"'משמר הגבול' היא סדרה אלימה מאוד, אבל נראה לי שגם אנחנו": היוצר מני יעיש לא פוסח על אף פרה קדושה

מני יעיש מעדיף לא לדבר על פוליטיקה. הוא אמנם לא אומר זאת בצורה ישירה, אבל בכל פעם שהשיחה שלנו - שמתקיימת לכבוד עלייתה של "משמר הגבול", סדרת האקשן המשטרתית החדשה והמסעירה שהוא כתב וביים - מאיימת להתקרב לאזורים שעשויים להתפרש כנפיצים או כשנויים במחלוקת, הוא לוקח צעד זריז לאחור ותופס מחסה מאחורי תשובה דיפלומטית. אפשר להבין אותו.

"הסדרה מדברת טוב יותר ממני", הוא אומר. "כקולנוען אני לא אמור להטיף מוסר או לספק תשובות. אני מעלה ומציף שאלות לדיון, וזה פחות או יותר מה שאמנות טובה עושה. היא מעלה ומציפה נושאים לדיון. הסדרה הזאת מעלה הכל, וזה המקום שנוח לי להיות בו. כי להיכנס להטפות מוסר ולספק תשובות ולהגיד מה צריך לעשות זה לא מי שאני. האמנות שלי מדברת בצורה יותר מיוחדת מאשר דיבורים של פוליטיקאים".

"הסדרה הזאת מיועדת לכולם", הוא ממשיך, "לכל עם ישראל. ואני מאחל שמה שייקחו ממנה זה את הצורך לעשות חשבון נפש. אני מקווה שאנשים יגידו 'מה, ככה אנחנו נראים? ככה אנחנו נשמעים? כי אם כן, אז אולי כדאי שנעשה משהו בקשר לזה'. כפי שעשיתי בעבר, גם הפעם רציתי לעשות יצירה לשני הצדדים - לימין ולשמאל - מבלי לתפוס צד בעצמי. כי זו לא סדרה שמאלנית או ימנית, והיא בטח לא באמצע. היא מיועדת לכל הקהלים".

ומה אתה חושב שהשר לביטחון לאומי יחשוב עליה?

"יכול להיות שהוא יאהב חלקים מסוימים ולא יאהב חלקים אחרים. אני לא יודע לאילו סוגי סדרות הוא מתחבר ואני לא יודע מה הוא אוהב. אבל הסדרה הזאת מיועדת יותר לעם מאשר לחברי הממשלה".

אלימות בשם הדת

"משמר הגבול", שצפויה לעורר לא מעט הדים עם שידורה, מתחקה אחר אבי (בן סולטן), בריון בת־ימי חמום מוח שמחליט יחד עם חברו קובי (עידן אליאלי) להתגייס למג"ב, ומלווה את השניים במהלך שירותם הסוער ועמוס התקריות האלימות.

הסדרה כוללת שמונה פרקים (שמהם הועברו לי לצפייה מוקדמת שני הפרקים הראשונים), והיא תעלה בבכורה ב־VOD HOT ב־12.9 וב־HOT3 ב־14.9. זו סדרת הטלוויזיה השנייה של יעיש, בן 43. הקודמת, סדרת הערפדים היהודית "ג'ודה", שאותה יצר יחד עם השחקן־תסריטאי ציון ברוך, שודרה במשך שתי עונות וזכתה להצלחה לא מבוטלת.

קודם לכן כתב וביים את "המשגיחים" (2012) ו"אבינו" (2016) - שני סרטים מעולים ומאוד אלימים שהציגו לקהל את התמהיל הישראלי הייחודי שלו, המקפיד לשלב בין אקשן מסחרר לבין אמונה יוקדת (יעיש גדל בבית מסורתי והחל להתקרב אל הדת בנעוריו). שניהם קצרו שבחים מהמבקרים, זכו בפרסים יוקרתיים, הביאו צופים רבים לבתי הקולנוע וסייעו לשים אותו על מפת הקולנוע המקומית כיוצר רציני ועתיר כישרון שרצוי מאוד לעקוב אחריו.

העבודה על הסדרה החדשה החלה הרבה לפני שמדינת ישראל הידרדרה למצב הכאוטי שבו היא שרויה מאז כינונה של הממשלה הנוכחית. וכפי שהיה בכל הפרויקטים הקודמים שלו, גם הפעם יעיש הכניס בה המון מעצמו.

"אני התגייסתי ליחידה קרבית - במקרה שלי גולני - ממקום מקולקל ומכל הסיבות הלא נכונות", הוא מספר. "כילד שגדל בבת ים, על הגבול עם יפו, כל הזמן היו חיכוכים עם השכנים הערבים, ועם כל מה שראיתי בחדשות וכל מה שספגתי מהסביבה, בגיל 19-18 הגעתי לנקודת רתיחה כזאת ואמרתי 'אוקיי, אני אתגייס לקרבי בשביל להחזיר להם'. זה כמו ב'המשגיחים', ששם חזרו בתשובה ממקום מאוד מעוות ועשו מעשים אלימים בשם הדת. אני התגייסתי לצבא כדי לבצע מעשים אלימים בשם החוק. היום אני יכול להסתכל לאחור על מי שהייתי בגיל 19 ולהבין שבאתי ממקום לא טוב.

"עיקר הביקורת שאני מעביר בסדרה היא על עצמי. הסדרה אמנם נכנסת בכולם, אבל אני חושב שאני בעיקר נכנס בעצמי ומעביר על עצמי ביקורת. עלי, על מי שהייתי. ואני חושב שיש עוד הרבה אחרים שם בחוץ שזה לא רחוק מהם".

"נגיע לשיא האחדות"

כמו יעיש, גם אבי, גיבור הסדרה, הוא בן להורים טורקים, וגם הוא מתגייס למג"ב מכל הסיבות הלא נכונות. השכנים הערבים מיפו גונבים לו את האופנוע, ואחרי שאבי והחבר'ה שלו יוצאים לסגור איתם חשבון מתפתחת קטטה ענקית שמסבכת אותו כהוגן.

אבי מובא בפני בורר מצולק ומפחיד של העולם התחתון, וזה אוסר עליו להיכנס ליפו עד להודעה חדשה. הדרך היחידה להתגבר על ההשפלה הצורבת ו"להחזיר לערבים", כך הוא חושב לעצמו, היא להתגייס למג"ב ולקוות שישלחו אותו לשרת באזור המרכז. אז הוא כבר יראה להם מי הבוס.

אבל תוך שכל זה קורה, הגנגסטר השכונתי צ'יקו שם את עיניו על המתגייס הטרי ומזהה את הפוטנציאל שטמון בו. כבר בפרק השני של הסדרה הוא מגייס את אבי לעזרתו ושולח אותו לבצע עבורו משימה מסוכנת ומאוד לא חוקית שממנה גיבורנו מצליח להיחלץ רק בעור שיניו. מכאן, מבטיח לי יעיש, הדברים רק ילכו ויהפכו ל"יותר ויותר פסיכיים".

"יש רב מאוד גדול שאני עוקב אחריו, הרב אריק נווה", הוא מסביר, "והוא אומר שאם אתה רוצה לדבר על התיקון, אתה צריך להראות את השבר. אם אתה רוצה לדבר על שלום, אתה צריך להראות את המלחמה. אנחנו חווים כרגע פילוג. יש קרע מאוד עמוק בעם, ואני באמת מתפלל ומקווה שאנחנו עוברים כרגע את שיא הפילוג ואת שיא הקרע ושנגיע בהמשך לשיא האחדות. אבל בסדרה הזאת אני רוצה לעשות תיקון, אם לבת ים ואם לחברה הישראלית. ובשביל זה צריך להראות את השבר, צריך להראות את הקרע הגדול שקיים בתוכנו. את האלימות הזאת שמתפרצת כל הזמן. הסדרה הזאת אלימה מאוד, אבל נראה לי שגם אנחנו".

מלבד סולטן (אחיה של השחקנית ניב סולטן) ואליאלי, בסדרה מככבים גם נועה אסטנג'לוב כחברתם ליחידה מירי, שלום מיכאלשווילי כמפקד הקשוח אך האוהב ורסנו, חיים זנאתי כצ'יקו הגנגסטר, והזמר שלומי שבת, בהופעת המשחק הראשונה שלו, כאביו של אבי.

"אני עובד על הסדרה כבר קרוב לחמש שנים", אומר יעיש, "נותן את הדם, את היזע, את הדמעות ואת הנשמה. כל פרק הוא כמעט כמו פיצ'ר בפני עצמו. אני חושב שזה הדבר הכי גדול והכי חשוף שעשיתי. זה קצת כמו 'המשגיחים' לפני שהם נהיו 'המשגיחים'. אני מאוד גאה בתוצאה".

למה דווקא מג"ב?

"מג"ב תמיד נראה לי כמו חיל מאוד מיוחד ומעניין. קודם כל, בגלל מגוון המתגייסים אליו. בוא נתחיל בזה שיש שם לוחמות, שזה כבר משהו בפני עצמו. אבל יש לך שם גם צ'רקסים וארמנים ומוסלמים ודרוזים ואת הפריפריה - כאילו כל מה שיש לישראל להציע אתה תמצא ביחידה הזאת. והם כל הזמן בפרונט, והם כל הזמן מעורבים עם אזרחים. פתח טלוויזיה, פתח עיתון - הם שם כל הזמן.

"הרחתי שיש פה משהו שיעשה וואו, משהו עם המון פוטנציאל שלא כדאי לפספס. התוכנית המקורית היתה לעשות משהו בסגנון 'טירונות' עם אקי אבני, אבל הבעיה היתה שאני לא כל כך מתחבר לסדרות צבא. אבל ברגע שהוספתי לזה את ז'אנר הפשע, זה כבר תפס אותי והתחלתי להסתקרן. פתאום התחלתי למצוא הקבלות בין ארגון פשע לבין יחידה צבאית. בשניהם יש מפקדים וחיילים ופקודות. החיבור הזה מאוד עניין אותי וישב לי טוב עם מה שרציתי לעשות".

באמת זיהיתי בסוף הפרק הראשון שוט שמאוד הזכיר לי את "השתולים" של מרטין סקורסזה - כשאבי יוצא מטקס ההשבעה בסוף הטירונות וצ'יקו יושב באוטו ואומר לחבר שלו בחיוך "אתה רואה? טוב שהימרנו עליו".

"לגמרי. קלטת יפה מאוד. 'השתולים' זה באמת רפרנס שהלכתי איתו. גם בפסקול של הסדרה יש השפעות שלו, אגב. מצחיק שדווקא על הסרט הזה סקורסזה קיבל את האוסקר. אבל זה סרט שאני מאוד אוהב בלי קשר. חיים זנאתי, שמשחק את צ'יקו, הוא לגמרי הג'ק ניקולסון שלנו. הוא עושה דמות מדהימה".

איך נוצר החיבור המפתיע עם שלומי שבת?

"כשכתבתי את התפקיד של אבא של אבי ידעתי שזה חייב להיות שלומי שבת. היתה רק השאלה אם הוא יסכים או לא. הוא הטורקי היחיד בארץ שאני מכיר. תוך שנייה נדלקנו אחד על השני. ישר התחלנו לקשקש בטורקית. הוא חשש מאוד, כי זו הפעם הראשונה שהוא משחק. הצמדנו לו מדריך. הייתי צריך לפעמים להזכיר לו להישאר בדמות, כי באמצע הטייק הוא היה מפסיק לשחק מרוב שהוא התלהב מהשחקן שמולו. היה כיף גדול לעבוד איתו".

לבחור את הזיכרון הנכון

כאמור, נוסף על סרטי הפשע הרבים שבהם צפה, יעיש גם הביא לא מעט השראה מהבית: מהזיכרונות שלו מהשכונה הקשוחה בבת ים, מחייו האישיים, מתקריות מפוקפקות שונות שבהן היה מעורב בצעירותו ומהשירות הצבאי שלו בגולני (שהסתיים חצי שנה לפני מועדו המתוכנן בנסיבות שיעיש מעדיף לא לפרט מפני שגם סיפור זה מצא את דרכו אל תוך הסדרה והוא לא רוצה לעשות ספוילרים). עם זאת, הוא מדגיש, לא מדובר בשום אופן ביצירה אוטוביוגרפית.

"בהחלט יש כאן חתיכות מהחיים שלי וחתיכות מהסיפור שלי, אבל בסוף עשיתי מזה קולאז'. זה לא אחד לאחד. זו האמנות של ליצור סיפור שמספק הצצה לנפש שלי. זו לא מראה, זו לא אוטוביוגרפיה. גם 'המשגיחים' היה קצת ככה, גם 'אבינו'. תמיד יש חלקים ממני בתוך הדבר הזה".

אז לך לא גנבו את האופנוע, כמו שקורה לאבי בסדרה.

(צוחק) "דווקא כן! אבל לא יצאתי למסע נקמה, ולא בגלל זה רציתי להתגייס לקרבי. זה משהו שהוא יותר עמוק מאשר גניבת אופנוע. אבל כן, זה מורכב".

אף שמדובר בסיפור בדיוני, אתה עוסק כאן באירועים משמעותיים מהחיים שלך, באירועים שעיצבו אותך והפכו אותך למי שאתה. עד כמה תהליך הכתיבה היה תרפויטי וקתרטי מבחינתך?

"מאוד, אבל אני מרגיש את זה בכל פרויקט. אני תמיד חייב להיות טוטלי. אני תמיד חייב להכיר את הדמויות שלי כאילו הן אני. כל דמות פה היא חתיכה ממני. לא רק אבי, הדמות הראשית - גם החברים שלו, קובי ומירי, וגם ורסנו המפקד שלו. כתיבה ויצירה הן תרפיה מדהימה. במובן הזה, בכל דבר שאני עושה אני מאה אחוז בפנים מבחינת הנשמה והזיכרונות. צריך פשוט לדעת לבחור את הזיכרונות הנכונים ולעצב אותם כמו שצריך בתוך הסיפור. זה כבר תהליך בפני עצמו. בסדרה אבי עובר תהליך רגשי מאוד עמוק ומאוד רציני, וזה מה שגם אני עברתי תוך כדי הכתיבה. הכל התערבב לי".

כמה תחקיר עשית לפני שניגשת לכתוב את התסריטים?

"הכל נעשה תוך כדי תנועה. הכתיבה, חיפוש הלוקיישנים, איסוף הסיפורים, העבודה על השפה, כדי שתהיה הכי אותנטית שאפשר. מירית טובי, מנהלת מחלקת הדרמה בהוט, אמרה לי שהיא לא חושבת שאי־פעם דיברו ככה בטלוויזיה. הסדרה הזאת היא מאוד לא פוליטיקלי קורקט. אין פילטרים ואין ברקסים, פשוט אומרים את כל האמת בפנים, כמה שהיא מכוערת ומגעילה. הלכנו עם זה לגמרי עד הסוף. אלה לא הדעות שלי. זה מיקס אחד גדול. אני מנסה ללכוד את כל הצדדים, את כל המחשבות, ולזרוק אותם אל תוך הדיאלוגים ואל תוך הדמויות".

עד כמה הדוק היה שיתוף הפעולה עם מג"ב?

"אני והמפיק של הסדרה, דוד מנדיל, הלכנו לפגוש את קובי שבתאי, שהיה אז עדיין מפקד מג"ב. הוא קיבל אותנו מאוד יפה והוא ממש התלהב כשהוא שמע שמנדיל גם היה אחד מהמפיקים של הסדרה 'הנערים', כי זו סדרה שהם מראים לקצינים ולומדים ממנה, למרות שגם יש להם ביקורת עליה. שימח אותנו לשמוע שאפשר ללמוד מאמנות. אני מקווה שגם מהסדרה שלנו יהיה אפשר ללמוד.

"שבתאי נתן לנו הרצאה ארוכה ועבר איתנו יחידה־יחידה בתוך מג"ב. כיוון שהסדרה עלילתית ובדיונית, ולא תיעודית, לא היתה להם יותר מדי אפשרות להתערב. היה שלב שהם ביקשו שנראה להם תסריטים. חלק מהסצנות לא כל כך החליקו להם בגרון, אבל אחרי שהם פגשו אותי הם ראו שהכוונות שלי טובות והבינו שאני לא בא להכפיש אותם ולהיכנס בהם.

"יש בסדרה ביקורת. זה לא שיר הלל למג"ב. אבל היא כן מטפלת בלוחמים בהמון אהבה וכבוד, כי גם אני הייתי לוחם ואני יודע טוב מאוד מה קורה בשטח, ומה קורה אחרי. הם מבינים את הביקורת שיש בסדרה, והם מקבלים אותה, ובמובן הזה אני באמת אסיר תודה להם על איך שהם התייחסו אלינו ופתחו בפנינו את השער והכניסו אותנו פנימה".

היה משהו שהם ביקשו ממך לוותר עליו?

"לא. לא ויתרנו על כלום, הכל בפנים".

הראית את הסדרה למג"בניקים? איך הם הגיבו?

"הראיתי קצת למג"בניק שהיה צמוד אלי במהלך העבודה על הסדרה - ה'משגיח כשרות' שלנו, מה שנקרא. הוא היה איתנו על הסט בזמן הצילומים וכל הזמן בדק שיש את הדיבור הנכון, שהמדים יושבים כמו שצריך וכל הדברים האלה. הוא התחרפן. הוא אמר לי שזה פשוט מטורף עד כמה הכל מדויק - 'זה מה שקרה לי', 'זה מה שהיה לי'. זה הדהים אותי, כי בסופו של דבר החוויות האישיות שלי פגשו את החוויות האישיות שלו, וזה הרגיש כאילו היינו בעולמות מקבילים".

מרגיש בהוליווד

כל יצירותיו של יעיש, חובב סרטי הפעולה, מכילות סצנות אקשן מרשימות ומאוד אותנטיות. הוא גדל על ברכיהם של כוכבים קשוחים כמו ז'אן קלוד ואן דאם, צ'אק נוריס וברוס וויליס, ומאוחר יותר גם גילה והתאהב בסרטיהם של טרנטינו, סקורסזה ופארק צ'אן־ווק.

את סצנות האקשן הראשונות שלו ביים כבר בגיל 16, יחד עם חבריו בשכונה, בעזרת מצלמת וידאו משומשת שקנה לעצמו מהכסף שחסך מעבודות שיפוצים מפרכות. מאז לא הפסיק. כיום הוא נחשב לבמאי המקומי המוביל בכל מה שקשור לאלימות קולנועית, והעבודה על "משמר הגבול" בהחלט סיפקה לו שפע של הזדמנויות להציג את מרכולתו.

"הפעם לגמרי החלטנו למתוח את הגבולות ולקחת את זה לשלב הבא", הוא אומר. "אמרנו בוא נלך הכי מטורף. עשינו כמה סצנות אקשן נועזות ופסיכיות. הרפרנסים שעבדנו איתם היו דברים מאוד ריאליסטיים ודברים מאוד אלימים. למשל, הסדרה 'כנופיות לונדון' של גארת אוונס, הבמאי של סרטי 'הפשיטה'. יש מתישהו סצנת לינץ' מאוד אכזרית שהלכנו איתה עד הסוף. בנינו בובה מיוחדת בשבילה. כי לא משנה כמה תעבוד עם פעלולן ותעשה את זה ככה שהמכות ייראו טוב, אם תבנה בובה ותפוצץ אותה במכות זה ייראה יותר כואב ויותר אמיתי.

"הבעיה עם סצנות אקשן בארץ זה שלא נותנים לך יומיים לצלם אותן - נותנים לך כמה שעות. אבל אני והצלם שלי, רם שוויקי, כל כך נהנים מתהליך היצירה שמבחינתנו, כשאנחנו בתוך זה, אנחנו מרגישים שאנחנו בהוליווד. בלי פשרות ובלי כלום אנחנו באים ואומרים 'אל תדאגו, אנחנו נעשה את זה בכמה שעות, יהיה בסדר'. וכולם מסביב אומרים 'אתה בטוח?', 'לא נראה לי', 'אין מצב'. ואנחנו שוב ושוב מוכיחים להם שאנחנו יכולים".

מה הרכיב הסודי מבחינתך שהופך סצנת אקשן לטובה באמת?

"אמינות, זה הדבר הכי חשוב. אני יודע שכשאני על הסט ואנחנו מצלמים, אני חייב להרגיש את האדרנלין. אם אני לא מרגיש שזה מפעיל אותי, אז אני מבין שמשהו פה מזויף, משהו פה לא עובד. זה גם קורה לשחקנים, הם גם מרגישים את זה. ואנחנו מחפשים את זה בכוריאוגרפיה ובמשחק. כי בסופו של דבר סצנת אקשן זה לא רק הריקוד של המכות - הרבה מזה הוא המשחק.

"זה משהו שאני מאוד משקיע בו ומקפיד עליו - להביא את השחקנים למצב שנוח להם בעור שלהם. ברגע שזה קורה, האמינות יוצאת להם מהפה. מובן שאנחנו עושים הכל בצורה מאוד בטיחותית, למרות שהיה פעלולן ששבר את האף באיזושהי סצנה שצילמנו. אבל זה בא עם התפקיד".

אני מקווה שהשארת את הטייק הזה.

"בטח! דבר כזה לא רואים כל יום, זה פרייסלס".

האלימות משחקת תפקיד מרכזי בכל היצירות שלך, החל מסרטי הסטודנטים שעשית ב"מנשר". איך היחס שלך השתנה אליה במהלך הקריירה שלך?

"על פניו, בגלל שהתבגרתי והתחתנתי והפכתי לאב לילדים, הייתי אמור אולי לנטוש את עולם האלימות ביצירה שלי. אבל אני חושב שבעצם זה רק גורם לי לעסוק בה יותר, כי אני יותר חרד לילדים ולעולם. המציאות פה מתפוצצת. ולא רק פה, אגב - בכל העולם. הכל פסיכי ומשוגע ואלים.

"כנער הייתי מופרע ולקחתי חלק בהרבה רגעים לא נעימים. עכשיו אני מרגיש שאני מצליח לקחת את כל הזיכרונות והרגעים האלה ולשים אותם על המסך. זה מעסיק את הנפש שלי. אני חוקר זאת ומנסה להבין את זה ממקום של תיקון. בסופו של דבר, עבורי החקירה הגדולה ביותר נעשית באמצעות הקולנוע".

סנאץ' טורקי

"משמר הגבול" מסמן את שיתוף הפעולה הרשמי הראשון בין יעיש לבין רעייתו, הבמאית המוערכת קרן ידעיה ("אור", "מאמי"). הם נפגשו כאשר ידעיה היתה המורה של יעיש ב"מנשר" ("היא היתה המורה הכי טובה בעולם"). אף שהשניים הגיעו מרקעים פוליטיים שונים, הם התאהבו ונישאו. כיום הם גרים בעיר הולדתו של יעיש, בת ים, ויש להם שני בנים (בני 11 ו־14).

"קרן היתה במאית ותסריטאית אורחת בכמה סצנות של הסדרה", אומר יעיש, "אבל למעשה היא עשתה הרבה יותר מזה. אני בטוח שמכאן והלאה אנחנו נמשיך לעבוד יחד. יש לנו קליק מעולה, וזו היתה חוויה מדהימה. אנחנו משלימים זה את זו ועובדים בהרמוניה ובצורה מאוד מיוחדת".

הזכרת את המילה הרמוניה. אפשר לומר שאתם זוג לא צפוי. איך אתם גורמים לזה לעבוד? ועד כמה מה שקורה במדינה בימים אלה משפיע על האווירה אצלכם בבית?

"הדעות שלנו שונות, אבל אנחנו מצליחים לחיות בצורה מאוד מכבדת. לפעמים היא מצליחה להאיר את עיניי. לפעמים אני מצליח להאיר את עיניה. אבל לא נכנסים לעימותים. אנחנו ההוכחה לכך שזה אפשרי".

יעיש מספר על הפרויקט הבא שעליו הוא עובד עם ידעיה: סרט אקשן נשי, שאותו הם כותבים ומתכננים גם לביים יחד. "זה סרט בועט, תרתי משמע. נשים ומכות. אני חושב שתוכל להשלים את השאר בראש".

מעבר לכך, יעיש מפתח גם פרויקט שמבוסס על סיפורי הבעל שם טוב. "אנחנו רוצים לקחת את זה לכיוון מעניין. יכול להיות שזה באמת יהיה סרט בסוף, עם חמישה סיפורים".

נוסף על כך, הוא גם מעוניין לעשות קומדיית אקשן טורקית. "מין סנאץ' כזה. כל במאי עם עדה מאוד ברורה בא ועושה סרט על העדה שלו, ואני מרגיש שעוד לא עשו פה סרט על הטורקים. נתתי מזה טעימה קטנה ב'משמר הגבול'. שלומי שבת מקשקש בטורקית ומדי פעם זורק כמה קללות עסיסיות. אבל הייתי רוצה לקחת את זה הלאה".

בעבר דיברת על לעשות את "מת לחיות" היהודי. מה קרה לזה?

"נכון. היתה תוכנית כזאת, אפילו כתבתי את התסריט, אבל גנזתי אותו. אני עוד אחזור לזה איכשהו. נראה".

אתה אדם מאמין, ואתה גם מאמין מאוד בקולנוע. יש איזשהו סרט שמצליח לחבר לך בין העולמות?

"אני חושב ש'אושפיזין' הוא סרט טוב מאוד בהקשר הזה. וגם 'חיי פיי' של אנג לי. התמה שלו והתזה שלו, בסופו של דבר, זו השאלה 'האם אתה מאמין באלוהים'. זה סרט שאנחנו רואים פה עם הילדים מדי פעם".

לקולנוע היה מקום מאוד מרכזי בחיים שלך כשהיית בגיל של הילדים שלך. איך זה לראות את הסרטים שגדלת עליהם יחד איתם, דרך העיניים שלהם?

"קודם כל, הבן הגדול כבר התחיל לצלם סרטים קצרים. אבל כן, זה מרגש וכיף לראות איתם סרטים. אני מסתכל עליהם בדיוק ברגעים שאני זוכר שהלהיבו אותי או שגרמו לי לכסות את העיניים. אני מסתכל עליהם כדי לראות איך הם יגיבו לזה, ואתה רואה איך הקסם של הקולנוע פוגע להם בלב. אי אפשר לביים כזה רגע".

יש סרט שהיה לך חשוב במיוחד להראות להם?

"'הגוניס'. ראיתי אותו המון פעמים כילד, ובעקבות הסרט הזה בכל פיקניק משפחתי הייתי לוקח את האחים ובני הדודים לחפש מערות ואוצרות ודברים כאלה. הבן הגדול ממש התלהב".

יש סיכוי שנראה אותך מביים מתישהו סרט אקשן הוליוודי? זה משהו שמעניין אותך?

"בטח, אני מת לעשות סרט כזה, אני מחכה לזה. אבל מאוד הייתי רוצה להגיע לשם איכשהו, ומי יודע, אולי בקרוב זה יקרה. יום אחד אולי עוד נעשה 'ג'ון וויק' ישראלי".