"עזרת" נשים: מי צריך הפרדה מגדרית בספרות?

שנת 2008, ארץ נהדרת. באחד המערכונים האייקוניים של התוכנית, אבירמה גולן, בגילומה של עלמה זק, נעה במדשאות בית קפה פסטורלי בניחוח כפרי, ובקולה המתלטף תוהה "ספרות נשים - יש דבר כזה בכלל? ואם לא, למה אני עושה על זה תוכנית?".

מצידו האחד של הפאנל המפוברק יושבת סופרת חרדית שכותבת פורנו ("חודש ניסן היה קר, אך בפנים הבית היצרים בערו. האדמו"ר קרב אליה והחל להפשיטה לאט: השביס, המעיל, הסודר"). מצידו האחר יושבת אורנה בנאי, שמגלמת פמיניסטית ש"משתייכת לז'אנר 'התגרשתי והחלטתי לכתוב על זה'". בקצה השולחן נמצאת ראש חוג למגדר, שזה עתה פרסמה את קובץ המאמרים "במלוא מובן האישה". כל אלה, כך על פי המערכון, נכנסות תחת קטגוריית "ספרות נשים".

והנה, ראו זה פלא, עשור וחצי אחרי כן - ואנחנו עדיין עומדים תמהים מול השאלה: ספרות נשים, יש דבר כזה בכלל?

על פי CHAT GPT, האורים והתומים של ימינו, ספרות נשים, הידועה גם כספרות פמיניסטית (כך על פי הצ'אט), מתייחסת לספרות שנכתבת בידי נשים ועוסקת בתמות שנוגעות בחוויותיהן ובאתגרי חייהן, דרך נקודת מבטן.

וזה לא רק הצ'אט, כבודו במקומו. מתברר שזו גם ההגדרה האקדמית. כך, אם תכנסו לסילבוס הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, תוכלו למצוא קורס תחת הכותרת "מה אישה רוצה? מבוא לספרות נשים", שבו נלמדות סופרות כמו וירג'יניה וולף, קארן בליקסן ואפילו רונית מטלון ואורלי קסטל בלום הישראליות.

אבל רגע. האם הספרות הנשית הזו, שנלמדת באקדמיה ומוגדרת בוויקיפדיה - היא באמת מה שהציבור הרחב מבין כשהוא שומע את המונח "ספרות נשים"? והאם "לגעת בחוויות ובאתגרים דרך נקודת מבטו של הסופר" - זה לא בדיוק מה שמגדיר את תהליך הכתיבה - כל תהליך כתיבה - בלי שום קשר למגדר? ואם זה המצב, אז למה, בעצם, מעבר לעובדה שאכן מדובר בספרים שנכתבו בידי נשים, הספרות הזו נקראת "ספרות נשים" ולא פשוט - ספרות?

אחותו של קוצר החומוס

"לא כל ספר שיוצא ושכתבה אותו אישה נופל תחת הקטגוריה הזו. אני לא חושבת שמישהו מגדיר את הספרים של אילנה ברנשטיין או של נעה ידלין, למשל, כספרות נשים", אומרת נועה מנהיים, מסאית ועורכת ספרי המקור בהוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר.

מנהיים מייצגת את דעת הרוב. זה שבניגוד להגדרה האקדמית, שומע "ספרות נשים" ומייד מדמיין את אשתו של מגדל התה ואחותו של קוצר החומוס - ספרים מהסוג שעל כריכתם אפשר למצוא עלמות בשמלות בצבעים פסטליים, צופות אל עבר שקיעה נוגה בעיירה אירופית כלשהי, אי שם בין המאה ה־18 לזו שעכשיו.

"המוסכמה על מה זו ספרות נשים אומרת שהיא לא רק נכתבת בידי נשים, אלא עוסקת בעיקר במרחב הביתי. כשזה נאמר, המקום שבו עובר הקו מספרות יפה לספרות נשים לא תמיד ברור, ובהרבה מקרים מה שקובע הוא הסגנון, מידת הסנטימנטליות, אחוז ההומור. מאוד קשה להגדיר את זה, אבל כשאנחנו רואות את זה אנחנו יודעות. ועדיין, זו טעות איומה להכליל. הרי אי אפשר להכניס את כל מה שנשים כותבות על אהבה, לדוגמה, לאותה קטגוריה. מה שכן, בהחלט יש נטייה להקטין או לבטל יצירות של נשים שנכתבות על המרחב הביתי - גם אם זו אמנות מהדרגה הגבוהה ביותר".

למה הכוונה?

"אם גבר היה כותב על צעיר בריטי עני שיש לו חמישה אחים שמחפשים את מקומם בעולם, וששוקל נישואי נוחות לרעיה מבוססת, תככנית וגאוותנית, על רקע בגידה ויחסי מין לא מוסריים - הוא היה דיקנס או פורסטר. אם אישה היתה כותבת את זה, היא היתה אוסטן. ואין כאן שום דבר שקשור לסגנון או לאיכות. יש מי שמבחינתם עצם העובדה שאישה כותבת ספר על המרחב הביתי - מספיקה כדי לשים עליו תווית. אין ספק שזה מקטין, משטח וצובע את הכל באותו הצבע. ואולי זו הסיבה שעדיין יש ספרות ויש ספרות נשים, כמו שגברים הם ברירת המחדל של כל דבר. זה משהו שהוא חלק מהאופן שבו אנחנו מתנהלים כחברה פטריארכלית. כמו שיש סרט, ויש סרט בנות".

נועה מנהיים: "אם גבר היה כותב על צעיר בריטי עני שיש לו חמישה אחים, שמחפשים את מקומם בעולם, ושוקל נישואי נוחות - הוא היה דיקנס או פורסטר. אם אשה היתה כותבת את זה, היא היתה אוסטן"

ואולי ההגדרה הזו ממשיכה להדהד כי לאף אחד אין אינטרס אמיתי להרוג אותה. "בסוף, ההגדרות האלה עוזרות מאוד למכור דברים", מאשרת מנהיים. " ככל שאת מפלחת את השוק - יש לך עליו יותר מידע, את יכולה יותר להבין אותו ולשווק באופן ממוקד יותר. הכל מונע מהרצון למכור".

"את יודעת מתי אני מתחילה לחשוד? כשאני מחליפה את המילה נשים - בגברים", אומרת זוכת פרס ספיר, הסופרת נעה ידלין. "יש ספרות גברים? הרי ספרות גברים היא פשוט ספרות - והנשים מקבלות איזו פינה חמודה לעמוד בה.

"מצד שני, אני כמובן מודעת באופן עמוק להיתממות שיש בטיעון הזה. האם אני לא יודעת למה מתכוונים כשאומרים 'ספרות נשים'? ברור שאני יודעת, כי אני חיה בעולם. וזה לא נגמר שם. למשל, כשישנו פאנל ספרותי שכולו מורכב מנשים, גם אם הוא נותן במה לנשים שבדרך כלל פחות מקבלות אותה - האם זה פועל לטובתנו או לרעתנו? צריך לזכור שההבחנה בין גברים ונשים היא סוגיה פוליטית, ולכן ההחלטה איזה מגדר להזמין לפאנל היא החלטה פוליטית".

נעה ידלין: "את יודעת מתי אני מתחילה לחשוד? כשאני מחליפה את המילה נשים בגברים. יש ספרות גברים? הרי ספרות גברים היא פשוט ספרות, ונשים מקבלות פינה חמודה לעמוד בה"

שולטות בטבלאות

מתברר שתחת ההגדרה "ספרות נשים" - הגדרה שלגמרי חיה וקיימת ב־2023 - נכנסות הקטגוריות כולן: ספרות פמיניסטית או רומנטית, הגות או במשקל נוצה, ספרות שמתארת מסע או סתם את חיי היומיום. אם את אישה וכתבת את זה - כבר יהיה מי שיקרא לך ספרות נשית, בין אם הוא מגיע מבית הלל או מבית שמאי. והמגדור הזה מוזר במיוחד לאור העובדה שספרות שנכתבת בידי נשים, לא חשוב מאיזו עדה, כבר מזמן השתלטה על טבלאות רבי המכר.

כך, ברשימת ספרי המקור הנמכרים בשנת 2022 ברשתות הספרים הגדולות, אפשר לראות רוב מובהק לסופרות. באתר "עברית" זה הגיע לשיא, כשאת 8 מתוך 10 ספרי המקור הנמכרים ביותר בשנה זו כתבו נשים, וביניהם "רילוקיישן" של איילת גונדר־גושן ו"הספר הלא נכון" של ידלין. נתון לא מפתיע, לאור העובדה שרוב קוראי הספרים בישראל, הן למעשה קוראות.

וזה לא נגמר בספרות. למעשה, הספרות היא רק חלק ממגמה כללית בתרבות הפופולרית, שבשנים האחרונות מתאפיינת בריבוי נראטיבים נשיים וקהל נלהב שקורא או צופה בהם. 5 מתוך 10 התכנים הנצפים ביותר בנטפליקס בכל הזמנים, למשל, הן סדרות בהובלה נשית כמו ונסדיי, ברידג'רטון וגמביט המלכה.

"טלוויזיה תמיד היתה מדיום ביתי, מה שהופך אותו למאוד מתאים לנשים", אומרת ד"ר עלינא ברנשטיין, מרצה לתקשורת במכללה למנהל. "ולכן גם נוצרו הרבה מאוד ז'אנרים טלוויזיוניים שמתאימים לנשים ברמה הסטריאוטיפית - קומדיות מצבים שמתרחשות בסביבה משפחתית, או אפילו ריאליטי, שמספר המון סיפורים מהזווית הנשית, כמו 'חתונה ממבט ראשון'. ונוסף על כך, קהל שצורך את סוג התכנים הזה התרחב: גברים התחילו להתעניין בסיפורים שבעבר הרבה פחות עניינו אותם. מעבר לתוכניות בישול שפעם יועדו לעקרות הבית והיום עברו לפריים טיים, גם סדרות נוער פונות היום גם לבנים, ולא רק לבנות.

"אז בהחלט רואים את השתלטות הנראטיב, הנושאים והעיסוקים הנשיים בתרבות הפופולרית. עצם זה שאנשים שהם לא חלק מתעשיית הטלוויזיה יודעים מי זו שונדה ריימס (יוצרת 'האנטומיה של גריי', 'ברידג'רטון' ועוד, ש"ג) - זה כבר סימן להתחזקות הנראטיב הנשי. אבל צריך לזכור שזה לא גורף ולא בכל העולם, ויש עוד הרבה עבודה לעשות כדי שהסיפור הנשי יקבל יותר מקום. ועל זה - יש גם מציאות. מקבלי ההחלטות לא בהכרח חושבים שצריך לתת לנשים מקום גדול יותר, וזה נותן לגיטימציה לכל מיני אירועים כמו ריסוס פני נשים בשלטי חוצות. אלה אקטים שאומרים 'אנחנו לא רוצים לשמוע את הסיפור שלך. שבי בבית, כי תפקידך לגדל ילדים'. כך שעדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה".

אבל גם עם ההצלחה המסחרית הגדולה, שמבטאת צמא אדיר לתכנים ולקולות נשיים - לסופרות לא תמיד קל להיכנס פנימה. "אחרי שנה שבה שלחתי את 'רוזנפלד' להוצאות הספרים הבינוניות והגדולות, מצאתי את עצמי עם 11 לא-ים", אומרת מאיה קסלר שכתבה את "רוזנפלד", אחת מההפתעות המסחריות הגדולות של השנה החולפת, שהפך לרב מכר מיידי ולאחרונה נמכר לכמה הוצאות ספרים בעולם, וביניהן סיימון אנד שוסטר האמריקנית.

במרכז העלילה רומן שמתפתח בין נועה, רווקה תל אביבית בת 36, ובין טדי רוזנפלד - מנכ"ל בגיל העמידה שמתואר כ"איש גדול ושמן לבוש בחולצה לבנה או במבט נוסף ורודה, מכופתרת כפתור אחד פחות מדי וחושפת קצת מהחזה השזוף שלו".

"רציתי לכתוב את מה שבאמת מעניין אותי בלי להתחשב במה שיגידו. ומה שמעניין אותי זה 'הוא אמר - היא אמרה' ואז הוא זיין אותה פעם ככה ופעם ככה", אומרת קסלר. "התחלתי לכתוב וזה התפתח, נתתי לאנשים לקרוא, קיבלתי פידבקים, אבל כשסיימתי - לא היה לי מושג אם כתב היד שלי ראוי או לא. שלחתי אותו להוצאות וקיבלתי מכולן תשובה שלילית. אף לקטורית לא חשבה שיהיה עניין בספר".

למה בעצם?

"זה ספר אחר. הוא גם פאן וגם כבד, גם נורמטיבי וגם ביזארי. כתוב בשפה יומיומית. אבל כנראה שהצלחתי להעביר קול אותנטי וזה תפס".

מי שמצאה ל"רוזנפלד" בית בהוצאה היתה העורכת עלמה כהן ורדי, שלקחה את הספר לחוות דעת, וכשסיימה הרימה לקסלר טלפון, הודיעה שהיא תגיש אותו ללקטורה פעם נוספת. אבל גם הדרך הזו לא היתה סלולה. "גם אחרי שעלמה הגישה אותו, הלקטוריות בהוצאה המליצו שלא להוציא. בסוף סיכמנו שנוציא אותו במודל שבו אני מממנת את הספר, בכמעט 60 אלף שקל".

וגם כשזה הגיע לשיווק, היו מהמורות לצלוח. "בהוצאה חשבו על להוציא אותו בליין הארוטי, אבל הוא לא ספר רומנטי ולא ארוטי, וביקשתי שהוא לא ייצא תחת תיוג נשי. לא מתאים לי להיות האישה שכתבה ספר על אישה, בעיניי זה מחליש את זה. בין הגיבורים בספר יש מאבק כוחות, כשגם הגיבורה מגיעה עם עוצמות מאוד גדולות משלה".

מאיה קסלר: "לא חשבתי ש'רוזנפלד' יהיה כזה להיט. חשבתי שיהיה קהל ספציפי שיאהב אותו, ופתאום גיליתי שטווח הגילים רחב בהרבה: מנשים מאוד מבוגרות ועד מנכ"לים גברים"

ההתעקשות של קסלר שלא להוציא אותו תחת התיוג "ספר נשים" השתלמה. מהרגע שיצא, השמועה על "רוזנפלד" עברה מפה לאוזן, גם בחוגים שבהם לא נהוג לקרוא "ספרות נשים", מטעמי גאווה ודעה קדומה. "לא חשבתי שהוא יהיה כזה להיט, חשבתי שיהיה קהל ספציפי שיאהב אותו. כיוונתי לחברות שלי, נשים בנות 50-25, ופתאום גיליתי שטווח הגילים רחב בהרבה - מנשים מאוד מבוגרות ועד מנכ"לים גברים. ויותר מזה, ראיתי עד כמה הוא נוגע לאנשים בנקודות ומוציא מהם דברים מאוד אמוציונליים. בספר יש אלמנט של ניכור הורי, ומישהי סיפרה לי שאחרי הקריאה היא יצרה קשר עם אבא שלה, אחרי שנים. מה שמפתיע זה שבמשך עשרים שנה ניסיתי לגרום לתוכן שאני יוצרת בעולם הפקות טלוויזיה לצאת החוצה, ובסוף איכשהו היצירה הכי אינטימית שלי היא זו שיצאה והצליחה".

"כתיבה על שרפרף איקאה"

סיפור הצלחה נוסף מהשנה החולפת שייך לסופרת והעיתונאית לילך וולך, שכתבה את רב המכר "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח" - סיפור על אהבה ובגידה בין שלומית, שמוכרת ספרים, ובין יונתן שכותב אותם. "היה לי גרעין מאוד ראשוני של סיפור - מה קורה כשמישהי אוהבת מישהו ברומן סודי והוא מת, ואין לה שום מקום להתאבל עליו", מספרת וולך.

"בכתיבה הכנסתי את היומיום שלי פנימה. יש בספר דמויות שאומרות 'פאק', ושיר של רביד פלוטניק ברדיו, והדברים הם ישראליים ודוחים ורגילים מאוד. לא ניסיתי לעמוד על קצות האצבעות כדי לספר את הסיפור, אלא להיות ביומיום של עצמי. זו לא ספרות יפה, זו ספרות יומיום, אבל זה עניין אותי. פעם כתבתי שירה ונורא התעסקתי בדברים הגדולים, ופה בספר אני מתעסקת בריצפז ובלשטוף כלים ובדיכאון מלהיכנס למקלחת. זה שינוי מחשבה שדורש הבנה שכתיבה יכולה להיות גם על שרפרף של איקאה. זה לא נשגב מהחיים, זה קטן כמו החיים".

