בסוף אוגוסט 1953 כינס ראש עיריית תל אביב חיים לבנון מסיבת עיתונאים לסיכום עונת הקיץ והחזרה לבית הספר.
המפגש נועד גם להעמיק את ההיכרות של ראש העיר החדש עם תא עיתונאי תל אביב, שכן לבנון נכנס לתפקידו רק שלושה חודשים קודם לכן.
במהלך המפגש עלתה לדיון בעיית הביוב בתל אביב, שהפכה - בלי שראש העיר התכוון לכך - לנושא המרכזי בשיחה. העיתונאים התלוננו על סגירת החופים בחלק גדול מימי הקיץ, כשחופי העיר הוצפו במי ביוב, והזכירו בעיות ביוב מקומיות אחרות בעיר, שאליהן נלוו ריחות רעים וחשש ממחלות.
לבנון ביקש מהעיתונאים לתת לו "100 ימים של חסד", כמקובל לדבריו, אך העיתונאים לא הרפו, ואחד מהם אף תקף את ראש העיר באומרו ש"בעיית הביוב לא זרה לאדוני, שהרי אתה שימשת סגנו של רוקח (ראש העיר הקודם; ד"ס) במשך שנים, ומה עשיתם בכל השנים הללו לטיפול בבעיה?"
באותו הזמן נעשה בגוש דן שימוש במערכת ביוב שהוקמה עוד בתקופת המנדט, ושאליה הוזרמו שפכים גם מהערים השכנות. שפכים אלה הגיעו כולם עד למבוא צינור על החוף, מול תחילת רחוב ז'בוטינסקי, ומשם הוזרמו אל לב הים.
בקיץ 1953 קרסה מערכת הביוב כמה פעמים, ומומחה ביוב בינלאומי בשם ג'רמי קאופמן, שזומן בבהילות מלונדון, בנה תוכנית גרנדיוזית להעברת כל שפכי גוש דן לדרום הארץ.
עלותה של "תוכנית קאופמן" היתה הרבה מעבר ליכולתה של המערכת הממשלתית־מוניציפלית באותו הזמן, ובמקומה הועדפו פתרונות מקומיים מוגבלים ושיפוצי ביוב חלקיים. כך עד 1969, עת הוקם חלקו הראשון של מפעל טיהור שפכי גוש דן, הידוע בשם "שפד"ן".
מאז עברו שנים רבות, וישראל נחשבת כיום כמובילה עולמית בתחום טכנולוגיות טיהור מי שפכים והשבתם לצורך שימוש חקלאי.
חצרנים, גירושים וטבק: בליץ חוקים בכנסת
השבוע האחרון של אוגוסט 1953 היה מתיש במיוחד עבור חברי הכנסת. חופשת הקיץ החלה בזמנו, על פי החוק, רק ב־13 בספטמבר 1953, ולכן בשיא הקיץ התרוצצו עדיין הח"כים במשכן, ששכן בבית פרומין בירושלים, כשהם "מנסים להספיק כמה שיותר כדי לנקות את השולחן" - כפי שהגדיר זאת יו"ר הכנסת הנמרץ יוסף שפרינצק.
חברי הכנסת השנייה, שכיהנה ב־1953, הגיעו לסוף אוגוסט מותשים, אחרי שבמשך חודשים נערכו בה דיונים בלתי פוסקים בנוגע ל"חוק השופטים", אשר נחקק לבסוף ב־28 באוגוסט 1953. ועדיין עמדו בפניהם, עד יציאתם לחופשה המצופה, לא מעט חוקים חשובים לחוקק.
"בשתיים אחר חצות עוד בקעו מבניין הכנסת לרחוב השומם קולות חברי הכנסת שדנו בחוק הנישואין והגירושים", דיווח סופר העיתון "מעריב" בכנסת שלום רוזנפלד. לפי דיווחו, ח"כ אחד נשמע צועק "אסור לכפות חוקים מימי הביניים על הציבור הלא דתי", וח"כ אחר ענה בגרון ניחר ש"יש להגן על כבודה של האישה העברייה".
חברי הכנסת ייחסו לכל חוק, גם לכאורה שולי, חשיבות מלאה. הדיון בחוק החצרנים, לדוגמה, שקבע כי "יש לחייב כל בית שבו יש ארבע דירות לפחות להעסיק חצרן, שיהיה אחראי גם לניקיון המדרכה בחזית", ארך כמעט אותו מספר שעות כמו הדיון בחוקים חשובים, דוגמת חוק האנטומיה והפתולוגיה, כשעל סדר היום עדיין המתינו חוק הטבק, חוק האקדמיה ללשון, חוק שירות הבנות ועוד.
ישראל מתקשה לפרוע חובות
"חובות ישראל במטבע חוץ הגיעו בסוף אוגוסט 1953 ל־397 מיליון דולר" (שווה ערך ל־4.5 מיליארד דולרים במונחי 2023; ד"ס), כך דיווח מנכ"ל משרד האוצר פנחס ספיר במסיבת עיתונאים שהתקיימה בירושלים בתחילת ספטמבר. "הקושי העיקרי שאיתו אנו מתמודדים כיום הוא חוב קצר מועד של 109 מיליון דולר, שממנו עלינו לפרוע כ־70 מיליון דולר עד יוני 1954, ושעדיין לא מצאנו לו כיסוי", הוסיף ספיר.
מסיבת העיתונאים התקיימה חמישה שבועות אחרי שארה"ב הודיעה על סירובה להיענות לבקשת ישראל לקבל הלוואת חירום של 70 מיליון דולר.
קופת המט"ח הריקה, מול התחייבויות קיימות במטבע זר, הכניסו את ראשי משרד האוצר למצוקה. ראש הממשלה דוד בן־גוריון החדיר לחץ נוסף למערכת כשכינס לישיבה דחופה את ראשי משרד האוצר ומשרד המסחר והתעשייה. הוא תבע לדעת מה הם החסמים שעומדים בפני קידום היצוא של סחורות ישראליות, שבהן ראה בן־גוריון מקור ראשון וחשוב להזרמת מטבע זר לקופת המדינה.
באותו הזמן חוותה ישראל משבר כלכלי קשה, שהחל כבר בתחילת 1952, אחרי שלוש שנות עלייה המונית של כ־700 אלף פליטים, רובם חסרי כל. העלייה הכפילה את האוכלוסייה, עובדה שהעלתה חשש בקרב מוסדות פיננסיים בינלאומיים מפני קריסה כלכלית אפשרית של ישראל.
רק בתחילת 1954 החל המשק הישראלי להתגבר על המשבר הקשה, הרבה בזכות הסכם השילומים עם גרמניה, והחלה תקופה של גידול מהיר בתוצר, ברמה של כ־10% בשנה.
נגד התפרעויות בנהריה
לפני שבוע דיווחנו כאן על אירועי התפרעות לאומנית בבית קולנוע בנהריה, שם נהגה חבורה של צעירים ערבים מהכפר מזרעה להגיע לקולנוע במוצאי שבתות ולפתוח בקללות נגד המדינה, בערבית ובעברית, בהקרנת יומן החדשות לפני כל סרט.
כעת נספר באיזו נחישות טופלה הבעיה באותם ימים. מתברר שמשטרת חיפה שלחה לבית הקולנוע בנהריה, במוצאי שבת העוקבת, שלושה שוטרים בלבוש אזרחי, וברגע שהחלו הקללות נעצרה ההקרנה, אורות האולם נדלקו וחבורת המקללים, שמנתה 12 צעירים ערבים, נעצרה והועברה למפקדת המושל הצבאי בגליל.
המושל דן את הצעירים מכוח סמכותו, והגלה שלושה מהם לבאר שבע הרחוקה, בעוד תשעת הפרחחים האחרים הצטוו להתייצב פעמיים ביום, במשך שלושה חודשים, במשטרת עכו. הורי העבריינים הוזעקו עוד באותו לילה למשטרת עכו, וכל אחד מהם חתם על התחייבות לביצוע מלא של הוראת ההתייצבות שניתנה לילדם - ולא, ייעצרו גם העבריין וגם אביו.
בעקבות הפעולה הנמרצת נמסר מנהריה כי לא רק שההתפרעויות בבית הקולנוע פסקו, אלא גם ההצקות של חבורת הפרחחים לעוברים ושבים בנהריה נעלמו כלא היו.
החלבנים נגד הוזלת החלב
בתחילת ספטמבר 1953 הוחלט במשרד המסחר והתעשייה להפחית את מחיר החלב לצרכן ב־20%, באמצעות הגדלת הסובסידיה, וזאת כדי לעקר את מחירו האמיתי של החלב מה"אינדקס" (מדד יוקר המחיה) שהיה אמור להתפרסם באמצע החודש. כשנודע הדבר לחלבנים, הם חששו שהורדת מחיר החלב תגרור ירידה בהכנסתם - ואיימו בשביתה. בעקבות זאת בוטלה תוכנית ההוזלה.
תיקון מצחיק של הדואר
מפקח דואר שעבד בדואר המרכזי ביפו נשלח לחפיפה של שבוע בסניף המרכזי בירושלים, כשהוא מותיר אחריו בתל אביב את אשתו ואת בנו התינוק. באחד הימים בישרה לו אשתו במברק לירושלים ש"לאיתיאל - שן". כלומר: לתינוק, ששמו היה איתיאל, צמחה שן. פקיד המברקה בירושלים תיקן את המברק על דעת עצמו, ושינה את המילה "שן" ל"בן", וכך התבשר האב הגאה שבנו התינוק הפך אותו לסבא...
הנעלמים / פריטים שהיו בקיוסק
מתקן נקניקיות
מתקן חשמלי שהורכב משניים עד ארבעה שיפודי מתכת עבים בצורת צינורות, שהיו מחממים את הלחמניות, בתוספת מתקן שקוף שלתוכו היה מכניס בעל הקיוסק נקניקיות ממקור עלום.
מים שהוכנסו למתקן השקוף היו מתחממים ומכינים את הנקניקיות אט־אט באמצעות האידוי - שגרם למתקן להזיע ללא הפסקה. חשקה נפשך בנקניקייה? הקיוסקאי היה שולף לחמנייה מחוממת, מכניס לתוכה נקניקייה שנשלפה בעזרת מלקחיים, ומוסיף לכל אלה כמות הגונה של חרדל או קטשופ.
הצרכנייה / משקאות מפעם
צוף
משקה שהיו לו בארץ יצרנים קטנים רבים, וכולם טענו, וכך גם הצרכנים, ש"לצוף יש טעם שמזכיר את טעמו של גן עדן". הצוף, שהיה מתוק, הופק מתסיסה של תמרים או דבש (או שניהם) ונמכר בכוסות בקיוסקים. היו כאלה שהוסיפו לנוזל טיפת אלכוהול, ואחרים הוסיפו מנטה. ב־1938 הוקם ברמת גן בית חרושת לצוף, ששווק על ידי תנובה לחנויות בבקבוקי זכוכית - עד שנסגר בשנות ה־70.
המלצה: "לחסל את התיירות הזולה לארץ"
"יש לכם ארץ נהדרת ובעלת פוטנציאל עצום לתיירות", כך פתח ד"ר מן, מומחה בינלאומי לתיירות, את ההרצאה שהעביר במלון דן המחודש בתל אביב ושעסקה בשלושה תחומים, לטעמו, שיכולים להזניק את רמת התיירות הנכנסת לישראל. "התחום הראשון הוא אירועים מושכי תיירים: המכביה שתיערך כאן החודש היא דוגמה טובה, ויש לארגן תערוכות, פסטיבלים, תחרויות וכנסים; התחום השני הוא רמת האוכל בבתי במלון - בחלק מאלה שבהם ביקרתי המזון היה מתחת לכל ביקורת; והתחום השלישי הוא תכנון אסטרטגי של התיירות הנכנסת. ישראל חייבת להתמקד בתיירות של בעלי ממון ואמצעים, שכן, עם כל הצער שבדבר, בתיירות של עניים אין כל ברכה".
בתצלום: תיירים מבקרים בעין גב, אמצע שנות ה־50.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו