אירוע היסטורי התרחש בשבוע שעבר בעולם הכדורגל: נבחרת ספרד זכתה לראשונה באליפות העולם לנשים. לצד השמחה, התקיים אירוע לא משמח בכלל, שקיבל שמות שונים ומשונים, הכל למען מטרה אחת: לטשטש את העובדה המזעזעת, אבל הממש ברורה, שנשיא התאחדות הכדורגל הספרדי, לואיס רוביאלס, תקף את השחקנית ג'ני הרמוסו.
לפני שנעניק פרשנויות והגדרות, להלן העובדות: נשיא התאחדות הכדורגל הספרדי חפן את פניה של השחקנית ג'ני הרמוסו בידיו, הצמיד אותה אליו והדביק לה נשיקה על הפה. זה קרה בפומבי, מול מצלמות התקשורת וקהל רב, באחד מהרגעים הכי מרגשים בחייה, אולי הפסגה המקצועית הכי חלומית שחוותה.
🚨💣 A scandal explodes in Spain because the president of the Spanish football federation, Luis Rubiales, kissed Jenni Hermoso, striker of Spain. [@RMCsport] pic.twitter.com/zdKBBxyRXR
— Football Talk (@FootballTalkHQ) August 20, 2023
ועכשיו לפרשנות: יש שכינו את הנשיקה הזו "מעשה עצוב", אחרים "מעשה מגעיל", "טעות מביכה" או "נשיקה לא רצויה". ואני שואלת: תגידו, איך ייתכן שלמרות מי־טו והמלחמות לשוויון מגדרי, כל כך הרבה מאיתנו עדיין תקועים במעגל התגובה האכזרי הזה כלפי תוקפנות ואלימות? למה גופי תקשורת, אנשי ספורט, מנהיגים, פוליטיקאים ופוליטיקאיות מסתתרים מאחורי הגדרות עמומות כדי לרכך את המציאות ולעגל פינות?
לדעתי, זה לא תמיד במכוון או מתוך אינטרס להגן על תוקפנים ספציפיים. הרוע הוא לעיתים הרבה יותר בנאלי, כפי שטענה בצדק חנה ארנדט בהקשר אחר. היא טענה שלפעמים הרוע מתרחש באופן אוטומטי על ידי אנשים אפורים ובינוניים, בגלל חוסר מחשבה. בדיוק כך קורה בעניין הטרדות ותקיפות מצד בעלי כוח ושררה.
שלא ייעלבו חלילה
במשך שנים התרגלנו לצפות בנשים מותקפות ומוטרדות מבלי שנזעק לשמיים, לפעמים בשידור חי בטלוויזיה, לפעמים בחדרי מלון מפוארים, לפעמים הותקפו ספורטאיות שכפופות למערכת שליטה של גברים שמנהלים אותם מקצועית ואישית. במשך שנים ארוכות התרגלנו לראות את הנשים כאשמות, או לפחות כמשתפות פעולה שרשלנותן תרמה לתוצאה המצערת, כך נטען נגדן אם אזרו אומץ ושיתפו בתקיפות ובהטרדות שספגו.
גם אנשים נאורים ומתקדמים לכאורה יוצאים להגן על בעלי הכוח. הם לא חייבים להפגין למענם, מספיק שיתייחסו בביטול לנשיקה שנכפתה על ספורטאית מצד המנהל שלה. כולנו מוותרים יותר לגברים תוקפניים, לא רק בענייני אלימות מינית, אנחנו מעדנים את ההגדרות של התעללות או תוקפנות באמצעות הצדקות מופרכות, מעניקים הנחות כאילו היינו אימהות מגוננות והם ילדים קטנים שעוד לא אחראים למעשיהם. והכל לשם מה? כדי שלא יכעסו, שלא ייעלבו, שלא יזדעזע עולמם חלילה, שלא יאבדו ממעמדם, שלא יקרסו - גם על חשבון החרבת חייהן של הקורבנות.
ההתייחסות הסלחנית לתקיפה המינית שעברה שחקנית הכדורגל, לצד התגובות האנמיות שלא מוקיעות את המעשה באופן חד־משמעי, הן מופע נוסף מני רבים המדגים את הפערים המגדריים, המושרשים כל כך עמוק בחיינו עד שאיננו מבחינים בהם. הם הוכחה לדינמיקה הכוחנית ביחסי גברים־נשים בענפי הספורט המקצועני בפרט ובכל תחומי החיים בכלל - עדות כואבת לדיכוי נשים, גם על הבמות הגדולות בעולם.
בין שתי גרסאות
בואו נעשה סדר ונאמר את המובן מאליו, שעדיין צריך להיאמר כנראה: לתפוס אישה ולנשק אותה בפה ללא הסכמתה זו תקיפה שלא משתמעת לשתי פנים. אחד מהדברים הכי פוגעניים ומסוכנים הוא לטשטש את הפגיעה ולהתייחס לתוקפן בסלחנות. יש רק אדם אחד שיכול להביע סלחנות כלפי תוקפן: הקורבן. וגם אז, יש לוודא שמדובר בסלחנות שנובעת מרצון חופשי, ולא מפני שהנפגעת נתונה למכבש לחצים ואיומים.
התייחסות סלחנית לתוקפנות מצד החברה היא תמיד על חשבון מי שנפגע ממנה. כל כך הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה קולן של נשים נחנק כשהיו צריכות להתעמת מול גבר בעל כוח ועמדה והשפעה. סיפורי ההיסטוריה המעניינים ביותר של המגדר טמונים בעדויותיהן של הקורבנות של גברים מפורסמים, עשירים או משפיעים - בנוגע למארג הממומן והיעיל שניסה לגרום להן לשתוק, או לאלץ אותן לעצב מחדש את הסיפור שלהן, הכל כדי שגברים תוקפניים לא יישאו חלילה בתוצאות מעשיהם.
התגובה האינסטינקטיבית של שחקנית הכדורגל ג'ני הרמוסו, כשנשאלה מה הרגישה קצת אחרי התקיפה המינית שחוותה, היתה טבעית ואותנטית: "לא אהבתי את זה". זמן לא רב לאחר מכן נראה היה ששינתה את גרסתה, שלא נשלטה עדיין בידי קברניטי תעשיית הכדורגל ושנאמרה על דעתה בלבד. פתאום היא תיארה את האירוע כ"מחווה טבעית של חיבה".
זה לא חדש בכלל, זה קורה כל הזמן. נשים מדברות מייד לאחר שהותקפו והוטרדו את האמת שלהן, את הפגיעה שחוו, ואחר כך חוזרות בהן או מרככות את הביטויים בגלל דינמיקות של כסף, כוח, שליטה ואינטרסים של גברים מאיימים. בקיצור - הפטריארכיה הקלאסית עדיין חיה ובועטת, גם כשהנשים הן אלו שבועטות את הכדור לשער.
בינתיים, היום (חמישי), פורסמה הצהרה רשמית מטעם הרמוסו ומטעם האיגוד המקצועי, הכוללת דרישה מהארגון לעשות כל הדרוש כדי לשמור על זכויות השחקניות וכדי שהאנשים המייצגים את הנבחרת ישקפו ערכים של שוויון וכבוד, וכן לא להימנע מענישה על מעשים של הטרדה או תקיפה.
השחקנית הוסיפה כי יש צורך להמשיך ולהתקדם במאבק למען זכויות הספורטאיות, למיגור השוביניזם, הסקסיזם והאפליה.
גם ראש הממשלה הספרדי, פדרו סנצ'ס, הצהיר כי "ההתנצלות לא מספיקה", ואילו שרת העבודה של ספרד הודיעה כי "האדם הזה צריך להתפטר".
נראה שדעת הקהל העולמית והרשתות החברתיות שהביעו שאט נפש מהמקרה, משפיעות מאוד על אופי התגובות, שהיו תחילה הרבה יותר רפות וסלחניות.
רוביאלס, מצידו, ממשיך להסתבך וככל שעוברים הימים צצות עוד ועוד עדויות על התנהגותו כלפי שחקניות.
אין לי כמובן שום כוונה להאשים את הכדורגלנית הספרדייה בשינוי גרסה, ואין לדעת אם ואיזה סוג של לחצים הופעלו עליה מאחורי דלתיים סגורות כדי שתתייחס לאירוע בביטול ותמחק את תחושות הפגיעה שלה. אני גם לא רוצה לדבר לגופו של מקרה, אלא לנצל את המקרה המזעזע הזה כדי לבדוק את ההטיות המחשבתיות שלנו. הנה שני תרגילי מחשבה:
ראשית, מה לדעתכם היה קורה אילו המנשקת באירוע היתה אישה בעלת מעמד והשפעה וכוח? תארו לכם, למשל, שלפיפ"א, הפדרציה הבינלאומית לכדורגל, יש נשיאה. כבר מצחיק, נכון? עכשיו דמיינו שזו תופסת את פניו של ליונל מסי בסוף המונדיאל, לאחר קבלת הגביע, מצמידה את גופו אל גופה ומנשקת אותו בכוח על הפה. האם עדיין היו מגדירים את ההתנהגות הזו כ"מחווה ספונטנית של חיבה"? האם הייתם ממהרים לצאת להגנת אותה אישה בעלת כוח? התשובה לשאלות היא פשוט לא, ואם יש לכם תשובה אחרת - אתם מדחיקים.
עכשיו תרגיל מחשבה מאתגר עוד יותר: דמיינו שהיה מדובר במונדיאל הגברים, ושאותו נשיא התאחדות היה תופס את אחד מהשחקנים הגברים, מצמיד אותו אליו ומדביק לו נשיקה עסיסית בפיו. האם גם אז היו מתייחסים למעשה באותה היתממות של "מחווה חברית"? מצחיק אותי לחשוב שיש מישהו שיענה שכן.
לצייר גבול ברור
אי אפשר להתעלם מהקשר הברור בין המקרה השבוע, לבין הדרישות ההולכות ומתרבות מנשים בישראל "להתחשב" או "לכבד" את הגברים במרחב הציבורי. בדיוק כפי שתוקפנות היא לא מחווה של חיבה, גם אם היא מסתתרת מאחורי נשיקה - כך הבקשה "להתחשב" היא לא בקשה מנומסת, אלא תוקפנות ומחיקת זכויות אדם, אם היא תובעת ממני לצמצם את חופש התנועה שלי בתחבורה הציבורית, לשנות את הלבוש או לספוג השפלות ואת עיניהם הסוקרות של גברים כדי לנסוע מהבית לבית הספר.
מעשים כאלה הם כולם סימפטומים לסוגיה עמוקה יותר: תחושת זכאות לא מרוסנת של גברים בעלי כוח. תרבות שמעדיפה את הרגשות והמוניטין של גברים משפיעים וכוחניים, או כאלה ששייכים לקבוצה פוליטית שלטת ושמוכנים להקריב למען שימור המצב הזה את רווחתן הגופנית והנפשית של הנשים - היא תרבות תוקפנית ומתעללת.
מי שמסכים לדכא ולהשתיק נשים למען הנוחות של גבר זה או אחר באוטובוס, עסקן ספורט כוחני או גברים שלא מסוגלים לשלוט בדחפים - שלא יתפלא שהתוקפנות הזו מחלחלת לבתים ומשאירה נשים מופקרות לאלימות, שתקבל יחס סלחני כדי "לא להרוס את חייו" של הגבר האלים.
יש לגנות כל יחס מחפיץ כדוגמת נשיקה בכפייה - כי אישה היא לא גביע שזוכים בו. הצבת גבולות היא לא "חוסר התחשבות". דווקא מתוך כבוד למין הגברי, כשותף לדו־קיום במרחב הציבורי, אני מאמינה שגברים אינם יצורי פרא בעלי דחפים חסרי רסן. אני סומכת עליכם, גברים יקרים, שהשכל הישר שלכם יודע לנווט גם בסביבת ילדות בגופייה ובמכנסיים קצרים, או אישה בביקיני.
מי שלא מצליח לעשות זאת - טיפול רגשי אינו בושה. יש המון פתרונות יעילים. גברים שמקבלים אחריות על חולשות זה הכי סקסי בעיניי, אבל גם אם גבר כזה יישב לידי בטיסה או ברכבת - זו תהיה אחריותי לא לנשק אותו ללא הסכמתו, ובטח לא לדרוש שיעבור לשבת מאחור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו