רבע שעה לתוך הראיון, העיניים הנוצצות של מיה דגן מתמלאות דמעות. זה קורה כשאנחנו מדברות על ההצגה החדשה בכיכובה, "אמצע", שעלתה לאחרונה בתיאטרון בית ליסין. היצירה, דרמה על זוגיות שנכתבה לביצוע של צמד שחקנים, הפכה בשלב הנוכחי של חייה של דגן לחוויה משמעותית, שחורגת מעוד "סתם" הצגה ברזומה. מבחינתה מדובר באתגר מקצועי שמהדהד אצלה תובנות אישיות, מתערבב עם הזוגיות הפרטית שלה בבית ונוגע במקומות החשופים בנפש.
"זה לא בכי רע", היא מחייכת תוך ניגוב הלחלוחית שעל לחייה. "במשך כל החזרות בכיתי, ואני ככה אחרי כל הצגה. המחזה הזה מתעסק בדברים שהם מהות: באהבה, בבחירות שעשית בחיים, בפשרות, בשאלות לגבי עצמך, ביכולת לראות את הפגמים ואת הדברים הטובים, לחשוב על הזמן שעבר, על מה שהספקתי לעשות, על הפחד שלא אספיק לעשות את מה שאני רוצה. זה נוגע בעצב החשוף על הבמה".
מיה דגן בלי פילטרים // כתבת: נטע פלודרמן, צילום: פז בר
ואכן, בגיל 47 דגן מוצאת את עצמה מתאוששת מכמה שנים מטלטלות. עוד טרם פרוץ הקורונה שסגרה את עולם התרבות היא נפרדה מבית ליסין, תיאטרון הבית שלה, בפרידה מתוקשרת מהמנהלת שלו, שהיתה גם חברתה האישית; עברה בקול תרועה לתיאטרון הקאמרי, נפרדה מסוכנות הייצוג שלה אחרי לא פחות מ־20 שנה, עזבה את הקאמרי, שקלה פרישה לשנת שבתון ביישוב קהילתי בגליל, עברה חוויות רוחניות וגמילה מאלכוהול, ובאופן כללי התמודדה עם חיפוש משמעות.
"אני לא יודעת אם 'חיפוש' היא המילה הנכונה, כי אני שלמה עם כל בחירה שעשיתי", היא מדייקת. "בקורונה, כשהכל נפסק ועברתי ממאה לאפס, קיבלתי עם עצמי החלטה לעצור. כל חיי אני מרגישה שאני רצה אחרי משהו או בורחת ממשהו, והמגיפה הכריחה אותי לעמוד. אני לא אדם שעומד. אני יזמית מהבסיס שלי, יוצרת לעצמי. אבל פה עשיתי 'לט גו' מוחלט.
"בפעם הראשונה נתתי ליקום לעשות את העבודה שלו. החלטתי שכל דבר שלא מדויק לי - אני מפנה אותו מהחיים. למשל, ההחלטה לעזוב את סוכנות 'ייצוג 1'. הרגשתי מיצוי. עם בועז ומורן (מנהלי הסוכנות; מ"כ) בנינו יחד קריירה מדהימה, אבל אחרי כל השנים הרגשתי תקיעות. פתאום, למרות שלא נעים, היה לי אומץ להגיד שזה לא מדויק לי. ואז גם הגיעה ההחלטה לעזוב מיוזמתי את הקאמרי, בלי לדעת שאני חוזרת לבית ליסין. בכל 30 שנות הקריירה שלי לא היה דבר כזה שאני לא יודעת מה הדבר הבא, או מה הדבר הבא־הבא".
נפרדת בזמנו מבית ליסין לקאמרי כדי לשחק ב"מצחיקונת", במה שכינית "תפקיד חייך". למה עזבת בסוף גם את הקאמרי?
"מאוד נהניתי בקאמרי, קיבלתי הזדמנויות מדהימות שנתנו לי תחושת חופש על הבמה, אבל ההחלטה לעזוב היתה כי גם שם הרגשתי תקיעות שלא מדויקת לי. ציפי פינס (מנכ"לית בית ליסין; מ"כ) ואני לא דיברנו שש שנים מאז תקרית 'מצחיקונת'. היא מאוד כעסה עלי, ואני יכולה להבין אותה. מהמקום שלי רציתי לעשות את 'מצחיקונת' ולחזור לבית ליסין, אבל היא נפגעה ונפרדו דרכינו. לא דיברנו, לא יכולתי להיכנס למתחם שלה, לרחובות שמסביב לתיאטרון", היא צוחקת.
"אבל אז קיבלתי פתאום הזמנה לפרמיירה של 'לעבור את הקיר' בבית ליסין. הייתי בטוחה שזו טעות, ואפילו התקשרתי לוודא. אמרו לי 'ציפי ביקשה להזמין אותך'. איך שנכנסתי התחיל רחש־בחש בין האנשים. ראיתי את ציפי ופשוט התחבקנו. כמה ימים אחרי זה כבר היתה לי פגישה איתה, וכעבור עוד כמה ימים התחלתי חזרות ל'שיפוצים'. ביני לבין ציפי יש חיבור שגם אם היה נתק - הוא הודבק מייד.
"אמרתי לה שאני רוצה מחזמר גדול בבית ליסין, מלא זמרים ושחקנים. היא נתנה לי לקרוא את 'אמצע', שהוא מחזה לשניים. אמרתי לה: 'לא הבנת? ביקשתי מחזמר'. היא ענתה: 'הבנתי'. וזה מדהים, כי 'אמצע' היה בדיוק מה שהייתי צריכה. זה החזיר אותי למקורות שלי, לשחקנית שאני, לגרעין הפנימי שלי".
"סוג של מוות מטאפורי"
"אמצע", שכתב דיוויד אלדרידג' ושביימה איה קפלן (תרגום: עידו ריקלין), הוא מחזה אינטימי שעוסק בלילה דרמטי אחד בחייו של זוג נשוי, לכאורה באושר, שבו אחרי 16 שנים משותפות האישה אומרת לבעלה "אני לא אוהבת אותך יותר". מרגע זה הקרקע הבטוחה למראית עין נשמטת וסוחפת את השניים לסחרחרת רגשית ונפשית. את הבעל מגלם השחקן הוותיק אמיר קריאף.
קו העלילה של "אמצע" מקביל לא מעט לחייך שלך.
"זה מאוד קרוב. באוקטובר אהיה בת 48, ואני כל הזמן שואלת את עצמי שאלות. אני מנסה לא להיכנס לקלישאה של משבר אמצע החיים, אבל הגעתי לאמצע. זה כבר נס מבחינתי שהגעתי עד הלום... המחזה עוסק בלילה שמשנה גורלות, ובשאלות מהותיות על הגשמה, פספוס, זוגיות.
"איה, הבמאית, הצליחה ליצור במחזה זכוכית מגדלת על אהבה, שדרכה רואים הכל. בחזרות לא יכולתי להחביא כלום, הייתי חייבת להיות עד הסוף.
"בזוגיות הפרטית שלי ושל ערן (פפר, יזם הייטק בן 51, אחיו של השחקן אורי פפר; מ"כ) אני מאמינה שהבסיס מאוד טוב. לכולם יש תקופות, אבל היכולת של ערן להכיל אותי, ושלי להכיל אותו, מייצרת בסיס טוב. אנחנו לא נשואים, כי אני לא מאמינה במוסד הנישואים, אני מאמינה במערכת היחסים 'כבד ותן כבוד'".
במחזה יש לזוג ילדה. את וערן יחד כבר 13 שנים, וגם אתם מגדלים ילדה אחת, אמליה, בת 10.
"בבית מצאתי את עצמי אומרת לערן משפטים שלקוחים מתוך המחזה. למשל, במחזה מאגי אומרת לגארי 'צמצמת את היחסים שלי עם הבת שלי לאישה שאומרת לא. אתה לא מגבה אותי'. פתאום אמרתי לערן 'אתה לא מגבה אותי' - ואז עצרתי ואמרתי 'רגע, רגע, משהו מתערבב לי פה'", היא צוחקת.
