שנהיה לראש ולא למבזק: מחשבות לשנה החדשה על חדשות ו"המטבח המנצח"

בימים אלה של סוף תשפ"ג ניבט אליכם פרצופי העגול ממסך קשת 12 במסגרת תוכנית הטלוויזיה "המטבח המנצח", שבה התמודדתי יחד עם שותפי חיים לוינסון, ואף הגענו להישגים נאים. היה מצוין, קשה, מעניין, רב צפייה, טעים ומועיל.

את האמת אומר, בשבועיים שבהם שודרה התוכנית הייתי מוקף אהבה ותשומת לב בשיעור ממכר. לא אצטנע ואודה בזה שאני יודע שהסיבה העיקרית היא שאני בחור טוב, ושהציוות של שותפי ושלי התגלה כחכם ושגם עמיתינו המשתתפים האחרים טובים ונעימים ומפורסמים מאוד ושדיברתי לעניין ובישלתי היטב (רוב הזמן) וגם שהאנשים שעושים ומשדרים את הסדרה הזו הם גאוני טלוויזיה. הכל נכון - אבל זה לא רק זה.

מה שהתגלה לי, בפעם המיליון בערך, הוא שאנשים בארץ הזו אוהבים לצפות בתוכניות אוכל בטלוויזיה. אין צורך לנתח טבלאות רייטינג. פשוט האמינו לבחור שמה שהוא עושה ב־20 השנים האחרונות זה שידור תוכניות אוכל בטלוויזיה. ישראלים מכורים לתוכניות אוכל.

במהלך השנים שבהן אני מגיש תוכניות אוכל בטלוויזיה, שלא לדבר על שבוע טירוף הרייטינג האחרון - קיבלתי תגובות מאנשים ומנשים שבחיים לא הייתי מעלה בדעתי שהם מסוגלים לשבת במתח מול מסך ולתת ציונים לצלחוּת ולנראות, לקוהרנטיות ולמרקמים, ולפיוז'ן של טעמים. כשמכונית עצרה לידי השבוע ושופט בית משפט עליון העיר הערה על קוגל, הבנתי שיש כאן משהו.

לא צריך להיות גאון גדול כדי לפרש את הפופולריות הזו. אוכל הוא החיים. אוכל הוא תרבות, אוכל הוא סיפור, אוכל הוא אמא. אוכל הוא מוזיקה, אוכל הוא ציור. אבל אז באה קומה נוספת: אוכל הוא האסקפיזם בטהרתו. כל העולם הזה, של עיסוק באוכל והכנת אוכל ותחרות אוכל, מהותו הסחת הדעת ומעבר לעולם טוב יותר. הוא מתרחש במשולש של טבע־תרבות־עונג אישי. זה מנותק לחלוטין מכל מה שרב ובועט וקורה עכשיו.

• • •

וזה מעניין, כי האמת היא שיש עוד ז'אנר של תוכניות טלוויזיה שישראלים מכורים אליו, והוא, כידוע, שידורי אקטואליה. הרי אפילו עובדתית, כשמדליקים טלוויזיה בישראל משלוש אחר הצהריים ניתן לראות בה אך ורק תוכניות אקטואליה שבהן המגישים מתחלפים והתוכן והמרואיינים נותרים בדיוק אותו הדבר: חדשות ואקטואליה, אקטואליה וחדשות, זאת נוסף על מהדורות ברדיו, על פושים, על מבזקים ועל עיתוני הבוקר. כל זה יוצר את המצב הבלתי אפשרי הבא: ישראלים מכורים לאקטואליה ולאסקפיזם. לחדשות ולהסחת הדעת מהחדשות. זה לא נורמלי. תודו.

קוראים לזה יציבות. קוראים לזה שלווה. אני לא יודע אם זה עניין יהודי, ישראלי או אוניברסלי, אבל מתברר ששאיפת הדורות האולטימטיבית אינה שמחה, ובוודאי לא המילה הלא ברורה ההיא "אושר", אלא שלווה ויציבות. זה מה שאנשים רוצים. הם רוצים קרקע בטוחה, שלווה ויציבה.

הכמיהה היא לנורמליות פשוטה, שיש לה התחלה ואמצע וסוף. שהיא קצת משעממת, במובן הטוב של המילה, אבל מושכת חזק לבסיס במובן של קביעות ויציבות. של עולם נוהג כמנהגו. אוכל, שמתי לב, עושה את הפעולה הזו בצורה מושלמת. לאו דווקא פעולת האכילה - שגם היא, כמובן, מזור מיידי לכל צרה - אלא העיסוק באוכל ובעיקר בעולמות של אוכל. הרי עיסוק באוכל, גם כשמדובר באוכל מקצועני ומישלני, הוא לא סתם עיסוק בבילוי ובסגנון חיים ופנאי. הוא נוגע בכל אלה, אבל עושה את זה באמצעות עיסוק בדבר הכי בסיסי ובראשיתי ויציב: מזון. זו יכולה להיות הרכבה של מנה מתוחכמת עם מרכיבים נדירים, אבל בסוף - זה אוכל. ואוכל מרגיע ומייצב ומוחק את הקמטים ודוחק את הצרות.

אתם יודעים מה עוד עושה את הפעולה הזו? אקטואליה, כעיקרון. כבר תיארתי כאן בעבר את רגע האושר שחוויתי כשגיליתי שפקק תנועה ארוך ואינסופי לא נגרם בגלל הפגנה אלא בגלל עבודות בכביש. אין כמו ה"מה שקורה עכשיו" כדי לתת תחושה של נורמליות ויציבות. כל עוד יש צינור שמתפוצץ - זה אומר שיש מערכת צינורות. כל עוד יש פקק תנועה - זה אומר שמבצעים עבודות בכביש.

• • •

נכון שבעת האחרונה טרחנו בחוכמתנו להפוך את האקטואליה לסדרת כאוס ארוכה שבה אין כמעט הפרעת חרדה אחת סמויה שלא מתעוררת בבהלה, אבל בשביל זה יש את תוכניות האוכל. גם מי שמכור כל אחר הצהריים לדיווחי חדשות מקדמי חרדה לווריד, שלא מפספס אפילו מבזק אחד - צריך בערב את חיים כהן ורותי ברודו טועמים ומתקנים, מלמדים ונהנים. כי זה צועק יציבות ונורמליות בכל פה. לא משנה מה היה עד כה, זה מחזיר לשפיות, ליציבות. עולם שבו אנשים מדברים על מרקמים של מנת שקדי עגל (הו, זה היה אדיר! תודה לספיר ולליאור נרקיס) - הוא עולם נורמלי.

ובעצם, הרי יש שורות מפורשות במורשתנו העשירה שמדברות בדיוק־בדיוק על זה: "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות". כבר שנים שאני תוהה באובססיה לפשר הייחול המשונה הזה, שנשמע כמו ברכה מפורשת לאירוע מוחי. על המרפסת, עם העובד הזר המסור, סינר, דייסת קוואקר, ציפורים נודדות. חמש. שש. עשר. חמישים. יאללה, אבא. נכנסים להתקלח. מה זה בדיוק? לא עדיף: "בשנה הבאה ניסע לסן פרנסיסקו ונבדוק שם כמה מסעדות", או אפילו "בשנה הבאה ננחת על הירח ונביא משם כמה דגימות"? מנין באה השאיפה המוזרה הזו, לישיבה המשמימה על מרפסת, הא ותו לא?

משם היא באה. מהרצון המוחלט הזה לשקט, לשלווה, ליציבות ולנורמליות. האמת היא, כידוע, שאהוד מנור ז"ל כתב את השיר הזה במקורו כשיר עצוב לאחיו יהודה שנפל, אבל הנה, הוא הופקע ממנו והפך לשיר תקווה שמח ולתקווה יוקדת לשלוות מרפסות אינסופית.

אחד השיאים של תפילת ראש השנה הוא הפיוט "ונתנה תוקף קדושת היום", שהוא מאוד מרגש וגם מאוד לא לבעלי לב חלש. הוא מדבר על זה שביום הזה, ראש השנה, נכתב גורל כולם: מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, וכן הלאה. בשלב מסוים, אחרי מניין כל סוג של מיתה משונה ואכזרית, מופיע עוד פירוט, קצת פחות איום, שמדבר על אזורים פחות קיומיים: מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי יישלו ומי יתייסר.

בנוסח שלנו, המגינה משתנה שכמגיע החלק הזה. היא נהיית עניינית יותר. פחות בוכייה ופחות מתחננת. ואני תמיד רוצה לצעוק: באמת? נראה לכם? "ינוע", "ייטרף" ו"יתייסר" נראה לכם פחות זוועה מ"בחניקה" ו"בסקילה"? אתם באמת מפחדים למות השנה מסקילה או שאתם מפחדים לנוע ולהיטרף?

• • •

אז שנה טובה שתהיה לנו, כאן בארץ חמדת אבות. שנת שקט ושלווה, נורמליות ויציבות. שננוח, נשקוט ונשלו. שנשב על המרפסת. ואם תרמתי במשהו בימיה האחרונים של השנה היוצאת לאסקפיזם בריא באמצעות כמה הקפצות וכמה תיבולים נכונים וכמה בדיחות לא רעות - אני גאה ושמח, ותודה שצפיתם. תכלה שנה ומבזקיה, תחל שנה ומתכוניה.