מה את אומרת על הגל הנשי הזה, ששוטף את רשימות רבי המכר?

"כל השנים קראנו בעיקר גברים. למדנו אותם, הזדהינו איתם, ראינו את החיים מנקודת מבטם. את אותו גבר ישראלי עם יהלום בקצה הזין והאישה שאין לה אפילו יהלום במגירה. שאין בה שום דבר יפה, שיכולה להיות השכנה שלך ושלי. ואני חושבת שהסיפור הנשי יותר קרוב לבית. הגיבורות החדשות לא עובדות בשום דבר מדהים וזה לא חמישים גוונים של אפור. הן אנחנו. הן למדו בבתי הספר שלנו והולכות לאם־פם לקניות. וזה שינוי אמיתי במה זו ספרות. הרי לאורך מאות שנים הספרים כאילו שאלו 'מה רוצה אישה', אבל למעשה ענו על מה רוצה הגבר. היה מחסור אדיר בדרך שבה נשים חוות את העולם, והיום הספרים מדברים על מה שנשים באמת חושבות, רוצות וכואבות.

"אני עדיין רואה אנשים שמעריצים, ובצדק, את האדמה שדורכים עליה מאיר שלו ודוד גרוסמן, אבל אף אחד לא זוכר עד הסוף את יהודית הנדל או רחל איתן. כי אז זה לא היה כל כך נחשב, אלא נתפס כמו בעיות של נשים במחזור. אבל הדברים משתנים. היום, מי שיש לה את כרטיס המועדון של סטימצקי בארנק זו גברת בת 50, ולא יוגב בן ה־25. ועל זה, בשני העשורים האחרונים גם הגבריות השתנתה. גברים התחילו להגיד שהם לא רוצים להתנהל מול המשפחה והקריירה שלהם כמו שהאבות שלהם התנהלו, ואז הם גם התחילו לבקש גישה לזווית ההסתכלות הנשית, בין אם ברשתות החברתיות או בספרות".

כן?

"רוב התגובות שאני מקבלת הן מגברים. בספר הרמתי את המסך ונתתי להם הצצה פנימה, והם מאוד מתעניינים בזה. אני חושבת שבמובן מסוים, הגברים הלבינו את הנשיות בכך שהם קוראים אותה, ואז גם נשים התחילו להבין שזה בסדר לקרוא את הספרים הללו.

לילך וולך: "פעם כתבתי שירה והתעסקתי בדברים הגדולים, ופה בספר אני מתעסקת בריצפז ובלשטוף כלים ובדיכאון מלהיכנס למקלחת. זה דורש הבנה שכתיבה יכולה להיות גם על שרפרף של איקאה"

"את יודעת, במשך שנים, בקורסים באוניברסיטה, לא התביישו לקרוא לכל דבר שנשים כתבו 'ספרות נשים'. וכשאת אומרת 'ספרות־משהו', זו למעשה ספרות האחר: ספרות מהגרים, ספרות שחורים, ספרות נשים. אם צריכים לציין את זה - זה בבירור לא הרגיל. והיום אנחנו נמצאים ונמצאות בתקופה שמישהו לחץ על הבלמים ואמר שאולי כדאי שנקשיב לאנשים עם צבע, או לאנשים שהיגרו או לנשים. וזה אמנם מגוחך, כי נשים הן חצי מהאוכלוסייה, אבל אישה היא עדיין האחר, זה מה שזה. והאחר מעניין מעצם היותו".

ספרות האחר

זו לא רק ההשתלטות על טבלאות רבי המכר. ספרות נשים, כלומר זו ש"נכתבת בידי נשים ועוסקת בתמות שנוגעות בחוויות ואתגרי חייהן, דרך נקודת מבטן", זוכה לשבחים מקיר לקיר. כך, שבעה מתוך עשרה הסופרים שזכו בפרס ספיר בעשור האחרון היו סופרות. ביניהן הילה בלום ואילנה ברנשטיין שכתבו על אתגרי האימהות, ואסתר פלד, שכתבה "סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אישה" - כך על פי התיאור שעל גב הספר. ובמצב שבו רוב הקוראים הן קוראות, רוב זוכי הפרסים הן זוכות, ורוב הסופרים הנקראים הן סופרות - איך, למען השם, ספרות שכותבות נשים היא עדיין "ספרות האחר"?

"נשים עדיין נתפסות, גם אם פחות מבעבר - כמי שלא מסוגלות לחשוב בגדול, ולכן ספרות נשים זו קטגוריה בתוך הספרות הכללית. ומה זו הספרות הכללית? ספרות גברית", אומרת סיגל נאור, חוקרת ספרות, משוררת ומייסדת "דרך רוח" לקידום מדעי הרוח בישראל. "בתקופות הקולקטיביזם הגדול של ישראל, כשעוד דיברו על אחדות, לאומיות, שותפות גורל - היו גברים שכתבו על כל הנושאים 'הגדולים' - בין כי הם התעניינו בזה, הרגישו שמותר להם לכתוב על הנושאים הללו או כי הם היו קרובים יותר למנהיגים פוליטיים. מאז שהקולקטיביזם הזה נפרם ופוליטיקת הזהויות, שהגיעה מארה"ב, התחילה לתפוס תאוצה - קבוצות שונות התחילו לקבל מקום גדול יותר בתוך הספרות, וזה כולל נשים, שלמרות שהן חצי מהאוכלוסייה - הן עדיין נתפסות כקבוצת מיעוט.

"באופן היסטורי, נשים היו מוכנות יותר 'להתבזבז על הצדדי', כלומר לדבר על המרחב הביתי, ולא בהכרח לכתוב על מלחמות גדולות וטנקים. התהליך הזה, של התפוררות הספרות – במובן של התפוצצות הספרות לחלקיקים קטנים מאוד – אפשר להרבה יותר נשים לכתוב, וגם תהליכים נוספים כמו העובדה שפתאום יש לפטופ, שהופך את הכתיבה, טכנית, להרבה יותר נגישה ומהירה. כך או כך, כשהקהל הסכים לקבל ולקרוא על זה – ראינו יותר נשים שנכנסות פנימה.

"ובכל זאת, במשך עשרות שנים היו נשים שכתבו את החברה הישראלית. רונית מטלון, למשל, היתה בין הראשונות שנכנסו עם הסיפור המזרחי, לא כחלק מפוליטיקת הזהויות, אלא כי היא פשוט כתבה על מרחב שמוכר לה. אורלי קסטל בלום פוררה את המבנים הבורגניים. כשהן עשו את זה, זה היה בדרך כלל דרך מערכות היחסים בתוך המשפחה ופחות סביב פוליטיקות גדולות, וזה לא רע. אבל גם להן לקח זמן להיכנס פנימה, ויכול להיות שהסיבה שהן נכנסו לקאנון היא כי הקוראים היו מוכנים לקבל את העובדה שספרות גדולה לא כרוכה רק בלאומיות".

ואולי גם למשרד החינוך יש חלק בהדרת נשים מהקאנון, בתור הגוף שמכריע לאילו סופרים התלמידים ייחשפו בוודאות בצעירותם ולאילו פחות.

"נכון. בהרבה מקרים תוכניות הלימוד בבתי הספר ממש קבעו מי ייכנס לקאנון ומי לא. לפני חמש שנים, אם סטודנטית רצתה לכתוב עבודת גמר אקדמית על נורית זרחי – לא נתנו לה כי היא לא בקאנון. אבל עכשיו, כשזרחי קיבלה את פרס ישראל, אולי יתנו. אבל מה שקורה היום הוא שינוי שדווקא מגיע מלמטה, מהקהל עצמו. ההיצע כל כך רחב, יש הצפה של השוק ולציבור יש רצונות משלו שלא תמיד פוגשים את דעת האליטה האינטלקטואלית, וזה בסדר גמור. נושאים כמו פורנוגרפיה, ארוטיקה, רומנטיקה – תמיד נחשבו לספרות זולה, אבל היום יותר מתמיד הכותבות מבינות שהן לא חייבות לכתוב את מה שנחשב לספרות יפה, הן יכולות פשוט לכתוב איך שהן כותבות".