לגיא נתיב אין ממש זמן לדבר איתי. ארבע שנים אחרי שהבמאי הישראלי המצליח בעולם זכה באוסקר עבור הסרט הקצר דובר האנגלית "סקין" (ושחרר את סרטו ההוליוודי הראשון באורך מלא, שנקרא "סקין" גם הוא), הוא שוב עומד להיכנס לעין הסערה.
בעוד כמה ימים יעזוב נתיב את ביתו שבלוס אנג'לס, העיר שבה הוא מתגורר עם משפחתו בעשור האחרון, וייצא לסיבוב יח"צ צפוף ואינטנסיבי בחוף המזרחי של ארה"ב כדי לקדם את סרטו הבינלאומי החדש והמדובר - "גולדה", דרמת מלחמה ביוגרפית בכיכובה של השחקנית האגדית הלן מירן, שעוקבת אחרי ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר במהלך הימים האיומים של מלחמת יום כיפור.
אבל עוד קודם לכן, הוא חייב להספיק לסיים את עבודת הסאונד על סרטו הבא והמאוד מסקרן, "טאטאמי", שאותו יצר עם שתי שותפות איראניות ושיוקרן בבכורה עולמית ממש בעוד רגע, במסגרת פסטיבל ונציה הקרוב.
"זו תקופה די משוגעת", הוא אומר לי בשיחה טלפונית בעוד הוא עושה את דרכו למתחם של אולפני סוני, שם טכנאי הסאונד שלו ממתינים לו כדי לעשות על "טאטאמי" טאצ'־אפים אחרונים. "לא רק ש'גולדה' יוצא עכשיו בישראל ובאירופה, אלא שבשבוע הבא הוא גם יוצא ב־1,200 בתי קולנוע ברחבי ארה"ב - שזה מטורף לגמרי כשחושבים על זה שאנחנו נמצאים בתקופה שבה כמעט כל הסרטים שהם לא שוברי קופות ענקיים הולכים ישר לסטרימינג.
"אבל בגלל שביתת השחקנים והתסריטאים שמשתקת את הוליווד בחודשים האחרונים - כל היח"צ עלי. שתבין: אין הלן ואין אף אחד אחר. אז אני הולך עכשיו לקפוץ בין שמונה מדינות לבד. זו הפעם הראשונה שאני עושה דבר כזה. אבל אין ברירה, צריך לעשות את כל מה שאפשר".
באשר לעיתוי היציאה של "גולדה" בישראל, נתיב דווקא סבור שהסרט "לא יכול היה לצאת בטיימינג טוב יותר", ולא רק מפני שביום כיפור הקרוב ימלאו 50 שנה למלחמה.
"אין ספק שיש דמיון בין 1973 לימינו", הוא אומר. "זה יותר מדמיון. 50 שנה אחרי המחדל של 73', אנחנו שוב רואים מחזה מטריד של ממשלה מנותקת שמתעלמת מהאזהרות שמושמעות באוזניה. בא מפקד חיל האוויר ואומר 'אנחנו בסכנה'. בא הרמטכ"ל ואומר 'אנחנו בסכנה'. בא שר הביטחון ואומר 'אנחנו בסכנה'. וביבי והשותפים שלו מתעלמים לחלוטין מכל הדבר הזה, וממשיכים לשעוט קדימה כמו חבורת מטורפים לעבר מהפכה שתביא עלינו אסון. זה מחדל יום הכיפורים כפול ומכופל. מי שייתן על זה את החשבון בסופו של דבר זה ראש הממשלה. מי יודע מה יקרה בעוד כמה חודשים. מפחיד לחשוב".
לכל הפודקאסטים בפרויקט המיוחד לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים מבית "ישראל היום" - הקליקו כאן
"רציתי לצלם בשחור־לבן"
"גולדה", שערך את הפרמיירה העולמית שלו בפסטיבל ברלין (ושפתח את פסטיבל ירושלים בחודש שעבר), הוא אחד מהסרטים העלילתיים היחידים עד היום שבחרו לעסוק בטראומת יום כיפור.
התסריט, שעליו חתום ניקולס מרטין הבריטי ("פלורנס פוסטר ג'נקינס"), משיב את הצופים לאירועים של אוקטובר 1973, תוך שהוא נצמד לגולדה בימים הגורליים שבהם נראה היה שצה"ל עומד לנחול תבוסה מוחצת מידי צבאות מצרים וסוריה.
"בגלל שביתת השחקנים והתסריטאים שמשתקת את הוליווד, כל היח"צ של 'גולדה' עלי. שתבין: אין הלן מירן ואין אף אחד אחר. אז אני הולך לקפוץ עכשיו בין מדינות, לבד. פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה, אבל אין ברירה. צריך לעשות את כל מה שאפשר"
הסרט גם משרטט פורטרט אינטימי ומלא אנושיות של האישה הראשונה והיחידה (עד כה) שכיהנה בראשות ממשלה בישראל. הוא מציג חלקים מהעדות שלה בפני ועדת אגרנט שהוקמה כדי לחקור את מחדלי המלחמה, מראה אותה בשעה שהיא עוברת טיפולים רדיולוגיים סודיים כדי להילחם בסרטן הדם שבו היתה חולה באותה התקופה, ומתעכב על מערכת היחסים הייחודית שלה עם שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר.
זהו סרט מרשים מאוד, בכל קנה מידה. הלן מירן מגישה הופעה מצוינת ומתמסרת לחלוטין לדמותה של גולדה, הבימוי מדויק ונטול חוכמות מיותרות, עבודת הסאונד יוצאת דופן במידת האפקטיביות שלה, ובעזרת עשן הסיגריות התמידי (כולם עישנו אז בשרשרת, כך מתברר, וגולדה במיוחד) נתיב מצליח לייצר אווירה מחניקה, מעיקה, קלאוסטרופובית ומורטת עצבים.
שחקני המשנה הישראלים שמקיפים את מירן - שכוללים את רמי הויברגר בהופעה מצמררת כשר הביטחון משה דיין, את ליאור אשכנזי כרמטכ"ל דוד ("דדו") אלעזר, את דביר בנדק בדמות ראש אמ"ן אלי זעירא, ואת רותם קינן בתפקיד ראש המוסד צבי זמיר - עושים כולם עבודה יוצאת מן הכלל.
שר החוץ קיסינג'ר מגולם בידי שחקן החיזוק היהודי־אמריקני לייב שרייבר ("ריי דונובן"), ואת הקאסט האיכותי משלימה קאמי קוטן הצרפתייה (מהסדרה הפופולרית "10 אחוז"), בתפקיד עוזרתה האישית ואשת סודה של גולדה, לו קדר.
"גולדה" החל את דרכו בענקית הסטרימינג אמזון עוד לפני הקורונה, ובאופן מעניין, מי שהיתה במגעים מתקדמים לביים אותו בטרם הוחלט להניח את המושכות בידיו של נתיב - היתה לא אחרת מאשר ברברה סטרייסנד.
"ברברה היתה מיודדת עם גולדה, ויש ביוטיוב סרטון שבו היא מראיינת אותה בחיבה", מסביר נתיב. "במקור זה היה סרט מאוד שונה. כשהגעתי לראשונה לפרויקט כבר היה לו תסריט, והיו במאים אחרים שהייתי צריך להתחרות איתם על התפקיד. אבל זה גם היה אמור להיות אפוס מלחמה עצום־ממדים. סאגה מטורפת של שלוש שעות. היו סצנות קרב עם טנקים מתפוצצים בסגנון 'להציל את טוראי ראיין', והתקציב היה משהו כמו 70 מיליון דולר. למעשה כבר אז דיברו עם הלן מירן, כי הנכד של גולדה, גידי מאיר, אמר שהיא מזכירה לו את סבתא שלו. אבל גולדה היתה חלק הרבה יותר קטן מהסיפור".
"בגרסה המקורית, הדמויות ב'גולדה' דיברו במין 'בריטית' כזאת, כמו ב'הכתר'. זה היה לא אמין ולא אותנטי. אמרתי למפיקים שאני חייב לשנות את המעיים של התסריט, להכניס את המלחמה לחדרים ולמסדרונות מלאי העשן. הם אהבו את הרעיון"
אחרי פרוץ הקורונה הפרויקט עזב את הפלטפורמה של אמזון, נדד לידיהם של מפיקים עצמאיים וחווה קיצוץ תקציבי ניכר. במקביל, לשמחתו של נתיב, השיחות עם סטרייסנד לא הבשילו, וגם המתחרה הנוסף על התפקיד, הבמאי ג'יימס גריי, החליט לחתוך ולעשות סרט מדע בדיוני עם בראד פיט במקום.
אבל למרבה ההפתעה, בטרם הסכים לקחת על עצמו את התפקיד, נתיב בחר להציב למפיקים כמה תנאים די נוקשים.
"אמרתי להם: 'תקשיבו, אני לא יכול לעשות את הסרט הזה מבלי להיכנס לתוך המעיים של התסריט ולשנות אותו'. במקור זה היה תסריט מאוד מנופח, וכל הדמויות דיברו במין 'בריטית' כזאת, כמו ב'הכתר'. זה לא היה אמין וזה לא היה אותנטי. רציתי לשלב דיאלוגים מהפרוטוקולים הרשמיים של המלחמה, ורציתי להתמקד בגולדה.
"הרעיון היה לעשות 'character piece', ממש להיכנס מתחת לעור שלה. אמרתי למפיקים: 'בואו נביא את המלחמה לחדרים, לבונקרים ולמסדרונות מלאי העשן. בואו נעיף את כל סצנות הקרב ופשוט נשתמש בסאונד האמיתי של מה שקרה שם'. והם אהבו את הרעיון הזה.
"חוץ מזה, היו לי עוד שלושה תנאים: ששחקנים ישראלים יגלמו את אנשי הצבא שמקיפים את גולדה, שהסרט יהיה בעברית ושהוא יהיה בשחור־לבן".
אתה רציני? מאיפה היה לך האומץ לבוא בכאלה דרישות? לא חששת שיגידו לך "טוב, ביי" ופשוט יעברו לשם הבא ברשימת המועמדים?
"באיזשהו מקום אולי רציתי שהם יגידו לי 'לא', כדי שאוכל להגיד לעצמי 'זה לא הסרט שלי, זה לא המסע שלי'. כי לא הייתי מוכן בשום אופן לעשות סרט פרופגנדה כמו 'אקסודוס'. לא רציתי שתהיה 'ערגה רומנטית'. רציתי לעשות סרט יותר אישי ופחות לאומי. רציתי לתת את גולדה ממקום אחר, ממקום שאנחנו לא מכירים. לכן הערמתי קשיים, כדי לראות עד כמה המפיקים יהיו פתוחים לרעיונות שלי.
"הם אמנם לא הסכימו לעשות את הסרט בשחור־לבן, ובסוף גם החלטנו לא לעשות אותו בעברית, אבל הם כן הסכימו לדברים אחרים. ליהקנו שחקנים ישראלים, למשל, ובדיל שסגרתי איתם הם כן נתנו לי את הזכות להטיל וטו, שזה דבר סופר־נדיר. ברגע שהיה לי את הווטו הזה, הרגשתי הרבה יותר מוגן ובטוח. הרגשתי שהם כן רוצים את הקול הישראלי האותנטי שלי. מאוד שמחתי שהיה להם האומץ ללכת למקום יותר קודר ופחות מחמיא, ולעשות סרט שלא מבקש להתחנף לקהל".
איפור ושקים על הרגליים
למרות ההסכמות הנרחבות שאליהן הגיע עם מפיקי הסרט, לפני שנתיב קיבל את הג'וב באופן רשמי היה עליו לעבור עוד משוכה אחת אחרונה: הוא היה צריך לקבל את האישור של הכוכבת הראשית, מירן - דבר שדווקא לא התברר כבעיה גדולה מדי.
"הלן פשוט באה אלי הביתה באמצע הקורונה, עם כפכפים ובשיער אסוף", נתיב משחזר את הפגישה הראשונה שלו עם השחקנית האיקונית. "ישבנו שלוש שעות ודיברנו, והיה חיבור מטורף. היא אחת מענקיות הקולנוע, אין ספק. ברמה של מריל סטריפ, לדעתי. אישה ללא אגו. באה בגובה העיניים ומדברת איתך בלי גינונים ובלי נהג צמוד או דברים כאלה. עם זאת, אתה קולט עד כמה היא חזקה. יש בה משהו מאוד בריטי ומלכותי. מאוד התרשמתי מרמת המוכנות שלה ומרמת הפתיחות שלה. היא אמרה לי: 'תשמע, אני לא ישראלית. אז אני סומכת עליך שתוביל אותי'".
עד כמה התסריט השתנה אחרי שהצטרפת כבמאי?
"כאמור, זה היה סרט לגמרי אחר לפני שהצטרפתי. תקרא את התסריט הקודם ופשוט תהיה בשוק. אין בכלל דמיון. הרעיון המקורי של ניקולס מרטין היה לעשות סרט מלחמה פר־אקסלנס. אבל זה פחות עניין אותי. טיפולי הסרטן של גולדה, למשל, לא היו בתסריט המקורי. ההליכה דרך חדר המתים של בית החולים לא היתה בתסריט המקורי. גם הסצנות של ועדת אגרנט לא היו בתסריט המקורי".
"הלן באה אלי הביתה באמצע הקורונה, עם כפכפים ובשיער אסוף. ישבנו שעות ודיברנו, והיה חיבור מטורף. היא אישה ללא אגו. באה בגובה העיניים ומדברת איתך בלי גינונים ובלי נהג צמוד. עם זאת, אתה קולט כמה היא חזקה. יש בה משהו מלכותי"
מה היתה ההיכרות של מירן עם גולדה ועם הסיפור של המלחמה?
"הלן מאוד רצתה לגלם את הדמות הזאת. יש לה מערכת יחסים חמה עם ישראל ועם ישראלים, ויש לה זיכרונות מדהימים מישראל. היא תרה את הארץ מצפון ועד דרום עם החבר היהודי־בריטי שלה אחרי מלחמת ששת הימים. היא התנדבה בקיבוץ ועבדה בקטיף. גם בזמנים הכי קשים שלנו, היא תמיד עמדה לצידנו.
"היא קראה ספרים על גולדה ועשתה תחקיר, ואחרי שהיא קראה את התסריט החדש היא אמרה לי שהיא אמנם לא מבינה את הכל, אבל שהיא מאוד שמחה שאנחנו מוותרים על סצנות המלחמה ומתמקדים בגולדה ובכאב שלה. לאט־לאט, תוך כדי העבודה, היא נחשפה לעוד רבדים בדמות. היא אמרה לי כבר בהתחלה: 'אתה מבין שאנחנו נכנסים לשדה מוקשים, למקום מאוד שנוי במחלוקת?'. אמרתי לה שכן, והיא אמרה: 'אם אתה מוכן - גם אני מוכנה'".
ההופעה שלה בסרט כל כך מדהימה, שתוך כדי צפייה היו כמה פעמים שכמעט שכחתי שזו היא. איך היה לראות אותה בפעם הראשונה באיפור מלא בתור גולדה?
"הזוי לחלוטין. לקח לנו שבועיים להגיע ללוק הנכון מבחינת איפור ואביזרים פרוסתטיים, כי הלן רצתה שיראו שזו היא, שזו תהיה 'הגולדה שלה', ולקח זמן להגיע לאיזון המדויק הזה. אבל מהרגע שהתחלנו לצלם - לא ראיתי את הלן יותר. רק את גולדה. בכל יום היא נכנסה לטריילר האיפור לשלוש שעות וחצי - מ־4:00 בבוקר עד 7:30 - ויצאה משם כגולדה. אכלה איתנו צהריים כגולדה. הלכה לשירותים כגולדה. עשתה שנ"צ כגולדה.
"היא הסתובבה עם מעין שקים כאלה על הרגליים, כי לגולדה היו רגליים נפוחות. היא לבשה חליפת שומן על הגוף. היא עטפה את עצמה בגולדה, ולא הורידה אותה. שתבין, מדובר באישה בת 78. אנחנו כולנו קמים ב־7:00 בבוקר, והיא כל יום קמה ב־4:00! פיפס של תלונה לא שמעת ממנה. כלום".
מה למדת מהעבודה איתה?
"המון. קודם כל, לראות אותה עובדת זה דבר מדהים. ליאור אשכנזי בא אלי ואמר לי שזה בית ספר למשחק מה שהיא עושה. הניואנסים שלה, הדרך שבה היא זזה, איך שהיא נכנסת לדמות, הצורה שהיא מדברת - הכל כל כך מדויק. פשוט וואו.
"היא לימדה אותי קודי התנהגות, ונחשפתי לרמה של מקצועיות שלא הכרתי. יש לה משפט שהיא אומרת לכולם: 'Don't be an ass, and be on time'. זה המוטו שלה. מאוד פשוט. עוד משהו שלקחתי ממנה זה את ה־Power Nap. יש לה מנהג שהיא לוקחת תנומה של שעה בצהריים כדי לאפס מנועים. זה משהו שאני אימצתי. זה כל כך נכון לכבות את הכל באמצע היום. בלי בושה, בלי להרגיש שאתה עושה משהו רע. ובום - אתה קם כמו חדש וסוחב הרבה יותר".
"אין ספק שיש דמיון בין 1973 להיום. 50 שנה אחרי המחדל, אנחנו שוב רואים מחזה מטריד של ממשלה מנותקת שמתעלמת מהאזהרות שמושמעות באוזניה. מנגד - גולדה התפטרה. אתה מדמיין היום ראש ממשלה שיתפטר בעקבות מחדל?"
אבל לא כולם תמכו בליהוק של מירן הלא־יהודייה לתפקיד גולדה. היו אפילו מי שהאשימו את הפקת הסרט בכך שהוא חוטא ב"Jewface" - כינוי גנאי שהוטבע בידי הסטנדאפיסטית היהודייה־אמריקנית שרה סילברמן, בהתייחס למקרים שבהם שחקן לא־יהודי מלוהק לתפקיד של דמות יהודייה.
בראיון שהיכה גלים ברשת בשנה שעברה, הקומיקאית ושחקנית התיאטרון היהודייה־בריטית מורין ליפמן אמרה שהליהוק של מירן אינו תקין, מפני שיהדותה של מאיר היא חלק בלתי נפרד מזהותה. "בן קינגסלי לעולם לא יורשה לשחק את נלסון מנדלה", הוסיפה.
"כל הכותרות בעקבות דבריה של ליפמן פורסמו כשהיינו באמצע צילומי הסרט", נזכר נתיב. "אין ספק שזה היה מאוד מפתיע ומאכזב. אני אישית לא חושב שיש לטענות שלה אחיזה, אבל אני מאמין שהדיון הזה על ליהוק הוא דיון נכון. היום כנראה לא היו מלהקים את טום הנקס לתפקיד פורסט גאמפ, למשל. היו מנסים לקחת שחקן עם מוגבלות.
"עם זאת, המטוטלת הזאת לוקחת את הדברים למקום מאוד קיצוני, ברמה שזה כבר מתחיל לפגוע באמנות. כי מה באמת יקרה אם רק שחקן יהודי יוכל לגלם דמות יהודייה? זה אומר שמחר שחקן יהודי לא יוכל לשחק דמות לא־יהודייה? הדיון הזה יוצר מצב מאוד מסוכן. מצד אחד, אי אפשר להתעלם ממנו או להשתיק אותו. אבל מנגד, כשפגשתי את הלן בפעם הראשונה - ראיתי את גולדה לנגד עיניי.
"הלן גם אמרה: 'תשמע, אם לא אעשה עבודה טובה, אוכל להבין את הביקורת'. אבל היא עושה עבודה מעולה. היא הכי גולדה שאפשר להיות. אז כנראה אי אפשר לרצות את כולם".
"היה מאוד מפתיע ומאכזב לשמוע את הביקורת נגד הליהוק של הלן מירן בתפקיד יהודייה. הדיון הזה לוקח את הדברים למקום קיצוני ומסוכן. כי אם רק יהודי יכול לגלם דמות יהודייה, זה אומר שמחר יהודי לא יוכל לשחק דמות לא־יהודייה?"
מלבד "כיפור" של עמוס גיתאי, שיצא בשנת 2000, כמעט לא עשו בארץ סרטים על מלחמת יום כיפור. למה אתה חושב שלקח כל כך הרבה זמן לעשות סרט נוסף על המלחמה?
"מלחמת יום כיפור היא כמו מלחמת וייטנאם של ישראל. זו טראומה מאוד חזקה ונוראית, ולקח כמה דורות עד שיכלו להתמודד עם הדבר הזה. לקח זמן לספר את הסיפור. אני נולדתי ב־1973, ואני חושב שמכיוון שנולדתי לתוך המלחמה הזאת, הרגשתי יותר נוח לגשת לפרויקט ממקום שהוא יותר אנושי ופחות מגלומני.
"אמא שלי רצה איתי למקלט כשהייתי תינוק. אני זוכר את סיפורי המלחמה ואת התמונות, זה משהו שמאוד השפיע עלי כילד. גולדה היתה סוג של אייקון, ורק כשהפרוטוקולים החלו לצאת הבנו שהאמת שונה מהנרטיב שנבנה סביבה. הציגו את זה כאילו היא אשמה, כאילו היא אחראית לכל מה שקרה. אני זוכר את השער של 'העולם הזה' בזמנו: היה כתוב 'המחדל' בענק, וראו את הפרצוף של גולדה. לאט־לאט הבנתי שהסיפור הרבה יותר מורכב מזה. כל המחדל המטורף של המודיעין זה משהו שהחלו לדבר עליו רק אחר כך".
באיזשהו מקום, הסרט עושה לה הערכה מחדש ומבקש מהצופים לראות אותה בעיניים אחרות, לא?
"אולי הסרט עושה לה סוג של חסד מאוחר. בזמן אמת היה מאוד קל להאשים אותה. היא היתה השעיר לעזאזל. היה מאוד קל להגיד עליה שהיא אישה זקנה, ומה היא מבינה מהחיים שלה. אבל תחשוב - היא היחידה שהתפטרה בסופו של דבר. אתה מדמיין היום מצב שבו ראש ממשלה מתפטר בעקבות מחדל? אתה יכול לדמיין מצב שבו ביבי מתפטר?
"היא לפחות לקחה אחריות, כמו בגין אחרי מלחמת לבנון. אני רואה בזה אצילות ויושרה. אני לא חושב שהיא נקייה לחלוטין מאשמה, יש המון דברים שהיו לא בסדר ושהיא היתה אחראית להם. אבל זה לא רק זה, וזו לא רק היא. זה שילוב של הרבה גורמים".
"אמא שלי רצה איתי למקלט כשהייתי תינוק. אני זוכר את סיפורי המלחמה ואת התמונות. זה משהו שמאוד השפיע עלי כילד. גולדה היתה סוג של אייקון. אני זוכר את השער של 'העולם הזה' בזמנו - על 'המחדל'. עד שהבנתי שזה סיפור יותר מורכב"
"פספסתי את 'התפריט'"
נתיב, שחגג 50 במאי האחרון, לא נתן לזכייה באוסקר לבלבל אותו, להצר את צעדיו או להוציא אותו מפוקוס. עד שנשכר לביים את "גולדה" הוא עבד ללא הפסקה על תסריטים מקוריים ועל פרויקטים חדשים - שאותם הוא מפתח לצד רעייתו, השחקנית־מפיקה ג'יימי ריי ניומן - ועשה כמיטב יכולתו לא להתפתות להצעות האולפנים.
"הזכייה באוסקר בהחלט גרמה לכך שהיחס אלי השתנה", הוא מספר, "אבל אין ספק שהגעתי להוליווד בגיל הנכון. יותר חשוב לי כרגע לשמור על שליטה יצירתית, מאשר לעשות משהו בתקציב גדול שהוא בבחינת 'ללכת על בטוח'. אם הייתי רוצה ללכת על בטוח לא הייתי עושה את 'סקין' הקצר ואת 'סקין' הארוך, שעוסקים שניהם בפרוטגוניסטים נאו־נאצים. ובטח גם לא הייתי עושה את 'גולדה'.
"הסיוט הכי גדול של במאי זה להיות נשלט בידי אולפן, והפחד הכי גדול שלי זה להיות מריונטה. 'במאי להשכיר'. זה משהו שאני לא סובל. בסופו של דבר, אני לא רוצה לעשות סרט שאני לא רוצה לראות, והרבה במאים נופלים לתוך מלכודת הדבש הזאת. ראיתי את הדברים האלה קורים סביבי".
ובכל זאת, מסקרן לשמוע: איזה סוג של הצעות קיבלת אחרי הזכייה באוסקר? סרטי גיבורי־על? סרטי המשך? רימייקים?
"סרטי גיבורי־על לא הציעו לי, כי אמרתי לסוכנים שלי מההתחלה שאני לא בעניין. כשעבדנו יחד, ג'יימי בל (שהתפרסם בזכות 'בילי אליוט' ושכיכב ב'סקין' הארוך; י"ק) הזהיר אותי מפני הז'אנר. הוא השתתף בסרט גיבורי־על בשם 'ארבעת המופלאים', והיתה לו שם חוויה מאוד בעייתית. מי שביים את הסרט, ג'וש טראנק, נשכר בידי האולפן ישר אחרי שעשה את 'כרוניקה בזמן אמת', שהיה סרט פורץ דרך ומהפכני עם ניחוח של אינדי. אבל ב'ארבעת המופלאים' הוא הבין על בשרו איך האולפנים הגדולים עובדים. הוא איבד שליטה על הפרויקט, וזה ביאס לו את הקריירה לגמרי. זה הפחד הגדול. לאבד שליטה. שהאולפן ישלוט בך ויגיד לך איך לערוך את הסרט, וישלוט בכל אספקט שלו. ג'יימי אמר לי להיזהר מאוד מהשטויות האלה. זה נחקק אצלי.
"כן רצו שאעשה רימייק של הסרט הצרפתי המופתי 'נביא', אבל כל האנשים שעבדתי איתם אמרו לי שזה לא מסוג הסרטים שזקוקים לרימייק. הציעו לי גם את 'האחות הטובה', עם ג'סיקה צ'סטיין ואדי רדמיין, שדווקא יצא לא רע בסוף, והיו עוד סרטים גדולים שאמרתי להם לא כי התסריט שלהם היה גרוע".
"הסיוט הכי גדול של במאי זה להיות נשלט בידי אולפן. הפחד הכי גדול שלי הוא להיות מריונטה, 'במאי להשכיר'. זה משהו שאני לא סובל. אני לא רוצה לעשות סרט שאני לא רוצה לראות, והרבה במאים נופלים לתוך מלכודת הדבש הזאת"
היה פרויקט כלשהו שהוצע לך שאתה מתחרט שסירבת לו?
"כן. 'התפריט', עם רייף פיינס. זה היה פספוס שלי. קראתי את התסריט ולא פענחתי את הגאונות שלו. אז אתה רואה, יש גם פספוסים".
הנחיה לזייף פציעה
סרטו הבא של נתיב, "טאטאמי" - מותחן ספורט נשי שצולם בשחור־לבן - שונה לחלוטין מ"גולדה", והפרמיירה העולמית שלו בפסטיבל ונציה, שיתקיים בשבוע הקרוב, תיצור מצב נדיר ויוצא דופן, שבו שניים מסרטיו מוקרנים בבכורה בפסטיבל בינלאומי גדול וחשוב באותה השנה - הישג לא רע בכלל עבור במאי ישראלי.
במרכז הסרט ניצבת ג'ודוקא איראנית שנאבקת על מדליית זהב באליפות העולם בג'ודו, אלא שבאמצע התחרות היא מקבלת הנחיה לזייף פציעה ולהפסיד בקרב שלה בכוונה. נתיב ביים את הסרט לצד השחקנית האיראנית זאר אמיר איברהימי ("עכביש קדוש"), שגם מככבת בו, וכתב אותו עם התסריטאית האיראנית אלהאם ארפאני (שמשתתפת בסרט גם היא).
"הרעיון ל'טאטאמי' נולד אצלי לפני כמה שנים", הוא מסביר. "קראתי כמה כתבות על ספורטאיות איראניות שברחו מארצן. ג'ודוקא, מתאגרפת, סייפת. אבל ידעתי שאני, כגבר ישראלי, לא יכול לעשות לבד סרט שמבטא קול נשי איראני. זה לא אותנטי וזה לא נכון. ואז במקרה ראיתי את הסרט 'עכביש קדוש', שנעשה בידי איראנים שחיים מחוץ לארצם, ונשמטה לי הלסת מההופעה של זאר אמיר איברהימי. יצרתי איתה קשר והצעתי לה לשתף פעולה".
איך היא הגיבה לפנייה שלך? היתה חשדנות?
"קודם כל, היא היתה מאוד נרגשת. מובן שהיא עשתה עלי תחקיר, ומובן שהיו חששות וחשדות. אבל אחרי שנפגשנו הכל התנדף. כשאתה נפגש עם מישהו מאיראן - מעבר לקטע הפוליטי, כבן אדם - אתה מרגיש שאתה נמצא עם משפחה. אנחנו אוכלים את אותו האוכל ושומעים את אותה המוזיקה ואוהבים את אותו הקולנוע. לא הרגשתי שהיא אויבת - הרגשתי שהיא אחות.
"החלטנו לשמור על סודיות מוחלטת, ולא לפרסם שום דבר בקשר לפרויקט. צילמנו את הסרט בגאורגיה, שזה שעתיים מטהרן ושעתיים מתל אביב. הבאנו שחקנים איראנים מכל חלקי אירופה - כל מיני גולים שגם היו חלק מ'עכביש קדוש'. צילמנו שם בסתר, עם אבטחה ושומרי ראש, כי בדיוק היה אז ניסיון חיסול של איש עסקים ישראלי, ומצאו שהסתובבה שם איזו חוליה איראנית. פיזרנו את כולם במלונות שונים. זה היה ממש מבצע סודי".
איזה סוג של תגובות מצפות לסרט, לדעתך?
"אני חושב שבארץ אנשים יהיו מאוד מסוקרנים. באיראן יתקפו את הסרט ויראו בו ביקורת לא לגיטימית, אבל זה צפוי. הסרט הזה מבטא את הקול הנשי האיראני. הסרט הזה הוא בשבילן, ואני פה בשביל לתת להן קול ופלטפורמה. אני הגבר היחיד בהפקה - כולן נשים חוץ ממני".
יש משהו מאוד יפה בחיבור הזה בעיניי.
"הסרט מגיע ממקום אמיתי של דאגה. גם בארץ אנחנו מתחילים לעבור תהליך של הקצנה, שמאוד מזכיר את התהליך שהאיראנים עברו ב־1978. הכרסום בדמוקרטיה, הכרסום בזכויות הנשים, שפתאום עכשיו לא יכולות לעלות לאוטובוס בישראל בגופייה. אנחנו בעצם עוברים תהליך דומה. הרגשתי שיש לנו הרבה במשותף ושאנחנו נלחמים על אותם הערכים, פחות או יותר".
"השחקנית זאר אמיר איברהימי היתה מאוד נרגשת לעבוד איתי. מובן שהיו חששות וחשדות, אבל אחרי שנפגשנו הכל התנדף. כשאתה נפגש עם מישהו מאיראן, כאדם, אתה מרגיש שאתה עם משפחה. לא הרגשתי שהיא אויב, אלא אחות"
"הבנתי את הייעוד שלי"
ב"טאטאמי" מביים נתיב לראשונה גם את אשתו, חוויה אותה הוא מגדיר ככיף גדול. "ג'יימי גם הפיקה את הסרט וגם שיחקה. היא יד ימיני. יש לה תפקיד משנה, אך הוא מהווה ציר מרכזי בסיפור. זה משהו שתמיד רצינו, ואחרי עשר שנים שבהן בנינו את עצמנו בלוס אנג'לס, סוף־סוף הגיעה ההזדמנות. ג'יימי מדהימה. היא גם אמא מהממת, גם מפיקה מצוינת וגם שחקנית מעולה".
אתה מוציא שני סרטים גדולים ומדוברים השנה, וכבר יש לך שני פרויקטים נוספים שמוכנים לצאת לדרך. מאיפה הדרייב הזה?
"מהרגע שבו הבנתי מה אני רוצה לעשות בחיים, הדרייב היה שם. כילד, לפני שגיליתי את עולם האמנות והיצירה, הייתי מאוד מתוסכל ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אבל כשהגעתי לתיכון ויצ"ו צרפת בתל אביב - התחלתי לפרוח. גיליתי את עצמי, הבנתי מה הייעוד שלי. הכרתי שם את ארז תדמור (שהפך גם הוא לבמאי מצליח ופורה; י"ק), וכל היום רק פנטזנו על לעשות סרטים. היינו שני חנונים של קולנוע. זה זרם בעורקינו כבר אז.
"אחרי התיכון, כשהגענו שנינו ללימודי קולנוע ב'קמרה אובסקורה', התחלנו לביים סרטים קצרים יחד, ואחר כך גם סרטים ארוכים. יצרנו מעין חבורה כזאת עם הבמאי שרון מימון ועם התסריטאית נועה ברמן־הרצברג. בסוף התפצלנו, וכל אחד הלך לעשות את הסרטים שלו, אבל עדיין יש בינינו תחרותיות בריאה. אנחנו מפרגנים זה לזה, אבל אנחנו גם בתחרות זה עם זה. אז תמיד היה לנו את הדרייב הזה - ואני מקווה שגם תמיד יהיה".
