שפת אם? כמה ברור לנו מהבטן, ברחוב, שהמאבק הפוליטי הוא מאבק על השפה

לפני כמה ימים, בדרכי על האופניים מיפו לשדרות בן גוריון בתל אביב, ירדתי מכיכר הבימה לכיוון שדרות ח"ן. הזמן היה שבת אחר הצהריים וההכנות להפגנה המסורתית היו בעיצומן. חיכיתי ברמזור כדי לעבור לצד של השדרה, כששליח על קטנוע עבר ליד קבוצת מפגינים בחולצות ורודות שעמדה בצד השני של הכביש.

הוא האט את הקטנוע ואמר, לא בצעקה אבל בקול רם מספיק להישמע ברדיוס של איזה 30 מטר: "ג'מוקרצ'יה, ג'מוקרצ'יה", בקול המאנפף הזה שאנחנו מזהים מיידית כ"שמאלן תל אביבי אשכנזי" במאגר הסטריאוטיפים הציוני. הביצוע שלו היה מצויין. קל ושוטף, בלי מאמץ מיוחד. עוד לפני שהאיץ ונעלם, הקהל שלו, המפגינים מצד אחד ואנשים כמוני שחיכו בצד השני, פרץ בצחוק.

• • •

כמה ברור לנו מהבטן, ברחוב, שהמאבק הפוליטי הוא מאבק על השפה, וכמה זה לא ברור לנו כשאנחנו עוטים את הפרצופים הרציניים שלנו בחדרי הישיבות שאנחנו מבלים בהם את היום.
כשמדברים על ספרות, למשל, מדברים קודם כל על שפה. השפה העברית, במקרה שלנו. מה כבר יש להגיד על השפה העברית, אתם שואלים (בקול ובפרצוף הרציניים של המרחב המקצועי). אם זו השאלה אני מציע שנפסיק מיניה וביה להתנהג כאילו ברור לנו בכלל מהי החיה הזו, השפה העברית, מאיפה היא באה, לאן הולכת, ולמי היא שייכת. כי זה מה זה לא ברור.

אנחנו משתמשים בעברית הישראלית המודרנית כאילו היא חלק טבעי מהנוף. כאילו תמיד היה לנו אותה. אבל זה לא נכון. שניים-שלושה דורות אחורה ורוב האנשים ברוב השושלות של היהודים בישראל לא דיברו עברית כשפה ראשונה, ואם כבר דיברו או כתבו, לא בטוח שזו העברית שהייתה מאפשרת להם לתקשר איתנו, אנשי ה"אחי, מה איתך אחי?" וה"וואו, מדוייק".

ומלבד זאת, הסיפור שסיפרו לנו על העברית ממש לא מסתדר, ושאלות עקרוניות רובצות תחת מוסכמות השפה שלנו. למשל: האם אנחנו מדברים את שפת התנ"ך והמשנה או בכלל את השפה שהמציאו אליעזר בן יהודה ושאר חכמי השפה של העליות הציוניות9? כי אם זו שפת התנ"ך, היא שייכת באופן טבעי לכל היהודים מכל הגולות ומכל המבטאים. אבל אם זו השפה של אליעזר בן יהודה אז יש לנו בעיה, כי זו שפה שעוצבה לטעמם והעדפותיהם של יהודים מאיזור ספציפי אחד: תחום המושב במזרח אירופה וקצת מערבה משם.

• • •

אפשר לטעון שאני מגזים, אבל האנשים היחידים שיש להם עברית צחה בהגדרתה הציונית, היחידים עם חיתוך דיבור שנתפס יוקרתי - הם צאצאי אותם אנשים שהגיעו מאותם מקומות שאליעזר בן יהודה הגיע מהם. אתם עוקבים אחרי קו המחשבה שלי?

כי ראו זה פלא, שנים ספורות בלבד אחרי העליות הציוניות והתמ"א הפילולוגי שביצעו בעברית בן יהודה וחבריו, באו היהודים מארצות שדיברו בהן בח' וע' גרוניות, ולמדו להתבייש עד עמקי נשמתם בקולות המשונים שיצאו מהם - כשניסו לדבר את מה שלכאורה הייתה השפה השמית לגמרי של אבות אבותיהם. אלה שעל פי הסיפור המקובל, חיו לפני אלפי שנים במרחב הזה ודיברו שפה שהיא שפה אחות לערבית.

תודו שזה מוזר: בעולם מתוקן שבו הציונות הייתה מתרחשת בלי העדפה ממוסדת של אירופאים, השפה העברית הייתה מקבלת צלילים דומים לערבית - שפת האם של יהודים מארצות ערב. שערו בנפשכם איך התפתחות כזו הייתה משפיעה על הפסיכולוגיה של עולי ערב, ועל היכולת של הישות היהודית המתחדשת לקיים תקשורת פתוחה עם הערבים במרחב.

מה שקרה במציאות שונה לגמרי: העברית של בן יהודה והמוסדות הציוניים הפכה לחומה בין היהודים לערבים, ובין יהודים מאירופה ליהודים מארצות ערב, עם היררכיה ברורה בין כל אלה.
כשמדברים על ספרות חייבים לדבר על השפה עצמה. על המרחב הלשוני, שהוא מרחב פוליטי מאין כמוהו. תהליך ההזרה התרבותי, ההרחקה והנישול של יהודים מארצות ערב - התחיל לא ביצירת הגטו התודעתי שעסק בלעדית בנהלל והקיבוצים ותל אביב, אלא בדבר בסיסי הרבה יותר: בשפה. בצליליה, טעמיה, ניגונה, במיקום הדגשים בה.

צמד מילים אהוב עלי במיוחד, בהקשר הזה, הוא "מדרסה" בערבית לעומת "מדרשה" העברית. שתי מילים שמשמעותן מוסד לימודי. רק שבעברית הש' דגושה ובערבית לא, והדגש קופץ מההברה הראשונה לאחרונה. כך גורמים למילה עם שורשים שמיים מובהקים להישמע, בעברית מודרנית, כמו מילה אירופאית. כך, במובן הפוליטי והקריטי, גורמים למי ששפת אמם ערבית להרגיש זרים במרחב תרבותי ולשוני.

• • •

השפה הייתה רק נדבך אחד של התבדלות מעמדית: היו גם הגינונים, המגורים במרכז הארץ או ביישובים שהילה חלוצית התנוססה מעליהם, האקורדיון (דרבוקה ועוּד? שוד ושבר!) - והנה המתכון לתודעה השבורה שמכוננת את חיינו עד עצם היום הזה.

ואם השפה הפכה לאלמנט שמבדל ומסמן מעמד יותר מכל דבר אחר - העיסוק האקדמי והספרותי לקו בתסמונת הזו בצורה קשה הרבה יותר. להישמע אשכנזי זה סמל סטטוס. כרטיס כניסה לחוגים החברתיים של ההנפקות, המינויים, ההשקות והפוסט-דוקטורטים. ואם אתה לא רוצה להישמע אשכנזי ובכל זאת להישמע - כדאי שתישמע ממש, ממש מזרחי, כי כך תהפוך ליוצא מן הכלל המעיד על הכלל, וחריגותך תשתלב יופי במודל הכללי.

אני מציע שנפסיק מיניה וביה להתנהג כאילו ברור לנו בכלל מהי החיה הזו, השפה העברית, מאיפה היא באה, לאן הולכת, ולמי היא שייכת. כי זה מה זה לא ברור

אבל אתה לא רוצה להישמע אשכנזי, וגם לא רוצה להישמע מזרחי, ואפילו לא רוצה לשקוע בגן העדן המדומיין שבו להגדרות האלה, או לצלילים שהאוזן שומעת והמוח מזהה במהירות עצומה, אין כל חשיבות. מה אז?

