אם זה היה ספר או סרט, הייתם בטוחים שהכותבים שלו קצת הגזימו: מתואר בו מסעה של בחורה ישראלית צעירה לבוליביה - שבה הואשמה בניסיון הברחה של 10 ק"ג קוקאין, נכנסה לבית כלא אכזרי לנשים, ניהלה רומן עם ראש ארגון הפשע של לה פאס והקימה בכלא משפחה עם תינוקת יתומה ובת זוג טרנסג'נדרית. ואם כל זה לא הספיק, היא עלתה על מסלול התרסקות כשהידרדרה בעצמה לסמים. רק אחרי שנגמלה, גם כדי להציל את האנשים האהובים בחייה, הצליחה להיחלץ מהתחתית ולהבריח את עצמה ואת משפחתה לברזיל.
אך מדובר בסיפור שקרה באמת לבחורה ישראלית בשם שרון יצחקי. היא גוללה אותו בספר "עשרה קילו קוקאין", שהפך לרב־מכר באמזון. בימים אלה הופך הספר לסרט בבימויו של דורון ערן, שצילומיו בגואטמלה הסתיימו והוא נמצא כעת בשלבי עריכה סופיים. בתפקיד הראשי מופיעה דניאלה קרטס, שכיכבה לצד בראד פיט בסרט "מלחמת העולמות Z". את הסרט, שמתוקצב ב־3 מיליון דולר במימון ישראלי ואמריקני, צילם ברי מרקוביץ', צלם הוליוודי מוערך, ועורכים עורכי הסדרה "נרקוס".
בראיון משותף יצחקי וערן מדברים לראשונה על הסרט, וגם על דרך החתחתים שהובילה אליו. יצחקי היא כיום בת 50 - אישה יפה, קטנטונת ורזה. עיניה הכחולות מחייכות כשהיא מספרת את סיפורה הקשה, אבל על החיוך מעיב דוק של עצב - שרידי הרוע שאותו חוותה, ושאותו גם ניצחה.
אהבת נעורים באירופה
"נולדתי וגדלתי בירושלים. בשלב מסוים הבנתי שהעיר קטנה עלי ולא מתאימה לי. אהבתי פאנק, מוזיקה, צבעים, אמנות. כשהייתי בת 13 בערך התחלתי לרדת לתל אביב. עזבתי את בית הספר, ברחתי מכל המסגרות, התחברתי לחבר'ה של הפאנק בכיכר דיזנגוף, זו היתה תקופה מטורפת", היא חוזרת לנקודת ההתחלה. "חיינו שם, הסתובבנו יחד, היינו חבורה. בבית הייתי און אנד אוף עד ששכרתי דירה משלי בתל אביב. נשרתי מכל המסגרות, לא בית ספר ולא צבא. זה היה לא יצירתי בעיניי".
התחנה הבאה, בגיל 22, היתה גם זאת שיצרה את הרקע לסיפור, אבל בשלב הזה ליצחקי לא היה מושג לאן האהבה הגדולה של חייה תיקח אותה.
"גרתי באמסטרדם, והכרתי שם בחור ישראלי בשם רוני. הוא היה חתיך הורס, מבוגר ממני בכמה שנים. היינו שני צעירים שרוצים לתפוס את העולם בביצים. הוא שכנע אותי לבוא איתו לבוליביה. זרמתי. לטוס בעולם בתקופה ההיא לא היה כמו היום. זה היה סיפור גדול, וזה נורא קסם לי. הייתי מאוהבת. הגענו לבוליביה ובהתחלה הכל היה סבבה. פתאום, אחרי שבועיים בערך, רוני נעלם לי. הוא אמר לי שהוא הולך לרגע, עברו כמה שעות והוא לא חזר.
"אני במקום זר, לא מדברת את השפה, לא יודעת מה לעשות, מנסה להתקשר למספר שהיה לי, אבל הוא לא ענה. דאגתי. רציתי לשמוע שלא קרה לו משהו. בסוף הוא ענה לי, אמר שהוא בסדר, שהיה לו איזה מקרה, שהוא לא יכול לבוא. לא חשבתי לרגע שהוא מתחמק ממני. הייתי מוצפת בכל כך הרבה רגשות, לא הבנתי מה קורה. ואז הוא אמר לי 'קחי את הדברים, תארזי את התיק שלי וצאי לדרך. ניפגש באמסטרדם'".
לא הרגשת שמשהו לא בסדר?
"לא, הוא היה החבר שלי, האהוב שלי, תכננו יחד עולם ומלואו. אהבה בגיל 20 היא משהו מטורף, זו האהבה הראשונה שהיתה לי, אז זרמתי עם זה. לקחתי את התיקים, עברתי את הביטחון ועליתי למטוס. פתאום באו אלי שוטרים והורידו אותי מהמטוס. הם דיברו בשפה שלא הבנתי. היום אני יודעת שהם אמרו לי: 'יש לך סמים בתיק, אנחנו מעכבים אותך'. אבל אז לא הבנתי למה מורידים אותי. ראיתי מיליון שוטרים, את מבינה שמשהו לא בסדר ולא יודעת מה. עיכבו אותי במשך שעות בשדה התעופה. פעם אחר פעם הפשיטו אותי, חיפשו עלי. אף אחד שם לא דיבר אנגלית. לא ידעתי מה קורה, רק ראיתי את המטוס שלי בורח והבנתי שאני לא עולה עליו".
זכית לקבל שיחת טלפון?
"כלום. ההליך הביורוקרטי הוא שאת יושבת על כיסא והכל זז סביבך. זו 1996, אין מחשבים, אין אינטרנט, אין סלולרי. כלום. טלפונים של חוגה, ניירת ומכונות כתיבה. אני מחכה שמישהו ידבר איתי, שמישהו מהשגרירות אולי יגיע אלי. אחרי כמה שעות מעבירים אותי למחלק הסמים הבוליביאני, המקום שעוצרים בו לפני כלא, ושם שהיתי 30 יום".
היא מדברת על החודש ההוא בקור רוח, כמי שכבר החביאה עמוק במרתפי הנפש את הזוועות שחוותה שם. עוברות כמה דקות עד שהיא צוללת מחדש לנקודת הפתיחה של מסלול ההתרסקות שלה. "היו שם עינויים מטורפים, כי הם ניסו להוציא ממני משהו שאני לא יכולה לתת להם. חקרו והיכו אותי בכל דרך אפשרית, עם הידיים, אבל בעיקר עם מגבות קפואות. הם היו מכניסים מגבות לפריזר ומרביצים איתן, כי זה לא שובר עצמות. הרביצו לי במיוחד ברגליים. לא בפנים, כי כל הזמן הזה צילמו אותי לטלוויזיה. המשפט סוקר בתקשורת המקומית, ואסור היה שיראו חבורות בפנים. ניסו לשבור אותי נפשית ופיזית. לא נתנו לי לאכול ולישון, חקרו אותי בספרדית ובלי שהבנתי מילה".
לא נשברת?
"אני לא אשמה, למה שאני אשבר?" היא מזדעקת, "כשאת נכנסת לים ומתחילה לטבוע, את מנסה מייד לעלות בחזרה, לא? האינסטינקט הראשון של בן אדם זה קודם כל לחיות. שמו אותי בתא מטר על מטר, שאי אפשר לשכב בו, ואני הרי מטר וחצי, עם חלון גבוה למעלה. הרגשתי כאילו זרקו אותי לצנצנת. הם היו מחליטים מתי להוציא אותי לשירותים. לקחו לי את הבגדים, את השמיכות, הטמפרטורה הגיעה ל־30 מעלות ביום והלילות היו קפואים. פשוט ישבתי שם וחיכיתי שמישהו יציל אותי".
אבל איש לא הציל אותה. נותרו לה רק אינסטינקט הישרדות ומלחמה על חייה. זה גם מה שילווה אותה הלאה, בתחנה הבאה, שאליה הגיעה אחרי חודש - כלא הנשים "מירה פלורס". שם, במסגרת ההליך המשפטי, פגשה את אנג'ל, עורך דין שלקח את התיק שלה והיה האדם הראשון שאיתו יכלה לדבר באנגלית. "בבוליביה אין ממש תפקיד לעורך דין בשלבים האלה, זה לא כמו בארץ. את בכלל לא מגינה על עצמך. מבחינתם אני אשמה והוא רק נמצא איתי בקשר, עוקב אחרי ההליך המשפטי ורואה לאיזה כלא לוקחים אותי".
בשלב הזה המשפחה שלך כבר יודעת? מרוני שמעת משהו?
"עם רוני לא דיברתי. אנג'ל הצליח לדבר עם המשפחה שלי, שניסתה לעזור מרחוק, אבל מהר מאוד הבנו שאף אחד לא יכול לעזור. אין שגרירות ואין לישראל יחסים דיפלומטיים עם בוליביה, יש שם רק נציגות ישראלית, שזה משרד קטן. השגרירויות באותה תקופה לא היתה עם כוח משפטי. בארץ המשפחה שלי ניסתה ליזום קצת רעש תקשורתי, אבל כל הדלתות נסגרו בפניה, והבנו שאין סיכוי".
מה קרה בכלא?
"'מירה פלורס' הוא כלא קטן, שהופרד מהכלא הגדול בלה פאס. ישבו בו 60 נשים שהואשמו בפשעים חמורים, נשים מסוכנות, פסיכופתיות. זה כל כך לא דומה ל'כתום זה השחור החדש'. בטלוויזיה הכל נורא תיאטרלי, ושם זה מסוכן. לא הייתי מוכנה לזה. את חולקת את החדר לפעמים עם שלוש אסירות, לפעמים עם עשר, זה משתנה. אין קביעות", היא צוחקת. "בסוף נשארתי שם ארבע שנים וחצי".
מה קרה בתקופה הזאת? מישהו ניסה לשחרר אותך?
"כל הזמן התנהל משפט ברקע. לבית המשפט אני מגיעה אזוקה בידיים וברגליים, נוסעת באוטובוס שאני משלמת עליו. בהתחלה הייתי שבורה לחתיכות אחרי כל המכות שחטפתי בחקירות, מפורקת. הגעתי למקום שבו האסירות לא מרחמות עלייך. לפעמים הן יותר גרועות מהשוטרים. הכל זה משחקי כוח. הן מרביצות, מקללות ומתנכלות. גנבו לי את הבגדים בהתחלה, השאירו אותי עם תחתונים, חשמלו אותי במקלחת. הכל השתנה ברגע שהתחלתי לדבר ספרדית. הבנתי שאני חייבת ללמוד את השפה. הקשבתי לשיחות, שאלתי המון, ידעתי שאם לא אדבר את השפה הן יחסלו אותי. הבנתי שאני חייבת להגן על עצמי או שירצחו אותי".
צל שחור בבוליביה
השפה הפכה את חייה בכלא לנסבלים. אבל האור הגיע ממקום לא צפוי. לתא שלה נכנסה אסירה חדשה, טרנסג'נדרית מדרום אפריקה, ומה שהחל כסיוע של אסירה ותיקה לחדשה, הפך לחברות נפש, ואף לסיפור אהבה. "אחרי כשנה בכלא טרי נכנסה לחדר שלי. היא צעירה ממני בחמש שנים, ונכנסה על בלדרות של 3 ק"ג. מייד התחברנו, שתי זרות בתוך הקלחת המטורפת הזאת. אני כבר הכרתי את השבט שלי, והיה לי צורך להגן עליה, שלא תעבור את מה שעברתי. הרגשתי שזו השליחות שלי, שהחזקתי מעמד כי זה התפקיד שלי. החברות הפכה לאהבה בלב ובנפש, גם רומנטית. כן, נהיינו זוג".
זה בטח נותן המון כוח במציאות המטורפת הזאת.
"זו טיפת גן עדן בגיהינום. היינו יחד עד הסוף, והתא המשפחתי שלנו גדל כשנוספה לו לינה, הילדה. בכלא הזה לא הפרידו את הילדים מהאימהות שלהם. אסור היה להפריד, במיוחד כשהאבא לא קיים, ורוב האבות מתו במלחמות הקרטל. אז היו המון ילדים בכלא, חלקם נולדו שם. יום אחד חיכינו בחוץ שיכניסו לנו כמה דברים ופשוט השאירו אותה לידנו, תינוקת בת כמה חודשים. אמא שלה היתה נרקומנית שלא יכלה לדאוג לה, ומאוחר יותר גם מתה בכלא. לא ידענו מה לעשות. אמרנו אחת לשנייה, ניקח אותה? וענינו מייד - ניקח אותה. וזהו. היא נשארה אצלנו כי היא לא עניינה אף אחד. יש שם המון ילדים שמסתובבים כל הזמן. היא גרה איתנו בחדר במשך שלוש שנים וחצי".
וכך, שרון מנהלת תא משפחתי בתוך מציאות לא שגרתית, כשבמקביל רץ ההליך המשפטי.
"לפי מערכת המשפט הבוליביאנית, שופטים היו מגיעים לכלא פעם בשבועיים כדי לבקר את הנאשמים והיו רשאים לחקור אותנו בתאים. החוק אומר שכל עוד את בהליכים (ורוב הנשים היו בהליכים), את בכלא ולא יכולה להשתחרר בערבות. אז כולן בכלא, מחכות. היו נשים שחיכו שם עשר שנים על צ'ק שחזר. זו מערכת משפט דרקונית".
לכל אסירה הצמידו שלושה שופטים. בין שרון לצעיר מבין שלושת שופטיה, חורחה, התפתח קשר שהוביל לקביעת בית המשפט כי גרסתה אמינה. כך נגזרו עליה חמש שנות מאסר על אחזקת סמים, ולא 20 שנה על סחר. למרות זאת, התובע במשפטה רדף אותה כצל שחור לאורך כל שהותה בבוליביה והתנגד נחרצות להקלת העונש. בהמשך גם הגיש ערעור.
"חורחה היה עורך דין צעיר, שהגיע לתפקיד של שופט מהר מאוד. למשפט שלי הוא תמיד היה מגיע שיכור לגמרי. הייתי עוזרת לו לשטוף פנים, וככה נוצר בינינו חיבור. הייתי צריכה להשתמש בכל מה שיכולתי. נוצר בינינו גם קשר אינטימי. נאלצתי לעשות את זה כי ידעתי שזה ייטיב איתי בשהות שלי. זה היה הדבר הכי חשוב לי ולמשפחה שלי. זה שמר על ההליך המשפטי נגדי בצורה פרופורציונלית, כי התובע שלי היה מפלצת אדם, התביית עלי ולא הניח לי, רצה לתלות אותי למען יראו וייראו, וחורחה הגן עלי".
התנתקות פיזית
בשלב הזה מתערב בשיחה דורון ערן, הבמאי, ומזכיר כי המתקת עונשה של יצחקי הושגה לא רק בזכות הקשר עם אותו שופט אלא בעיקר בזכות אמדאו דה סוטו, אחד מראשי קרטל הסמים המקומי.
התקשורת הבוליביאנית סיקרה בהרחבה את מעצרה של הבחורה הבלונדינית הישראלית. הסיקור לא נעלם מעיניו של דה סוטו, כנראה האיש הכי מסוכן בלה פאס. דה סוטו ציווה על מנהלת כלא הנשים להביא את יצחקי לתאו, שהיה למעשה סוויטה מפוארת בכלא סן פדרו - כיאה לברוני סמים, המנהלים את עסקי הפשע שלהם מתוך הכלא.
"הגעתי אליו כבובה. מובלת. לא אמרו לי כלום. הוא נמצא במקום שנקרא 'פוסטה', שבו יושבים ראשי קרטלים ועבריינים כבדים שלא נכנסים לכלא רגיל. זה מזכיר יותר בית מלון או ריזורט מאשר כלא, ולמרות שהוא כאילו במעצר בית הוא שולט בכל מבפנים. זה סתם לראווה. הוא היה מבוגר ממני לפחות בעשור. הגעתי אליו ולא ידעתי מה רוצים ממני. זה היה מפחיד כי שמעתי עליו המון סיפורים. ידעתי שהוא רצח המון אנשים, כולם ידעו מי הוא. הביאו אותי אליו שוב ושוב בהתאם לרצונו".
דורון: "האיש הזה היה ה'מזל' שלה. הוא היה האיש החזק שהפך אותה אט־אט לבעלת הבית של הכלא".
שרון: "ברגע שזה קרה, הייתי בלתי ניתנת לנגיעה, מי שמתקרבת - חוטפת, וכל מי שהתאכזרה אלי קודם גם חטפה, כי נקמתי. לחלוטין, השתמשתי בכל מה שהיה".
אבל מה קרה ביניכם? איך בכלל אפשר לייצר ככה מערכת יחסים?
"בהתחלה נורא פחדתי, אבל לאט־לאט מתחילים לדבר. אני מנסה להבין מה התפקיד שלי, מה מצפים ממני, ומתפתח קשר אישי, וגם אהבה, כן. התאהבתי בו. בסיטואציה הספציפית הזאת הוא הציל את חיי. הוא לימד אותי על העסק. הפכתי לסוג של ראש קרטל בכלא שלי. שולטת בכל, מנהלת את הסוהרות ואת האסירות".
דורון: "בזכותו ובזכות השופט היא קיבלה חמש שנים ולא 20, ואחרי שנודע לה, והיא היתה מאושרת לדעת שיש לה רק עוד חצי שנה עד שתשתחרר, הגיעה המכה הנוספת. הודיעו לה שהוגש ערעור, והמשמעות של זה היא לפחות עוד עשר שנים של הליך משפטי ארוך ומסואב".
שרון: "את הערעור שולחים לבית הדין הגבוה, שלא נמצא בלה פאס אלא בעיר אחרת לגמרי, ויש שם אלפי תיקים, וזה לוקח שנים. זו היתה הנקודה שבה נפלתי, לא יכולתי להתמודד עם זה. זה היה אחרי ארבע שנים שאני בפנים, אני מאושרת שתכף אני יוצאת משם ואז מגיעה המכה. הרגשתי שאני לא יכולה להכיל את זה. זה היה קשה מדי".
ואז, ברגע הקשה בחייה, יצחקי נפלה. בתוך זמן קצר הפכה למכורה. "הקוקאין היה הדבר הכי 'קל' באותו רגע קשה. בתוך שלושה חודשים הייתי חצי בן אדם. הילדה הקטנה פשוט ביקשה ממני 'די, בבקשה'. ידעתי שאני חייבת להיגמל, בשביל המשפחה שלי ובגלל שזה יהרוס לי עוד יותר את החיים. הלכתי למפקדת הכלא וביקשתי שתכניס אותי לבידוד בצינוק. שהיתי שם עשרה ימים ועברתי גמילה עצמית".
מה קורה בבידוד הזה?
"ההתנקות הפיזית נמשכת שלושה-ארבעה ימים. את מרגישה שאת מתה. כאבים בכל הגוף, בשרירים, בעצמות, את מרגישה שהולכים עלייך כל החרקים שאת יכולה לדמיין, מקיאה, משלשלת, מזיעה, את בהזיות. ארבעת הימים הראשונים היו הכי קשים, אבל אחר כך הגוף צריך עוד זמן לחזור לעצמו, ללמוד לאכול מחדש. שקלתי 45 ק"ג".
חנינה בזכות האפיפיור
כשיצאה מהצינוק, יצחקי קיבלה חדשות טובות כשבת הזוג שלה בישרה לה: "החוק עבר". החוק היה "חוק הרחמים", שהוכרז על ידי האפיפיור לקראת שנת המילניום במדינות הקתוליות והתייחס לכל האסירים היושבים יותר משנתיים בכלא, ואין עדיין פסק דין בעניינם. החוק קבע שהם יהיו זכאים להשתחרר בערבות שתתאים ליכולתם הכלכלית.
דורון: "החוק אפשר לאסירים להשתחרר בערבות, לחיות בעיר, לעבוד ולהתייצב פעם בשבוע. היות שהיא עמדה בקריטריונים היא יצאה מהכלא, ודה סוטו סידר לה עבודה בבית קפה ודירה. זמן קצר לאחר מכן, כשהודיעו לה שהערעור שוב התקבל, כלומר שעליה לחזור לכלא, היא הבינה שהיא חייבת לברוח מבוליביה".
מתי התוודעת לסיפור של שרון והבנת שזה יהיה הסרט הבא שלך?
"לפני עשר שנים הספר שלה הגיע אלי למשרד, ומייד ראיתי שזה יכול להיות סרט. קראתי לה למשרד וחתמנו. צילמנו בשנה שעברה בגואטמלה, בשיתוף פעולה ישראלי־גואטמלי ראשון מסוגו, עם שחקנים ישראלים, ובהם ליעוז לוי, מאיה עשת ולונה מנסור, ושחקנים זרים. הסרט דובר ספרדית ואנגלית, עם קצת עברית בהתחלה, בדיאלוגים של שרון עם רוני".
הצילומים של הסרט לא עברו חלק. "גואטמלה נחשבת לאחת משלוש המדינות האלימות בעולם. הסתובבתי כל היום עם שלושה מאבטחים. זו היתה הפקה מאוד מלחיצה. חיפשנו לוקיישנים, הראיתי תמונות של הכלא למקומיים, שמייד אמרו לי 'יש לנו את זה פה'. הביאו אותי לבית ספר. ככה נראים שם בתי ספר, וזה כאילו צילמנו בול בכלא. במשך שלושה חודשים צילמנו שני פורמטים - סרט וארבעה פרקים לסדרה.
"כבר בשבוע השני לצילומים דרשו ממני 5,000 דולר במזומן, או שסוגרים את שער בית הספר ולא נותנים לי לצלם. בלית ברירה שילמתי. עירבנו את ראש העיר שאוהב את ישראל, והתברר שמי שסחט אותנו היה ראש משפחת הפשע של אנטיגואה. היו לי על הסט 1,000 ניצבות, אינדיאניות מהכפרים. בסוף כל יום מצאתי את עצמי יושב עם ערימה של מזומן ומחלק להן שטרות, אחרי 14 שעות צילום. זו היתה הפקה מאוד קשה, עם משקיעים ישראלים ואמריקנים, ככה שלא יכולתי ללכת באמצע, אבל כן היה בי פחד".
ואם כל זה לא הספיק, גם איתני הטבע החליטו להתערב, ובגדול. "יום לפני שעזבנו היתה רעידת אדמה. עפנו עם הספה לקצה החדר והבנתי שזהו, נגמר הסיפור. למחרת המפיק אמור היה לחזור לארץ וליוויתי אותו לשדה, ואז הר הגעש מעל העיר התפרץ. הטיסה שלי היתה רק בעוד ארבעה ימים, אבל היה ברור לי שכשאגיע לשדה אקנה כרטיס לאן שרק אפשר. לא היו מקומות על טיסות, כי כל הצד המזרחי היה סגור. בסוף מצאנו שני מקומות על טיסה לתל אביב דרך מדריד ועלינו עליה בדקה ה־90".
"התפרקתי על הסט"
אחרי שהציג בפני כמה חברות בלוס אנג'לס את הקדימון לסרט, ערן ייסע החודש לסגור את העסקה. "גייסנו כסף ממשקיעים אמריקנים וחיפשנו את העורכים הכי טובים לחומרים האלה. הגענו לעורכים של הסדרה 'נרקוס', עבדתי איתם בחדרי העריכה ואחר כך בשלט־רחוק בלילות. יש לנו כבר ארבעה פרקים מוכנים ופיצ'ר ועם זה נגיע ללוס אנג'לס. המטרה היא גם סרט קולנוע וגם מיני־סדרה בנטפליקס".
שרון, איך הרגשת על הסט של הסרט?
"היה לי מאוד קשה. התפרקתי שם, במיוחד בהתחלה. עיצוב הסט היה מושלם, כולל הריח, נכנסתי שם לתאים והדבר הראשון שעשיתי היה לכסות את האף ולא להריח. יצאתי משם מהר, ובימים הראשונים לא יכולתי להיות שם ולראות את דניאלה קרטס בצילומי הסצנות הקשות. הייתי מסתכלת עליה ולא מבינה למה אדם בוחר לעשות את זה לעצמו. זה פוצץ אותי רגשית, בכיתי, אבל הייתי מאוד גאה בתהליך שעברנו יחד".
פרק הסיום בעלילותיה של שרון התחיל בחוק הרחמים, אבל אז הגיע הערעור שאיים להחזיר אותה לעוד שנים בכלא, והיא החליטה לברוח מבוליביה.
"ברגע שהערעור התקבל, הבנתי שיש לי 48 שעות לחסל את החיים שלי ולהתחפף. בדיוק היה שם חג ומערכת המשפט היתה בחופש. דה סוטו סיפק לי ולבת הזוג שלי, שכבר יצאה מהכלא לפניי, דרכונים מזויפים וברחנו יחד. את הילדה לא יכולנו להחזיק איתנו ולא הצלחתי להיפרד ממנה, גם לא ממנו. אני לא טובה בזה", היא מחייכת חיוך עצוב. "בכלל, לא נפרדים שם. אומרים 'נתראה, יהיה בסדר'. עברנו את הגבול והגענו לברזיל, ואחרי כמה חודשים טסנו משם לדרום אפריקה לפגוש את המשפחה של טרי. ב־2002 היא המשיכה איתי לארץ. גרנו פה יחד שנה עד שנפרדו דרכינו. היא חזרה לדרום אפריקה, ואני המשכתי פה את החיים שלי".
מתי הבנת שהסיפור שעברת יהפוך לספר?
"כשהייתי שם כתבתי כל הזמן. אני אדם כותב, לומדת כתיבה כל הזמן. במזוודה שלי רוב הדברים היו יומנים ומחברות, זה הדבר שהיה לי הכי חשוב להציל. ידעתי שאני רוצה ספר, וגם סרט. הספר יצא בעברית ותורגם לאנגלית והפך לרב־מכר באמזון".
דורון: "אני יזמתי את התרגום שלו לאנגלית, ב־2021 הוצאתי אותו באמזון. היה לי ברור כל הזמן שיהיה מזה סרט. אנחנו כבר עשר שנים בתהליך. לקח המון זמן לכתוב תסריט. עשיתי פה אודישנים ל־120 שחקניות, ובהן כוכבות גדולות, ואז הסוכנת זוהר יעקובסון הפנתה אותי לדניאלה קרטס, שחיה בפריז. באודישן שלה הרגשתי שאני מת. היא שחקנית מטורפת".
22 שנים עברו מאז חזרת לארץ. הצלחת לחזור לחיים נורמליים?
"נראה לך? נראה לך שאני אדם שפוי? אף פעם לא חוזרים לזה, יש צלילים מסוימים שעדיין מקפיצים אותי. הייתי המון שנים בטיפול, אבל זו טראומה שמשנה אותך והופכת אותך לאדם אחר. אני גרה בפלורנטין. היום אין לי זוגיות ולא ילדתי ילדים - מבחירה. יש לי סטודיו לעיצוב בגדי ים סרוגים, שאני עושה אותם בעבודת יד. התחלתי לסרוג בכלא. זה מעביר שם את הזמן. פיתחתי את זה לרמות שעזרו לי לשרוד ולהתמודד. אחרי שהגעתי לארץ חטפתי כאפה נוראית, והסריגה והאמנות היו הדבר שהחזיק אותי בתוך עצמי. ממש ריפוי בעיסוק. ההורים, אחי ואחותי נמצאים איתי בקשר חם ותומך. המשפחה שלי איתי, וזה מחזק אותי".
מאז הסיפור נגעת בסם כלשהו?
"ממש לא, אין לי צורך בזה. החיים יפים וטובים והחופש הוא טוב. קראתי פעם שאם את שולטת במה שנכנס לך לפה, את תשלטי בכל חייך... אז אני בשליטה".
את רואה את עצמך חוזרת אי־פעם לדרום אמריקה?
"כן, בטח, למה לא? גם לבוליביה".
כל גופך מכוסה קעקועים. מה הסיפור שלהם?
"התחלתי להתקעקע כשהייתי בת 14. ידעתי שאני רוצה שכל הגוף שלי יהיה מכוסה. לאט־לאט המשכתי, אבל ראיתי שזה לא הולך לכיוון שאני רוצה. בארץ אז זה היה פחות מפותח. התכנון היה לטוס ליפן, כי אני מקועקעת בסגנון יפני מסורתי, וחשבתי שכשיהיה לי מספיק כסף אטוס לשם ואקעקע את כל הגוף. זה הביטוי האולטימטיבי בעיניי של הפנימיות שלי. כל הצבעים שלי, החיות שלי, המוטיבים שמגדירים אותי, וזה גם סוג של שריון מסוים שמגן עלי מסביב.
"כשחזרתי לארץ מבוליביה סצנת הקעקועים פה היתה כבר מספיק מפותחת, אז חזרתי למקעקע שאיתו התחלתי והמשכנו. היום אני מקועקעת בפלג הגוף העליון, ידיים ורגליים עד הברך, מתכוונת לכסות הכל חוץ מהפנים. על הגב יש לי דרקון ענקי זוחל, על הזרועות אדמה, אש, מים ואוויר, הרוחניות שבי, ועל הרגליים מוטיבים של מצרים העתיקה. בכלא הייתי חייזרית. זה היה וואו בעיניהם, לא היה דבר כזה שם באותה התקופה. חשבו בהתחלה שזה קשור לפולחן דתי כלשהו".
דורון, מה אתה רוצה להעביר בסרט הזה?
"אני מרגיש שהנושא כאן הוא האדם חסר הסיכוי שניצב לבד מול המערכת. זה מוטיב חוזר בסרטים שלי. יצחקי היתה חסרת סיכוי, אבל הכוכבים הסתדרו לה וחייה ניצלו. אחרת היא לא היתה יושבת כאן היום. המעבר הזה שהיא עשתה, ההעצמה הזאת, מכלום ושום דבר ועד הניצחון על כל המערכות - זה מה שריתק אותי".
Maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו