ביום חמישי לפני שבועיים, במעמד הקראת גזר הדין באולם בית המשפט המחוזי הוויקטוריאני באוסטרליה, שמעו דסי ארליך, אלי סאפר וניקול מאייר מפי השופט המקומי את רצף המילים שכבר יותר מ־15 שנים ייחלו לשמוע: מלכה לייפר הולכת לכלא.
"השמידה את כולנו": האחיות אחרי גזר הדין של לייפר // צילום: רויטרס
זה היה אקורד הסיום למאבק אישי וחברתי אמיץ שניהלו שלוש האחיות נגד מנהלת בית הספר "עדת ישראל" במלבורן, האישה שפגעה בהן מינית לאורך שנים כשהיו תלמידותיה. שתיים מהאחיות קיבלו מבית המשפט חותמת אישור רשמית להאשמות שהעלו נגד לייפר. האחות השלישית לא שכנעה את חבר המושבעים, אבל ממשיכה לדבוק באדיקות בגרסתה לדברים.
זה לא היה מסע קל. טחנות הצדק בעניינן הסתובבו לאט. גורמים רבים בקהילה שבה גדלו היו נגדן. לייפר עצמה פעלה ללא לאות לעכב את ההליכים המשפטיים למיצוי הדין עימה. וכמו להוסיף על הקושי - דמויות נכבדות בעולם החרדי בחרו לתמוך דווקא בתוקפת ולא בנפגעותיה.
בשום שלב לא הסכימו האחיות לוותר ולהיכנע. לא כשקראו להן "משוגעות" ו"משועממות", לא כשהאשימו אותן בהמצאות מופרכות, לא כשקראו להן להתבייש על שהן "מעלילות" נגד אישה חשובה בעולם החסידי, נצר למשפחה מיוחסת, ובעיקר לא כשהפעילו עליהן לחצים אדירים שהיו מכריעים אנשים חזקים מהן.
ניקול (38) היא כיום סטודנטית לקרימינולוגיה, מורה מחנכת בעברה, נשואה פלוס 4. אלי (34) עובדת סוציאלית, נשואה פלוס 1; ודסי (36) עוסקת בכתיבת ביוגרפיה על חייה ולכן נמנעת בשלב זה מלהעניק ראיונות לתקשורת. שלושתן נכחו באולם בית המשפט האוסטרלי בעת הקראת גזר הדין. לייפר (56) לא היתה שם, אך צפתה בהקראה בשידור וידאו מתוך הכלא הביטחוני במלבורן שבו היא שוהה.
חבר המושבעים האוסטרלי הרשיע כבר לפני חמישה חודשים את לייפר בגין 18 אישומים של תקיפות מיניות באלי ובדסי כשהיו נערות - תלמידות שלה. התקיפות בוצעו בשנים 2007-2003. מנגד, מחמת ספק סביר ובשל עניינים טכניים שנוגעים לגילה בעת ביצוע העבירות, בחר חבר המושבעים לזכות את לייפר באישומים שנוגעים לעניינה של ניקול.
בעקבות ההרשעה קבע השופט המקומי מארק גמבל כי לייפר תרצה 15 שנות מאסר, מתוכן לפחות 11 וחצי בפועל. את התנהלות הנאשמת בפרשה כולה כינה השופט "ערמומית".
במהלך המשפט התברר שלייפר, שהיתה דמות נערצת במיוחד על תלמידותיה, זיהתה ששלוש האחיות, שגדלו בצל משפחה לא מתפקדת, היו כמהות לאהבת אם ולדמות מכוונת בחייהן. לפיכך בחרה לנצל את חולשתן כדי לעשות בהן כרצונה.
"המקרה הזה בולט במידת הפגיעות של הקורבנות, ובאופן המתוחכם שבו העבריינית, לייפר, ניצלה קשיים למען הסיפוק המיני הפרוורטי שלה", פסק השופט גמבל והדגיש: "היא, ורק היא, צריכה להרגיש אשמה ובושה על מה שקרה".
בהצהרה שמסרו האחיות מחוץ לבית המשפט הדגישה דסי שגזר הדין סיים פרק ארוך וטראומטי בחייהן: "אנחנו כאן היום כי לא ויתרנו. נטל המאבק למען הצדק לא צריך להיות על שורדי הפגיעה המינית. המאבק מעולם לא היה עבורנו בלבד, אלא עבור שאר הניצולים מסיוט כזה. אתם אף פעם לא לבד, כולנו מאחוריכם".
ניקול: "מדינת ישראל באמת התקדמה בנושא הזה, אבל צריך להמשיך עד שמגינים על פוגעים מיניים יבינו את טעותם". אלי: "שמעתי משהו מאוד עצוב מחברה שלי, שאמרה שאם קורה לך משהו כל כך גרוע - עדיף שהוא יקרה באוסטרליה ולא בישראל"
"היא לא מתחרטת בכלל"
כעת, בראיון משותף ל"שישבת" בזום מאוסטרליה, מתייחסות ניקול ואלי בהרחבה לתחושותיהן אחרי מתן גזר הדין, ומדברות לראשונה על מה שנמנעו, לדבריהן, לבטא עד כה בפומבי מחשש לפגיעה בהליכים המשפטיים.
"הייתי רוצה לשתף כאן משהו שלא יכולתי לשתף עד עכשיו", פותחת ניקול. "יש אנשים בבית הספר שבו למדנו, ובקהילה שבה גדלנו, שהיו עדים להתעללות ולהתנהגות לא הולמת של מלכה לייפר כלפי תלמידות. הם יכלו לגשת למשטרה ולתמוך בעדות שלנו, לתקף ולאשר אותה, אבל לא עשו עם זה כלום.
"פגשתי אישה בקהילה שלנו שאמרה לי שבאותם זמנים היא נכנסה יום אחד לחדרה של מלכה לייפר וראתה איך היא פוגעת בי מינית. אותה אישה הסבירה שאז היא לא ידעה כיצד להגדיר את מה שראתה, אבל כעת, במבט לאחור, היא מבינה מה לייפר עשתה לי, והיא מרגישה נורא - על מה שעברתי ועל העובדה שהיא שתקה.
"באופן כללי אני מרגישה שאם אנשי הקהילה היו הולכים למשטרה ונותנים את הראיה המאשרת, אולי זה היה נותן יותר תמיכה לכל התביעה באופן כללי. ומי יודע, אולי לייפר היתה מורשעת גם בתיק שלי".
רבים ידעו על ההתעללות בכן?
ניקול: "עשרות אנשים בקהילה ובבית הספר היו עדים לדברים הנוראים שהתרחשו, אבל שמרו את זה לעצמם. למרות ההשפעה הרבה שהיתה יכולה להיות לדברים שלהם, עד היום הם לא הגיעו להעיד שאמת צעקנו. התמיכה היתה חסרה כל כך מהקהילה כולה, כי מלכה לייפר היתה נערצת שם.
"היו לה קשרים בכל מקום. כולם היו מעורבים בחייה ובמשפחתה, בבית הכנסת, בכל. יש אנשים שהגנו עליה בכך ששתקו, בכך שלא העזו לצאת לפרונט. הם אולי לא רואים בזה הגנה עליה, אבל יש להם חלק גדול בסבל שלנו".
אילו תגובות קיבלתן מהקהילה החרדית אחרי ההרשעה?
אלי: "אני לא יודעת מה קורה בקהילות החרדיות בישראל, אבל במלבורן יש דעות חלוקות. בקהילה היהודית הכללית, וגם בציבור האוסטרלי הרחב, מה ששמעתי היה שהעונש לא מספק, ושהוא היה צריך להיות חמור יותר. אבל בתוך הקהילה הדתית באוסטרליה יש אנשים שסברו שהעונש שקיבלה לייפר היה מוגזם".
ניקול: "אני הופתעתי מהעובדה שאנשים בקהילה החרדית שבה גדלנו לא הגיעו לבית המשפט לתמוך בנו. זה בניגוד לאנשים בקהילה הכללית, שכן הגיעו לבית המשפט לתמוך. אבל היו לא מעט הודעות טקסט שקטות שקיבלנו מכמה אנשים בקהילה החרדית, שהביעו תמיכה.
"הייתי מצפה שרבנים של בתי כנסת במלבורן יקומו, ידפקו על השולחן ויודיעו שצריך לתמוך בניצולי התעללות תקיפה מינית ובקורבנותיה של מלכה לייפר. הם לא עשו זאת. אף רב באף בית כנסת במלבורן לא עשה זאת. הרבה אנשים בחוץ תמכו, אבל בקהילה החרדית שותקים עד עכשיו. אין מספיק תמיכה. יש דרך ארוכה עד שנגיע לשם".
ניקול: "פגשתי אישה בקהילה שלנו שאמרה לי שהיא נכנסה יום אחד לחדר של לייפר וראתה איך היא פוגעת בי. אותה אישה הסבירה שאז היא לא ידעה כיצד להגדיר את מה שראתה, אבל כעת, במבט לאחור, היא מבינה מה לייפר עשתה לי והיא מרגישה נורא"
במהלך המשפט לייפר ניסתה ליצור איתכן קשר כלשהו, להתנצל, להתחנן למחילה, לבקש שתניחו לה?
אלי: "היא לא הודתה באשמה, אז בטח שהיא לא התקשרה להגיד שהיא מצטערת או להבטיח שהיא הולכת להשתנות. היא לא הודתה שעשתה משהו, והיא לא מתחרטת בכלל".
"ביקשנו מליצמן לחדול"
פרשת מלכה לייפר נחשפה לראשונה ב־2008 על ידי דסי, שלמדה בבית הספר "עדת ישראל" עד שנישאה בגיל 18. אחרי שעלתה ב־2007 עם בעלה לישראל (בהמשך שבה לאוסטרליה) החלה דסי לחוות פלשבקים לפגיעות שחוותה ופנתה לטיפול פסיכולוגי. במהלך הטיפול סיפרה על המעשים שלייפר ביצעה בה ובשתי אחיותיה, וטענה שמאז שהיתה בת 15 נהגה לייפר לחבק אותה ולנשק אותה בפיה. לדבריה, מה שהתחיל כשיעורי תורה פרטיים הפך לנגיעות בחלקי גוף שונים, ובהמשך גם למקרי התעללות מינית ואונס שנמשכו לאורך שנים.
בפברואר 2008 העבירה המטפלת של דסי דיווח לבית הספר באוסטרליה, וכעבור חודש התעמתה הנהלת המוסד עם לייפר - שהכחישה את הטענות נגדה. ההנהלה בחרה שלא להתלונן נגד לייפר במשטרה, אך הורתה לה לעזוב את אוסטרליה, ואף מימנה את כרטיס טיסתה לישראל.
העזיבה אפשרה ללייפר לחמוק במשך שנים ממשפט באוסטרליה, ובמהלכן פעלה למנוע את הסגרתה (צו ההסגרה נגדה הוצא ב־2012), דיווחה בהליכים בארץ על אי־כשירות נפשית, ואף קיבלה סיוע מצד שר הבריאות דאז יעקב ליצמן, שניסה להשפיע על פסיכיאטרים להגיש חוות דעת שמונעת את הסגרתה.
ב־2019, בעקבות מעורבותו, הוגש נגד ליצמן כתב אישום בגין הדחת עד, מרמה והפרת אמונים. בהמשך הודה במסגרת הסדר טיעון בסעיף הפרת אמונים בפרשה, התפטר מהכנסת וקיבל עונש של שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי של 3,000 שקלים.
מה חשבתן על ההתנהלות של שר בממשלת ישראל בפרשה?
ניקול: "אני מרגישה שלליצמן יש הרבה על מה לענות. הוא השתמש בעמדת הכוח ובסמכות שלו כדי לתמוך במתעללת. יש לו הרבה דין וחשבון לתת לנו בהקשר הזה. הוא גרם לנו לעוד שנים רבות של טראומה שלא היינו צריכות ולעיכובים רבים בתהליך. אני לא יודעת מה עוד יש להגיד - זו היתה בגידה ברמה מאוד גבוהה".
אלי: "ליצמן סייע ללייפר להציג שהיא לא כשירה נפשית. אני זוכרת ששאלנו אותו אם הוא עוזר לה, וביקשנו ממנו לחדול".
בינואר 2021, בתום מאבק עיקש, שבו היו מעורבים גם רשויות החוק בארץ ובאוסטרליה ופעילים חברתיים, הוסגרה לייפר לאוסטרליה. בית המשפט העליון בישראל השתכנע שלייפר מזייפת מחלת נפש כדי להימנע מעמידה למשפט והורה להסגירה למלבורן.
במהלך המאבק המתיש מול לייפר לא היו לכן רגעי שבירה שבהם אמרתן : די, מספיק, אני רק רוצה להמשיך בחיי הלאה?
אלי: "העובדה שהיינו תמיד שלושתנו יחד שמרה עלינו. נתנו זו לזו את הכוח להמשיך ולעבור את זה, לצד התמיכה שקיבלנו מכל כך הרבה אנשים. היו פעמים רבות שאחת מאיתנו הרגישה שהיא לא יכולה עוד ושנגמרים לה הכוחות, ומייד האחיות היו לצידה, להושיט לה יד. הצלחנו להחזיק מעמד כי היינו מאוחדות וחזקות, אבל מעולם לא רצינו לוותר. תמיד רצינו להמשיך לעשות כל מה שרק ניתן - עד הסוף".
ניקול: "אני חושבת שהסיבה המרכזית שלא ויתרנו, ושאנחנו עדיין לא מוותרות במישור החברתי, היא שאנחנו אימהות. אנחנו לא רוצות שזה יקרה לצעירים פגיעים אחרים. לא רוצות שדבר כזה יקרה, חלילה, לילדים שלנו. זהו המקום שבו אנחנו חייבות לדבר בקול חזק וברור, כי יש עוד דור, ואנחנו צריכות להיות הקול הזה עבורו".
אלי: "אנשים לא מבינים שאי אפשר להתנהג כאילו כלום לא קרה אם יודעים על משהו כזה. או שאתה עוזר לקורבנות, או שאתה עוזר למתעלל. זה ככה פשוט. לשבת מהצד ולא לעשות כלום - זה לעזור למתעלל. נקודה".
ניקול: "עד היום הם לא הגיעו להעיד שאמת צעקנו. התמיכה חסרה לנו מהקהילה כולה, כי לייפר היתה נערצת שם. יש אנשים שהגנו עליה בכך ששתקו, בכך שלא העזו לצאת לפרונט. הם אולי לא רואים בזה הגנה עליה, אבל יש להם חלק גדול בסבל שלנו"
ניקול מבקשת לחזור לתחילת המילניום: "עדת ישראל הוא בית הספר החרדי היחיד במלבורן. לייפר (שהיתה לפני כן מורה בישראל; מ"ס) הגיעה לנהל את בית הספר כשהייתי בת 15 בערך, וכבר מהרגע הראשון היא פגעה והתעללה בי. זה נמשך כך שבע שנים, עד שהיא עזבה את אוסטרליה.
"כשהייתי תלמידה היא היתה מוציאה אותי מהכיתה כדי להתעלל בי, ובהמשך, כשעבדתי בעצמי כמורה וכבר הייתי נשואה, הייתי כפופה לה וההתעללות נמשכה. היא התעללה בי אפילו כשהייתי בחודש השני של ההיריון של בני הראשון".
למרות העדויות הקשות הללו, לייפר לא הורשעה במשפט באישומים שקשורים בך.
ניקול: "זה עניין שובר לב. זה היה מטלטל ומפתיע וקשה עבורי, והכאב בלתי נתפס לחלוטין. זה כאב נורא, טראומטי, תחושה שמבטלים אותי לחלוטין. אני עדיין סופרת את השבועות מאז מתן פסק הדין, ואנחנו כבר בשבוע ה־23. כל הגוף שלי נכנס ממש לטראומה בכל יום שני, בשעה של הקראת פסק הדין".
ניקול משחזרת איך נחרדה לגלות על הפגיעות של לייפר באחותה אלי. "היינו במחנה קיץ של בית הספר. הייתי אז מורה צעירה, ואחותי היתה תלמידה. ישנו שתינו באותו חדר עם מלכה לייפר. אלי ראתה את מלכה פוגעת בי, כשלייפר היתה בטוחה שהיא ישנה. למחרת בבוקר היא הוציאה אותי מהחדר ונשארה שם לבד עם אלי. ככה הבנו בדיעבד ששתינו קורבנות שלה".
דיברתן על זה ביניכן, האחיות?
"לא, לא ידענו איך לכנות את מה שעברנו. לא חונכנו מהי פגיעה מינית. גם כשניסינו להזהיר את אחותנו הצעירה יותר, דסי, לא ידענו באילו מילים ומונחים להשתמש. לא היה לנו מושג".
"הרבנים לומדים את השטח"
רבנים ומחנכים שפניתן אליהם האמינו לכן, הקשיבו לכן, ניסו לעזור?
ניקול: "היו רבנים שהיו קשובים יותר ורצו לתמוך בנו, והיה גם הקצה השני של הספקטרום, שבו הרבנים והמחנכים לא תמכו בנו או לא רצו לדבר איתנו. אכזבה קשה ועמוקה היתה לנו מהדיין החשוב, הרב מנחם מנדל שפרן, ומהרב הנודע יצחק דוד גרוסמן, שבמקום לזעוק את הזעקה שלנו ולעמוד לצידנו בכל הכוח - פעלו הפוך.
"הרב גרוסמן הגיע לאחד הדיונים בבית המשפט וביקש שישחררו את לייפר למעצר בית בערבות. אמר שהוא יקבל אחריות עליה. את חושבת שלרב במעמדו יש באמת זמן לשבת ולפקח על אסירה? תורמים של הרב מאמריקה, שאני מכירה, הזהירו אותו שאם ישחרר את לייפר בערבות - הם יפסיקו לתרום למוסדותיו. זה הרתיע אותו. לגבי הרב שפרן - הוא הגיע לבית המשפט לתמוך בלייפר, כי היתה לבת משפחתו היכרות איתה".
מבית הרב שפרן סירבו לפניית "שישבת" להגיב לדברים. מטעמו של הרב גרוסמן נמסר: "חתן פרס ישראל, הרב יצחק דוד גרוסמן, מקדיש את חייו לסיוע לאוכלוסיות החלשות בחברה זה 50 שנים. כחלק מפעילותו זו עובד הרב שנים רבות עם שירות בתי הסוהר ופועל לשיקום אסירים. הרב גרוסמן נקרא לדיון בבית המשפט בעניינה של מלכה לייפר. משנוכח כי נוכחותו התפרשה כתמיכה בניסיון להתחמק מדין, החליט הרב שאין זה מקום למעורבותו. משכך, הודיע לצדדים כי אין בידיו לסייע במקרה שלהלן. יודגש כי הרב גרוסמן מכיר בכאבן ובסבלן של נפגעות התקיפה המינית. את חייו מקדיש להגנה על החלש, בפרט כאשר מדובר בילדים ורואה בפגיעה בהם את החמור מכל".
אלי: "אני חושבת שיש עוד דרך ארוכה מבחינת חינוך, מודעות ודיבור על הנושא הזה בתוך הקהילה החרדית. במיוחד אצל הרבנים, שבאופן טבעי יש להם הכי הרבה השפעה על הציבור. יש היום יותר הבנה אצל רבנים על ההשפעה של הטראומה בחיי היומיום של הנפגעים, אבל זה עדיין נושא מאוד חדש לרבים. עכשיו אט־אט השיח משתנה.
"הרבנים די נאלצו בכוח ללמוד את השטח, ואנחנו מקוות שהסיפור שלנו, וסיפורים דומים, יגרמו להם ללכת ולהעמיק עוד יותר בנושא, כדי שיוכלו להתמודד עם אנשים שיגיעו אליהם ויספרו שעברו התעללות. זה תהליך איטי, אבל ככל שנדבר על זה ונסביר - כך הם יבינו יותר ויהיו חייבים ללמוד את הנושא לעומק".
ניקול: "אני חושבת שלציבור החרדי קשה מאוד לעכל את העובדה שגם אישה יכולה להיות מתעללת. מתקשים להבין ולתפוס שיש גם מציאות של אישה שפוגעת. רוב האנשים שאני מדברת איתם לא ממש מוכנים לעכל מציאות כזו. תמיד השאלות הן: אבל למה? למה שהיא תעשה את זה? למה?".
אם נניח שלייפר פגעה גם בנשים אחרות, אתן מאמינות שגזר הדין המהדהד יעניק להן יותר כוח לצאת ולהעיד נגדה?
"ודאי שהיא פגעה גם בנשים אחרות", אלי וניקול פוסקות. "רבות מהן פנו אלינו ושיתפו אותנו בכך. אבל העובדה שניתן גזר דין לא משנה את העובדה שהנשים הללו עדיין חיות בקהילה חרדית. אין להן היכולת לצאת קדימה, לתמוך ולומר 'גם אני נפגעתי'. הן עלולות לשלם מחירים כבדים, ולא כולן מסוגלות לכך. אבל אין ספק שלייפר התעללה בעוד הרבה בנות שאנחנו מכירות באופן אישי, ואני בטוחה שיש נפגעות נוספות שאנחנו לא יודעות עליהן".
אלי: "אחרי ההרשעה קיבלתי כמה וכמה הודעות מנשים שנפגעו ממנה. אני חושבת שהן חשות הקלה. בין השאר על כך שכבר תקופה ארוכה היא לא נמצאת במרחב הציבורי ולא יכולה לפגוע. אנחנו מקוות שבנות נוספות יגידו בפומבי 'מי טו', אבל אנחנו לא חושבות שכך יהיה. עברו 15 שנים מאז שאנחנו בסיפור הזה. שבע שנים אנחנו נלחמות בפומבי, ואף אחת אחרת לא מצאה עדיין את הכוחות לצאת עם הסיפור שלה. אנחנו מקוות שזה יקרה יום אחד. יש סיכוי קטן".
אלי: "אחרי ההרשעה של לייפר קיבלתי כמה וכמה הודעות מנשים שנפגעו ממנה. אני חושבת שהן חשות הקלה שהיא כבר לא יכולה לפגוע. שנים אנחנו נלחמות בפומבי, ואף אחת אחרת לא מצאה עדיין את הכוחות לצאת עם הסיפור שלה. אנחנו מקוות שזה יקרה"
"כואב ללכת לבית הכנסת"
לפני תשע שנים חוו האחיות אובדן משפחתי כבד, כשאחותן הבכורה, דליה ז"ל, נפטרה בגיל 39 מדום לב. השלוש מאמינות שמותה היה קשור ללחצים כבדים שהופעלו עליה מצד עסקנים שונים כדי שתשפיע על אחיותיה לרדת מהתלונות נגד לייפר.
"דליה גרה במנצ'סטר, ושני עסקנים מלונדון פנו אליה ולחצו עליה שתנצל את השפעתה עלינו ושתורה לנו לחדול ממאבקנו", מספרות אלי וניקול בכאב. "היא סיפרה לנו שהם איימו על פרנסתה ועל סיכויי הנישואים של ילדיה בקהילה החרדית שלה, על שמה הטוב ולמעשה על כל מה שבנתה בעמל רב כל כך. למחרת השיחה איתם היא נפטרה מדום לב, אישה צעירה ובריאה. הסיפור הזה מאוד עצוב עבורנו".
אלי: "לעולם לא נדע בוודאות אם הלחץ שחוותה הוא שגרם למותה הפתאומי ללא כל אזהרה. עמוק בפנים אני מאמינה שהאיומים גרמו לה לחץ נפשי אדיר ומכריע. כשהיא חשה איום לאבד את מפעל חייה רק כי אחיותיה נלחמות למען הצדק - זה גמר אותה".
ניקול: "יום לפני פטירתה היא אמרה לי בטלפון שהיא תמסור את חייה בשבילנו. כאילו ידעה מה צופן לה העתיד הקרוב והאכזר. האם אנחנו מתחרטות? אענה במילים שאמרה לי אחותי, עליה השלום: 'לעולם לא אגיד לכן להפסיק להילחם על האמת'".
איך היא היתה מגיבה לגזר הדין של לייפר?
ניקול: "אנחנו חושבות עליה בכל יום ובכל שלב בדרך. אנחנו בטוחות שהיא היתה מחזיקה לנו את היד ותומכת בנו בכל צעד וצעד".
הפרשה שלכן סוקרה בכל העולם. אתן לא חוששות לפגיעה שהיא תיצור בתדמית של יהודים דתיים באשר הם?
אלי: "כששאלו את אחותי שנפטרה את השאלה הזאת, האם מדובר בחילול השם, היא ענתה שהאישה היחידה שעשתה חילול השם היא מלכה לייפר".
איזה מחיר אתן משלמות כיום על הוצאת הסיפור החוצה?
ניקול: "מחיר של חוסר הנוחות. מלכה לייפר היתה חלק כל כך גדול מחיי, שבכל מקום בקהילה יש תזכורות לדמותה, לתקופות, לזמנים ולמקומות שבהם היא התעללה בי. אז קשה לי מאוד ללכת לבתי הכנסת ולבתי הספר שבהם למדתי כתלמידה ולימדתי כמורה. בית הספר שבו היא התעללה בי שנים.
אלי: "לעולם לא נדע בוודאות אם הלחץ שאחותנו דליה ז"ל חוותה הוא שגרם למותה הפתאומי מדום לב בגיל 39. עמוק בפנים אני מאמינה שהאיומים גרמו לה לחץ נפשי אדיר ומכריע. כשהיא חשה איום רק כי האחיות שלה נלחמות למען הצדק - זה גמר אותה"
"אני לא רוצה להיות אנונימית, אני רוצה לדבר בשם כל הניצולים - וכל הניצולים החרדים. אני מקווה שאני מודל לחיקוי והשראה עבורם, כי עשיתי את זה ונשארתי חרדית, מאמינה באלוקים ומגדלת ילדים חרדים. בעלי אברך, ובכל יום הולך לכולל ולבית הכנסת".
ניקול: "אני עדיין מנסה להתאושש מהמשפט. אני לא יודעת אם אוכל לסגור את הדלת על הפרק הזה בחיי. אני הולכת לטיפול כמה פעמים בשבוע ומתחילה ללמוד חוק פלילי בשנה הבאה, בעזרת השם. מ-2017 הפסקתי לעבוד עקב הטראומה הקשה"
"אנחנו לא חומלות עליה"
בשבוע שעבר פורסם לראשונה ב"ישראל היום" שהשר מאיר פרוש ניסה לסייע לעבריין המין המורשע אליעזר ברלנד להיכנס לאומן שבאוקראינה. כשאני מספרת על כך לאחיות, הן מזדרזות להגיב.
ניקול: "אנשים התנגדו באופן מיידי למעשה של פרוש, ואני חושבת שזה טוב. ברשתות החברתיות יצאו נגדו בקול רם, וזה עצום, מוכיח שאנשים לא מוכנים לשבת עוד בצד ולשתוק. וזה מה שאנחנו צריכים להמשיך לעשות. ברגע שיש אנשים בעמדת כוח שלא מבינים את תפקידם, זה עצוב ומצער, אבל המסר הוא שאם תמשיכו בדורסנות הזו - אנחנו לא מתכוונים להיות בשקט.
"אני חושבת שמדינת ישראל באמת התקדמה בנושא הזה. יש מספיק קולות שמדברים עכשיו נגד מי שמגינים על פוגעים מיניים. אנחנו פשוט צריכים להמשיך לעשות את זה עד שהמגינים יבינו שהם עושים את הדבר השגוי".
אלי: "העובדה שהיינו תמיד שלושתנו יחד שמרה עלינו. נתנו זו לזו את הכוח להמשיך. קרו פעמים רבות שאחת מאיתנו הרגישה שנגמרים לה הכוחות. מייד היו האחיות לצידה, להושיט לה יד. החזקנו מעמד כי היינו מאוחדות. מעולם לא רצינו לוותר"
מה דעתכן על רמת הענישה בישראל בהשוואה לאוסטרליה?
אלי: "שמעתי משהו מאוד עצוב מחברה שלי, שאמרה שאם קורה לך משהו כל כך גרוע - עדיף שהוא יקרה באוסטרליה ולא בישראל. אני חושבת שזה עונה לך על השאלה".
אעז ואסיים בשאלה קשה: לייפר נידונה ל־15 שנות מאסר. יש רגעים שאתן מוצאות את עצמכן חומלות עליה, כאמא לשמונה ילדים וסבתא?
"בקצרה - לא", פוסקות ניקול ואלי יחדיו, ואלי ממשיכה: "היו בי חלקים שלפעמים חשבו על הסביבה שלה. כולנו בני אדם, ויש אלמנט אנושי טבעי שמתפרץ וחושב: זאת אישה, אם לילדים וסבתא לנכדים שהולכת לכלא. אבל אז, מהר מאוד, אני מתנתקת ומזכירה לעצמי שהאישה הזאת אחראית לכל כך הרבה רוע, והיא יצרה לנו טראומה וכאב בכוונה ובזדון. טראומה שהרסה את חיינו ומשפיעה עליהם בכל היבט.
"היא צריכה להיות בכלא לא רק 15 שנה, אלא לנצח. כך שמהר מאוד עוברות לי תחושות החמלה עליה. לא נתפס במוחי איך בן אנוש מסוגל לבצע זוועות כאלה כל כך הרבה שנים".
מה התוכניות שלכן כעת, כשהמשפט מאחוריכן?
ניקול: "אני עדיין מנסה להתאושש מהמשפט. אני לא יודעת אם אוכל לסגור את הדלת על הפרק הזה בחיי. אני הולכת לטיפול כמה פעמים בשבוע ומתחילה ללמוד משפט פלילי בשנה הבאה, בעזרת השם. מ־2017 הפסקתי לעבוד עקב הטראומה הקשה".
המלאכית מאחורי ההסגרה
שאנה אהרונסון, מנכ"לית "מגן", מרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית למגזר החרדי, היא במידה רבה האישה שבזכותה מלכה לייפר הוסגרה לאוסטרליה ולא יכלה להמשיך עוד לשטות בשופטים. כבר שבע שנים היא מלווה את הפרשה יד ביד עם הנפגעות.
"שמעתי על מקרה לייפר כבר ב־2015, כשהתנהל תהליך מייגע של ניסיון הסגרה, תהליך שהיה תקוע (הליך ההסגרה מישראל החל ב־2014; מ"ס). אני זוכרת שהגעתי לאחד הדיונים, כי היה לי חשוב להיות שם כפעילה שמתעסקת בפגיעות מיניות. לייפר פשוט לא הגיעה. בכל פעם היא התאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי, ועורך הדין שלה טען שהיא 'מתמודדת עם בעיות נפש קשות'. לכל בר דעת היה ברור שהיא משקרת ומצפצפת.
"ב־2017 האחיות הגיעו לארץ. פסיכולוגית באוסטרליה פנתה אלי ושאלה אם אהיה מוכנה לפגוש אותן. נפגשנו בבית קפה בירושלים. התרשמתי מאוד מהנחישות שלהן, כי מה שהן עשו מבחינה תקשורתית להעלאת המודעות היה מקצועי מאוד. והכל לבדן, ללא עזרה. בנות חזקות שלקחו את הפגיעה בהן כדי להעביר מסר נחוש. הן סיפרו לי שעורך הדין שלהן מאמין שבלי הוכחות חד־משמעיות לכך שלייפר משקרת לגבי מצבה הנפשי - לא ניתן יהיה להעמיד אותה לדין באוסטרליה. שאלתי אותן למה הן לא שכרו חוקר פרטי, והן השיבו שמדובר בעניין יקר מאוד. התקשרתי לחברת חקירות שאיתה עבדתי ושכרתי צוות מקצועי לשמונה ימים. הייתי לחוצה מאוד. התהפכה לי הבטן. השקענו בזה 20 אלף דולר מכספי המרכז.
"החוקר הפרטי צילם אותה כשנסעה באוטובוס מעמנואל לבני ברק. היא הסתובבה שם, עשתה שופינג, הלכה לבנק, לבית מרקחת. נפגשה עם בתה. כשחזרה לעמנואל היו לה אורחים בשבת. והכל צולם ותועד. מהיחידה המרכזית מחוז שי במשטרה, שקיבלה את התמונות, נאמר לי שבזכות ההוכחות הללו הם עקבו אחרי לייפר ושלחו חוקרים סמויים לבית הכנסת, לבושים בגדי חסידים, שטריימל והכל. אחרי כמה ימים עצרו אותה. אף אחד לא ידע מה היה החלק שלנו בזה".
כחרדית, לא היה בך חשש להסגיר אישה חרדית אחרת לידי "גויים"?
"לא העבירו אותה לאיראן. אוסטרליה היא מדינה דמוקרטית. היא יושבת בכלא. לא יתלו אותה על עץ".
לאורך השנים ניסו להוריד אותך מסיפור לייפר?
"קיבלתי כמה וכמה טלפונים. גם מרבנית חשובה מאוד מבני ברק, שאמרה לי שהיא מכירה את לייפר באופן אישי ושלא יכול להיות שהיא פגעה. היא חזרה ואמרה שכנראה הבנות לא הבינו, ושזה היה רק חיבוק אימהי. שהכוונות של לייפר היו טובות ושחבל להרוס לה את החיים. הרגשתי שאותה רבנית לא באמת הקשיבה לי. אפילו את המונחים הבסיסיים היא לא הבינה. ומדובר ברבנית שיש לה ולבעלה השפעה גדולה מאוד בדיני נפשות".
במהלך המאבק, מה הדבר הכי נורא ששמעת בסיפורים על לייפר?
"שבחלק מהמקרים לנפגעות היה תינוק או ילדים קטנים. קראתי בעדויות איך הבנות מתארות שהילדים שלהן בחוץ היו צורחים ובוכים כשלייפר אונסת אותן בחדר. כאמא היה לי קשה לשמוע את זה".
ידוע לך על פגיעה אפשרית של לייפר בקורבנות נוספים?
"שמענו שהיא פגעה גם בבנות בישראל, אבל הן לא מוכנות לדבר. הן מפחדות מהתגובות בקהילה שבה הן חיות. הפחד שלהן כעת הוא לא מלייפר, אלא מהקהילה, שהיא בעדה. אני רוצה להעביר מכאן מסר חד־משמעי: אנחנו מלווים כרגע עשרה תיקים של נשים חרדיות שפגעו. אלה מחנכות, מנהלות, מטפלות. אמנם זה קורה פחות, אבל צריך לדעת שיש גם פוגעות. יש הרבה שינוי בעשור האחרון ביחס של החברה החרדית לפגיעות מיניות, אבל יש עוד דרך לעשות".
העונש שקיבלה לייפר יסייע לשיקום הנפגעות?
"עבור הנפגעות חשוב מאוד לקבל אמירה ברורה מגורם רשמי שמה שקרה להן הוא אמיתי. חלק מהפגיעה הוא שהן חושבות על עצמן 'אני משוגעת', 'משהו בי לא בסדר', 'אני אשמה'. וכשיש גזר דין ברור, השופט בעצם מעביר לנפגעת את המסר: את בסדר, את לא משוגעת. היתה כאן עבירה. הנפגעות מקבלות תיקוף למה שהן עברו. אבל צריך לזכור שברוב המקרים נפגעים לא מקבלים את התיקוף הזה. לבסוף זאת נשארת עבודה פנימית שהם חייבים לעשות עם עצמם".
Meravs1992@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו