כולם מדברים על הסרט "ברבי". הבובה המפורסמת בעולם הפכה לסרט המצליח ביותר לשנת 2023, עם הכנסות של 1.4 מיליארד דולר רק ממכירת כרטיסים, מה שהופך אותו לא רק לסרט פמיניסטי חתרני בתחפושת של קומדיה קלילה, אלא גם לשובר קופות רווחי.
כאישה פמיניסטית, אני נדהמת וגם שמחה לגלות איך החליקו לגרון המיינסטרים מסרים חתרניים ומורכבים והנכיחו ניואנסים שמתארים בצורה נגישה מה זה להיות אישה בחברה פטריארכלית. החוכמה של הסרט היא בהצלחתו לתאר את החוויה בלי ליצור אנטגוניזם (כמעט, למעט כמה בומרים) ולגייס אפילו נערות צעירות לשיח על מגדר. אם לשפוט לפי השיחות שהיו לי עם בנותיי שילהלי וארבלי כשחזרנו מהקולנוע, הן קלטו בשעתיים מסרים שאני מתאמצת להעביר מאז שנולדו.
הבימאית גרטה גרוויג, שכתבה את התסריט יחד עם בן זוגה, מצטרפת לקבוצה סופר־מצומצמת של נשים שביימו שוברי קופות. קראתי גם שהמשכורת של ראיין גוסלינג, שמגלם את קן, ושל השחקנית הראשית מרגו רובי, שהיא גם ברבי וגם מפיקת הסרט, היו זהות. תופעה חריגה בתעשיית הקולנוע ההוליוודית.
כל אלו הופכים את "ברבי" לסרט שלא רק מדבר על פמיניזם, אלא מיישם שוויון הלכה למעשה. אבל לא על התוכן המבריק של הסרט רציתי לכתוב, אלא על ראיין, פמיניסט מוצהר גם בחייו האישיים ואחד שיצא לי לבלות איתו במסיבת סילבסטר ובשיחות נפש. סקרנתי, תודו.
ראיין ואני
כן, אני יכולה לפלוט באגביות מעושה בשיחות הסלון "ראיין גוסלינג? אה כן, אני מכירה אותו. הוא ישן אצלנו, אפילו התקלח וביקש מליאון טי־שירט נקייה".
כמה מכם יכולים לעשות כזה ניים דרופינג? וזה לא שפגשתי אותו פעם או פעמיים. ראיין, ליאון ואני בילינו לא מעט יחד על שפת הים ביפו, אכלנו במסעדות, רקדנו במועדונים ובילינו בברים. הוא אפילו נענה להזמנתי לקפוץ למפגש סתמי ולא זוהר בעליל של כמה חברים מהאוניברסיטה.
עכשיו דמיינו את הגבר הזוהר של הוליווד, שמגיע היישר מהשטיחים האדומים ולימוזינות הפאר, דחוס איתי ועם ליאון במושב האחורי של סובארו ג'סטי אדומה ישנה וחבוטה של אחד מחבריי לפקולטה למשפטים, בדרך לחוף סידני עלי. האירוע הזה אכן קרה, בכל היקר לי, לפני 19 שנים.
לראיין ולי היו גם כמה שיחות נפש עמוקות ומעניינות. אחת שזכורה לי במיוחד קרתה בעודנו מתנדנדים באיזה גן שעשועים קטן ביפו ביום חורף מעונן. דיברנו על החלומות שלנו, שיתפתי אותו עד כמה אני לא נהנית מעבודתי כעורכת דין, והוא אמר שלא משנה כמה החרדה הכלכלית עמוקה, לא אצליח להתפרנס לאורך זמן מעבודה שאני לא אוהבת.
אני זוכרת אותו מתוק, קשוב, כריזמטי ומלא בכנות אותנטית. בניגוד למפורסמים אחרים, הוא הרבה יותר מקסים ממה שמשתקף מהמסך. באותן שנים הוא כבר היה כוכב גדול, ועם זאת הרגיש כל כך מחובר לחיים עצמם. אני זוכרת ערב אחד שבו ישבנו לאכול ב"כרמלה בנחלה" בנחלת בנימין, ראיין שאל אם אני רוצה לצאת איתו לסיגריה במרפסת, ואחרי כמה דקות קבוצה של נערים אמריקנים מ"תגלית" קלטו אותו והחלו לצרוח "OMG, ראיין גוסלינג!". הוא היה נבוך וכל כך מתוק כשניסה לשוחח עם הנערות והנערים, אבל הם לא הפסיקו לצרוח.
אני זוכרת גם שיחה בפינת הספות בקומה השנייה של איזה מועדון ריקודים ליד רחוב החשמונאים בתל אביב, שבה הוא שיתף בשיברון הלב שחווה בסופה של מערכת יחסים רומנטית. תוך כדי שיחה התברר שזוגתו לשעבר היא, איך לא, שחקנית מפורסמת.
אבק כוכבים מרגש
חלקנו אמנם לא אוהבים להודות בקיומה של תחושת התרגשות מפגישה עם אדם מפורסם, אבל ההתרגשות הזו היא טבעית, אנושית ולא תמיד קשורה לאדם המפורסם הספציפי, אלא למפגש בין החיים הרגילים שלנו לבין עולם שנחשב זוהר, אפוף מסתורין ותהילה.
מדובר בחוויה נדירה, מה גם שההתרגשות חוזרת בכל פעם מחדש כשאנחנו משתפים אחרים בסיפור. כשאני מספרת לאנשים על ההיכרות של ליאון ושלי עם ראיין, התגובות המתרגשות והמתפלאות לא פוסחות גם על מפורסמים עצמם. גם מחזיקי הפאסון הקשוחים ביותר לא נותרים אדישים ורוצים לשמוע כל פרט, כל תמונה. השמחה והסקרנות הקולקטיבית הזו מעצימות עוד יותר את חשיבות המפגש, או כמו שהגדירה זאת חברה חכמה שהיא עצמה מפורסמת: "פאולה, זה הסיפור שהכי שבר את שגרת חיי בשנים האחרונות".
אכן, מחקרים מצאו שחוויות של אנשים מן השורה בחברת מפורסמים נחרטות במוחנו הרבה יותר מחוויות דומות בחברת לא מפורסמים. אז אולי לא היה כזה כיף עם ראיין במסיבת סילבסטר ב־2004? אין סיכוי, היה אש. צודקים המחקרים.
וברצינות, האם הזיכרונות המתוקים שלי מהבילויים עם ראיין משקפים זיכרון מדויק, או שהנצנצים ההוליוודיים מאדירים את החוויה? זיכרונות הם אף פעם לא נאמנים לאמת, אלא צובעים אותה בגוונים בהירים או כהים יותר. עם השנים הבנתי שהאמת המדויקת הרבה פחות משמעותית מהחוויה שנצרבת בי, כי יש פעמים שבהן לא באמת אכפת לי מה בדיוק קרה במציאות, זה רק יכול להפריע לעוצמת החוויה.
זוכר או לא?
כולנו רוצים שיזכרו אותנו, זהו צורך פסיכולוגי הישרדותי. מבחינה אבולוציונית, כשזוכרים אותי הסיכוי לשרוד גדל. מבחינה פסיכולוגית, העובדה שזוכרים אותנו מעניקה ביטחון, כי בניגוד למה שניתן להאמין בעולם הקפיטליסטי, ההגנה הכי טובה שאדם זקוק לה היא לא כסף, פרסום או מעמד - למרות שאלו נחמדים ונוחים מאוד - אלא השייכות לקבוצה והחיבור לקהילה שמכירה בו.
אף אחד לא רוצה להישכח, ולא במקרה סרטים רבים נוגעים בחרדה האנושית הכי בסיסית של ילדים: שההורים ישכחו אותם בבית. אני זוכרת את דפיקות הלב החזקות שהרגשתי כששיחקנו מחבואים בהפסקה בבית הספר. יותר משחששתי שיגלו את מקום המחבוא שלי, פחדתי שישכחו לחפש אותי.
אין לי סלפי
כל המפגשים שלנו עם ראיין התרחשו בתקופת טרום הסמארטפון, אבל בכל זאת יש לנו כמה תמונות מהם. מזל שאני אובססיבית לתיעוד מאז ומתמיד. הסתובבתי עם מצלמת פוקט של קודאק כבר בגיל 11, כשאף אחד מהילדים בכיתה לא הבין למה אני מתעדת סיטואציות סתמיות חסרות חגיגיות.
בזכות החיבה שלי לצילום יש כמה תמונות משותפות, כלומר לראיין ולליאון, כי אני צילמתי. מה שכן, יש כמה תמונות שבהן הוא צילם אותי. לא אתעטף באדישות מעושה, מעבר לסנטימנטים לקשר שהיה לנו, יש משהו מלהיב בעובדה שאחד הכוכבים הכי מפורסמים בעולם צילם אותי במצלמה שלי.
הידידות בין ראיין לבינינו נולדה במקרה בסוף שנת 2004, כשראיין הגיע לביקור בישראל יחד עם חברו, במאי יהודי מארה"ב, שהוא גם חבר של ליאון. אני ממש לא בטוחה שהוא זוכר אותנו, למרות הבילויים המשותפים, אולי כי הפעם האחרונה שבה נפגשנו היתה בסוף שנת 2007, ומאז לא שמענו ממנו, כבר 16 שנים. ראיין, אם אתה קורא את הטור, צור קשר בפרטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו