מפגש רכבות: חוויות מנסיעה קלה ברכבת - ואיזה מין שם זה "דנקל"?

בקיץ 2011, אם איני טועה, החלה פעולת הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים. עוד קודם לכן צוחצח רחוב יפו והפך למדרחוב מרהיב, נקבעו הפסים ונמתחו הכבלים, וביום אחד בקיץ ההוא נצבעה עיר הקודש בצבעים אירופיים נאים, ורכבת של ממש החלה חולפת ברחובותיה הצפופים. מעתה היא היתה יפה לא רק ביופי פנימי בן 3,000, אלא ביופי ממשי, כזה שניתן לראות אותו גם בלא להזדקק לסיפוריו של מדריך הסיור.

אני זוכר שממש התרגשתי. עמדתי סתם כך באיזו פינה על יד הדואר, ופשוט הסתכלתי שעה ארוכה על הרכבת החולפת במעלה רחוב יפו, שמספק כידוע למהלכים בו תמונת עומק של רחוב ראשי כמו שאין בשום מקום בארץ - ודאי שלא בתל אביב השחצנית, שלא חדלה מלהתנשא על אחותה הגדולה והעתיקה.

בדיוק ביום שאחרי השקת הקו האדום הייתי צריך להגיע בשעת ערב להופעה בפסגת זאב, והחלטתי שאני חייב להשתמש ברכבת. הלכתי מביתי לרחוב יפו, ושם עליתי על הרכבת החדשה לפסגת זאב. אושר אחז בי. היא היתה חדשה ומצוחצחת. השלמתי את הופעתי באולם המתנ"ס, שהיה סמוך לתחנה, ומיהרתי לחזור ברכבת הלילה. הקרונות היו ריקים מאדם והיא היתה מוארת וריחנית.

בתחנת שמעון הצדיק עלה פתאום לקרון טיפוס מהורהר ומוזר מעט, מקהילות החסידים הדרים באזור, והחל להתחקות בסקרנות אחר היצור החדש. הוא ליטף את המושבים, החליק בידו על העמודים והמהם בסיפוק, וניכר בו שהוא נהנה. הוא הרים את ראשו, בחן את מפת הנסיעה ופתאום הבחין בלחצן אדום גדול. ברגע שראיתי את עיניו שאורו הבנתי בדיוק מה הולך לקרות, וניסיתי לעצור בעדו - אבל זה היה מאוחר מדי. הוא לחץ במלוא כוחו על לחצן עצירת החירום, והרכבת נרעדה כולה ועצרה בחריקה.

"מה קרה?" שאל הנהג בחרדה במערכת הכריזה, והבחור ענה בקריאה רמה: "אה, אחינו, מחילה, מחילה, לא התכוונתי. סע, סע. רק רציתי לראות מה זה עושה".

• • •

רצה לראות מה זה עושה. הגיוני. בתחנה שאחרי הוא ירד, ואני זוכר שאת שארית הדרך עשיתי כשאני מהרהר בשאלה אם זה היה רעיון טוב, כל הסיפור הזה של הרכבת הירושלמית, ואם העיר הזו, שטיפוסיה ומשוגעיה למטר רבוע רבים כמעט כמו שנות קיומה, יכולה להכיל מערך מורכב כמו רכבת. מתברר שכן. הרכבת הירושלמית היא כבר עובדה, ונראה כאילו היא שם מאז ששת ימי בראשית, ושאפילו דוד המלך, כשעשה דרכו במצוות גד הנביא אל ארונה היבוסי לקנות ממנו את הגורן, עשה זאת ברכבת הקלה וירד בתחנת כיכר צה"ל.

השבוע היתה לי הזכות לשחזר את החוויה הראשונית הזאת ולחנוך את הקו האדום של ה"דנקל", הרכבת הקלה לגוש דן. מזל טוב, תל אביב. מגיע לך. ובתום מסע חניכה בן שתי תחנות(!) שלמות - הרשו נא לי כמה הערות:

• • •

דבר ראשון - שם מזעזע. "דנקל" הוא משחק מילים זקן ומסכן שאין שום סיכוי שיתפוס, והוא גם בלשון זכר. למה זכר? הן רכבת היא נקבה, וזה חלק ממרכיבי אישיותה. אשר לרכבת בעצמה - הוד והדר, פלא פלאות. יפהפייה, גאה, מדויקת, ולהבדיל מאחותה שעליה סיפרתי לעיל - היא באמת נותנת תחושה של חו"ל. תצחקו עלי, אבל כך הרגשתי בשתי הנסיעות הקצרות שקיימתי.

כאן הוא המקום לומר, גם לכם וגם לדייל שהאיר לי פנים: הנסיעות הללו היו סתמיות. לא נסעתי לשום מקום - פשוט רציתי לבדוק את הרכבת החדשה. מה שכן, לדעתי רוב הנוסעים איתי ברכבת הצפופה היו שם בנסיבות דומות, ובאו לנסיעת סקרנות. הם רק סיגלו לעצמם איזושהי הליכה עניינית ומהירה ונשאו בידם תיק, כדי שלא יבינו שהם פה סתם מסקרנות ומשעמום ותרבה הפדיחה.

אבל אני, שבעל ביטחון עצמי רב הנני, דילגתי על כל זה. הגעתי נטול כל תיק או מסמך, ואפילו הצטלמתי להנאתי על רקע הדלתות הכפולות הנסגרות, כך שהיה ברור שאני משועמם לחלוטין. נוסף על כך, היו ברכבת כל נערות ונערי פתח תקווה, פרדס כץ ורמת גן, שעשו דרכם לעזריאלי. בגדול, לדעתי נגמר הסיפור של תאי מדידה בעזריאלי. קונים "על עיוור", מודדים בבית, ואם לא מתאים - חוזרים ומחליפים. דקה וחצי ברכבת מהבית לזארה. מה הבעיה.

• • •

ובכן, זה הולך לתפוס. וזה הולך לשנות את פני גוש דן הענק, כך זה לפחות נראה. ברור שזה ישנה את החיים לאלה שממילא משתמשים בתחבורה הציבורית, אבל השאלה הגדולה היתה ותישאר: כמה מבעלי המכוניות הפרטיות ישאירו את האוטו בחניה וישתמשו בדנקלת? חשבתי על זה בעודי מצטופף בקרון הנאה. בעמידה, כמובן. לא היה מושב אחד ריק. ובכן, צריך לומר ביושר ולעמוד מול האמת הזו: עבור מי שרגילים להתנייע ברכב פרטי - המעבר לשגרת תחב"צ הוא אסוני. החיסכון בזמן והפטור מעול החניה הם אמנם קריטיים, אבל הצפיפות היא בלתי אפשרית.

זה נשמע קצת מתנשא, אבל מי שרגילים למרחב האישי של רכב פרטי ונופלים פתאום לשאון תחנת רכבת - נתקפים חרדה. צפיפות התחבורה הציבורית היא עניין שבכלל לא עולה בקנה אחד עם תפיסות הפרטיות, הנימוסים והמרחב האישי המקובלות היום. גם בשעות פחות עמוסות, כשהראש לא נטוע עמוקות בתוך בית שחי, הכל צפוף ושיתופי ועמוס מגע אנושי עד אינסוף. אין סיכוי, חשבתי לעצמי, שנצליח לחנך המוני נהגי רכב פרטי לשנות את שגרתם בתנאים כאלה.

• • •

אבל רגע, חשבתי לעצמי. הרי האנשים האלה סלחניים לגמרי לצפיפות שגדולה פי כמה במרחב תעבורתי אחר - הוא המטוס, למשל. הן אנשים שכלל לא עולה בדעתם לזנוח את המכונית הנוחה ולנסוע למשרד ברכבת, עומדים מבחירה עשרות דקות כשאפם תחוב בעורף המזיע של זה שלפניהם. ידם האחת תקועה במדף שעל ראשם, השנייה לופתת קצה כיסא, וכך הם ממתינים בקופסה שמצחינה מריח שתן ומכריכי טונה לפתיחת הדלת בידי הדייל. למה זה נסלח?

אז נכון שהתשובה הראשונה היא שאין ברירה, ושמטוס פרטי זה עניין קצת יקר, אבל בעצם הסיבה היא אחרת לגמרי: זה נסלח כי זו טיסה. כי זה חו"ל. כי זה ספוג בכל כך הרבה קסם והדר מדומיינים, עד שגם הצפיפות וגם העייפות וגם השעות ללא שינה וגם כל היגע הנורא הכרוך לעיתים בטיסה - נצבעים בצבעי נופש ויוקרה ועולם גדול.

מה שאומר שזה אפשרי. הכל זה עניין של תדמית. אני סומך על תל אביב שתדע לעשות זאת מצוין. אם יש משהו שהיא יודעת, זה לקחת מקום ולייצר בו תחושה של מקום אחר. המשימה היא להפוך את זה לסקסי. לשווה. למשהו שהחוויה שבו עולה על חסרונותיו והופכת אותם לנסלחים. בקיצור - להעמיק את היסוד החו"לי שבעניין. להפוך את הדנקל לסאבוויי. לאנדרגראונד. למטרו.

אולי כדאי פשוט להעמיד בפתח כל קרון מישהי שתשאל: "ארזת לבד? מישהו מסר לך משהו להעביר? אני שואלת את זה כי היו מקרים שאנשים קיבלו דברים בתמימות ובסוף התברר שהם פצצה, וגם כדי שתרגיש כמו בנסיעה לחו"ל ולא תתבאס מהצפיפות. ולא - אין קרון עסקים, אולי בעתיד".