תן לי לספר לך מה אז: לא הרבה. הציונות, שלכאורה התיימרה ליצור מרחב תרבותי משותף לכל היהודים (עם הבטחה לשוויון זכויות דמוקרטי לכל יושבי הארץ, יענו), הפכה במהירות הבזק למרתון של סטריאוטיפים ודרישות להזדהות נחרצת ובינרית: אתה איתם או עם אלה? אתה מתכחש לגמרי לזה או לזה?

"יינעל ראב ראבקום", מתחשק לי לענות לשיח הזה. בשביל מה הקמתם לי מדינה? בשביל לכלוא אותי?

• • •

בשנים האחרונות, עם מותם של כמה סופרים ישראלים קאנוניים, נזכרתי איך בילדותי ונעורי, ביקנעם של שנות השמונים, הייתי הולך לספריה הציבורית וקורא ומחליף ספרים ועוד ספרים ועוד ספרים. היה בי צמא אדיר להכיר ולהבין את העולם, והאדם, ועצמי, דרך ספרים. קראתי הכל: טום קלנסי וצ'כוב, גי דה מופסן וקן פולט, אורוול ובשביס זינגר וז'ורג' אמאדו.

היה רק ז'אנר אחד של ספרים שלא נגעתי בו אף פעם. עיניי היו משוטטות על המדפים בציפיה לפגוש משהו חדש, מרגש ומבטיח, וידי הייתה נסוגה מאליה מהמדפים ששמות סופרים עבריים התנוססו מעליהם. לא יכולתי לגעת בספרים האלה. הם הדיפו ניחוח של התנשאות וכובד ראש מלאכותי שהעירו בי רתיעה אדירה. לא היה לי את אוצר המילים שיש לי היום בגיל 14 או 16 או 17, אבל הבנתי בחוש שהספרים האלה לא היו עלי ולא בשבילי.

קשה לדבר על שליחות ותפקיד של אמנות, וזה נורא כשתפיסה של שליחות ותפקיד הופכת לצו פוליטי מחייב. אבל ספרות היא הזירה העילאית, האבסולוטית, של האנושי. ספרות מאפשרת לראות את האדם והחברה כמו שאף ז'אנר אחר של יצירה לא, ואם יורשה לי: באור חומל וכל-רואה שמחקה את מבטו של בורא העולם (ולו זה שהיינו רוצים שיהיה).

איך חברה שהאתוס שלה הוא התבדלות יכולה ליצור ספרות גדולה? איך היא יכולה לא לסגת לעוד ועוד התבדלויות? האם זה אפשרי שחברה שמפוצלת בין אנשים שמפגינים עם חולצות ורודות - לשליחים על קטנועים שאומרים להם "ג'מוקרצ'יה, ג'מודקרצ'יה", יכולה להוציא מעצמה אתוס הומניסטי עמוק באמת - בזמן שגם אלה וגם אלה עוסקים בהעלמתם מהתמונה והשתקת קולם של איזה 6 מליון בני אדם דוברי ערבית, שחולקים איתנו את ארץ ישראל השלמה של ההבטחה המקראית וכן הלאה?

כאוהב ספרות וכמי שקצת שולח בה את ידו אני אומר: בוודאי שכן. המוסדות והממסדים הכזיבו אותנו, התאבנו והפכו ללא רלבנטיים. אבל נפש האמת? הדמיון היצירתי? החופש לברוא עולמות ולתת להם מילים? את זה אי אפשר להרוג. ואולי דווקא מתוך הערעור הגדול שהמקום הזה עובר כרגע יצמח קול ספרותי גדול ומנחם, כזה ששם ללעג וקלס את הגבולות והפרספקטיבות של פעם.

עד אז נוכל לשאוב נחמה בעיקר מהצחוק שיש לנו ברחוב, עם הכעס והקונפליקטים והכל. שם, לפחות, זה עוד חי קצת, שלא כמו הספרות העייפה והבלתי נסבלת שלנו.