"אבל זה מה שיפה בהצגה הזאת, שאלה החיים. הדמות של מאגי מגיעה לתובנות על תחושת הפספוס, על הזמן שעבר. ככל שמתחילים להתבגר מבינים שאין המון זמן לקחת כדי לבחור. בניגוד לגיל 20, היום אני מרגישה שאין לי את הזמן והפריבילגיה לתהות. מצד שני, יש לי חברה, גלית, אשתו של ליאור מילר, שהחליטה השנה לעשות פסק זמן מהחיים, ביג טיים, ולקחת את הילד לשנה לטיול מסביב לעולם".
היית עושה פסק זמן כזה בעצמך?
"זה החלום שלי! לפני שלושה חודשים היו לי הצגות בנהריה, ובמקום לחזור בפקקים למרכז החלטתי להישאר לישון אצל חברתי הטובה סופיה ביישוב כמון שבגליל, מקום מהמם על צלע של הר. למטה יש חווה אקולוגית שמטפלת גם בפגועי נפש. קמתי בבוקר כולי אושר, האכלתי 'עיזות', הייתי בשדות של סוקולנטים, הרגשתי שלקסם הזה אני עוברת לגור, שאני לוקחת שנה חופש.
"ביררתי אצל האחראית ביישוב איך עוברים לשם. רציתי לעבוד עם פגועי הנפש, או במשתלה. אני נורא אוהבת צמחים, הבית שלי ג'ונגל, ושם היה לי שקט מדיטטיבי. אמרתי תודה לאלוהים, כי עכשיו אני יודעת מה אני הולכת לעשות.
"אבל אז, אחרי ששתיתי קפה, עזרתי לסופיה לסדר את הפרחים בפטיו שלה. אני מרימה כרית - ופתאום רואה עקרב שחור מתרחק ממני. צרחתי 'הוא עקץ אותי!'. זה היה מעבר חד מגן עדן לגיהינום. ראיתי את השטן, והוא עקץ אותי ביד. הרגשתי שמסור חשמלי חודר לי לגוף, כמו ניתוח לב פתוח בלי הרדמה, כאבי תופת.
"מאותו הרגע, ובמשך חמש שעות, הייתי בצרחות. העקרב לא היה קטלני, אבל הארס שלו היה מאוד חזק, אחרי שנת החורף שלו. אני בכאבים, רואה כוכבים, על הרצפה, ובערב עוד חיכתה לי הצגה. הייתי בהיסטריה. הכאב לא עבר, ובשלב מסוים הגענו ל'טרם'. שם הבהירו לי שלא תהיה שום הצגה בערב. אמרו לי 'תשכבי פה, הארס עדיין בגוף שלך'.
"דפקו לי שתי זריקות הרדמה לתוך האצבע, ואז עוד שתיים, כי זה לא עזר. נתנו לי אינפוזיה של סטרואידים, טטנוס, משככים. מזל שלא הייתי אלרגית לארס ושלא נזקקתי לאשפוז. ההצגה כמובן בוטלה, וזה השאיר בי טראומה מאוד קשה".
לא רק עקיצת עקרב הפרה את שלוות חייה של דגן בשנים האחרונות. היא עברה התמודדות לא קלה גם עם שתיית אלכוהול, בעיה שיש להניח שהקורונה ואובדן העבודה רק הוסיפו לה. את סיפור גמילתה פירטה באומץ בראיונות שנתנה לתקשורת.
"אלכוהול אני לא שותה כבר שלוש שנים, אחרי שמגיל 12 שתיתי", היא אומרת כעת. "עברתי ממש גמילה, עם קבוצת תמיכה. הרגשתי שהגעתי לנקודת אל־חזור, ושאני צריכה לטפל בעניין בדחיפות מיידית, כי זה היה לבחור בחיים או לבחור במוות. ובחרתי בחיים. אצל אנשים מסוימים זה מוות ממש, אצלי זה היה סוג של מוות מטאפורי. אבל ידעתי שאם אני ממשיכה באורח החיים הזה - זה נגמר.
"זה היה אורח חיים של מכורה לאלכוהול. בעבודה, על הבמה, אף פעם לא שתיתי, כי הצלילות שלי שם היא ערך עליון, אבל בכל השאר - כן. את מכורה ברגע שאת מבינה שזה מנהל אותך, שאת לא שולטת בחיים שלך. בבוקר את אומרת 'היום לא אשתה' - ובסוף שותה. אז נדלקה לי נורה אדומה.
"הגמילה היתה תהליך מדהים וקשה מאוד. ברמה הכי מעוותת זה כמו להיפרד מבן זוג שליווה אותי המון זמן, בן זוג שעשה לי רע. זה להגיד לו שלום, ולהבין שמגיע לי טוב. אני אדם תפקודי מאוד, אז עשיתי עם עצמי עבודה, והתוצאה היתה מיידית. בקבוצת התמיכה הייתי כשנה וחצי, אבל לנצח אהיה שם מבחינה נפשית. במערכת היחסים שלי עם עצמי זה עשה משהו נהדר, וזה אוטומטית השפיע על כל הסביבה".
"עברתי חוויה מדהימה ב'ריברסינג', שיטת נשימות שמעבירה אותך תודעה. זה יישמע פסיכי, אבל ראיתי את עצמי תינוקת, כמה שעות אחרי שנולדתי, צועקת וצורחת - ואיש לא ניגש אלי. ממש ראיתי את זה. זה הפיל לי אסימונים לגבי הרבה דברים בחיים שלי"
"קיבלתי מיליון סירובים"
בזכות סגרי הקורונה גילתה דגן את הרשתות החברתיות, ועד מהרה הפכה לכוכבת מבוקשת בהן, כשהיא מעלה סרטונים שלה ושל אמליה. עם זאת, בחודשים האחרונים ניכר שנוכחותה שם פחתה מאוד.
"בקורונה גיליתי את טיק טוק, וזה מצחיק. רשתות חברתיות זה קצת כמו יזיז. לא מערכת יחסים או האהבה הגדולה של חייך. יש שם הומור מטופש שאני אוהבת מאוד, ולאט־לאט התחלתי לעשות. אמליה כל הזמן היתה שם, צילמה אותי והצטלמה איתי, ונהנינו מזה מאוד. אבל בסופו של דבר זה גזל ממני המון זמן. זה אמנם קיבל המון תהודה, אבל זה לא המקצוע שלי".
יש כוכבת רשת בשם מיה דגן, שזה כן המקצוע שלה.
"פגשתי אותה! היא החצי השני שלי. בול אני. אותו הדבר! גיליתי אותה כשהגיעה אלי מונית שהיתה אמורה לאסוף אותה, וככה הבנתי שיש עוד מישהי בשם שלי. הקלטנו יחד פודקאסט. היא מדהימה".
מה גרם לך להוריד הילוך ברשתות?
"צריך כוחות נפשיים לזה, וזה גזל ממני אנרגיות שלא היו לי. כשאת לא בשיא, או לא כל כך בטוב - זה קשה. באותם הזמנים נשארתי בבית בלי עבודה, וזה עשה לי לא טוב, אז התנתקתי. עכשיו אני חוזרת לזה, כי אני מבינה שזה חלק מחיי. אני חוזרת לאט־לאט, בתנאים שלי".
בסרטונים אי אפשר להתעלם מהכישרון של אמליה, שהולכת בדרך של אמא.
דגן שולפת סרטון בנייד שבו בתה מפגינה כישורי ריקוד מרשימים במופע היפ הופ. "הילדה מוכשרת ברמות מטורפות. היא בלהקה, יש לה את זה, והיא הולכת מדי פעם לאודישנים. היא מיוצגת בסוכנות שלי (ניב עשת כהן; מ"כ), אבל אני לא לוחצת אותה בשום צורה. שתעשה מה שבא לה. היא לא בשלב שהיא צריכה להחליט דברים".
אין לך בעיה שהיא נכנסת לעולם קשוח, שאת מכירה היטב על בשרך?
"העולם כולו קשוח. נקודה. צריך לגדל עור של פיל, ולא משנה באיזה מקצוע את בוחרת. עולם השואו ביזנס מאוד חשוף, אבל הוא מתגמל מאוד אם את באמת אוהבת ורוצה אותו. הגעתי לאן שהגעתי בזכות אסופות ה'לא' שקיבלתי בחיים, וקיבלתי מיליון 'לא'. ואני עדיין מקבלת מיליון.
"ג'ניפר לופז אמרה בהופעה שלה בסופרבול: 'לא' זו לא תשובה, אלא הזדמנות. אחרי הקורונה הרגשתי שחזרתי לנקודת ההתחלה, ואין רע בזה. זה אומר לשים את האגו שלי בצד, ללכת לאודישנים, להתקשר לבמאים ולהציע שייקחו אותי, שיראו אותי. הנה, כרגע אני משחקת ב'המפקדת', תפקיד לא גדול - אבל מאוד משמעותי בשבילי".
יש לך עוד דברים על הפרק בטלוויזיה?
"לא, אין כלום. אני אומרת חד־משמעית: אני הכי נהנית על הבמה. המון שנים דחפתי מאוד להיות בטלוויזיה, והיום אני לאט־לאט מבינה שאני לא צריכה לעשות כל דבר. המרדף הזה לא נכון לי".
אגב, "השיר שלנו", בהשתתפותך, שעלתה לפני כמעט 20 שנה, משודרת כיום בשידורים חוזרים וחושפת אותך לדור צופים חדש.
"זאת סדרה שרואים אנשים בני 50 וילדים בני 9. עכשיו הבת שלי מגלה אותה, והיא אוהבת את דנה שניר. זה גומר אותי. היא רוצה שרן ונינט ייפרדו! שואלים אותי אם יהיה איחוד, ואני אמרתי מזמן שאם זה קורה - אני שם. בשיא הפתטיות, אני הראשונה בפנים".
"אל תגיד לי לסתום"
בזמן האחרון הפכה דגן לנושא שיחה לוהט בזכות השתתפותה בריאליטי האוכל "בואו לאכול איתי" בכאן 11, אף שהתוכנית לא נוהגת לקבל לשורותיה ידוענים.
"זה היה החלום שלי. נדנדתי להם שבע עונות עד שזה קרה. אני מבשלת טוב, ואני מאוד אוהבת את התוכנית הזאת. יש בה דמויות מוטרפות, ואי אפשר להיכנס אם אין לך הומור עצמי. יש שם מודעות וחוסר מודעות, פורמט שהוא בול בשבילי, עם השטויות שלי.
"רציתי שיראו אותי בלי מסכות. פגשתי שם אנשים שלא הייתי פוגשת בחיים, כמו התחלה של בדיחה. לאט־לאט נוצרות שם מריבות, ואני פיפי, צרחות של צחוק. ואז מתמודד מבוגר אמר לי פתאום: 'תסתמי, כמה את מדברת'. עניתי לו: 'אל תדבר אלי ככה'. אני סבבה והכל - עד ה'לסתום את הפה'".
לצד מחמאות וחיזוקים, קיבלת גם ביקורות שליליות על "גניבת תשומת הלב" משאר המשתתפים.
"היו גם הרבה שיחות רציניות סביב השולחן שלא שודרו. דיברו על זה שאני שחקנית, שאני מסתירה משהו. אז לא, דווקא באתי לתוכנית בידיעה שאני ב'סייף־זון' שלי, באותנטיות שלי. נטולת מניירות, בלתי אמצעית, עם המון הומור עצמי. זאת חוויית מיקרוקוסמוס דרך חמישה אנשים שהם מאוד שונים זה מזה.
"נהניתי לצפות בעצמי. אני המבקרת הכי קשה שלי, ואני עומדת מאחורי כל רגע ורגע שלי שם. צחקתי מעצמי, צחקתי מאחרים שדיברו עלי, וצחקתי משי אביבי, שהלוואי שיעשה לי קריינות כל החיים".
היו שפחות אהבו את ההתנהלות שלך מול האחרים.
"טוקבקים אני לא קוראת. כמו תמיד, כל החיים, יש אנשים שאוהבים ויש שלא, ואין לי שום בעיה עם זה. לא קראתי את הביקורות המדוברות, התרכזתי רק בחוויה הטובה. קיבלתי תגובות מדהימות מהמשפחה שלי, שזה הכי חשוב, ומאנשים ברחוב, שבאמת מציפים בהמון אהבה. גם מאנשים ששמעו את מה שאמרתי שם על הגמילה.
"תאמיני לי שכל הביקורות הכי לא טובות שוות לי את זה, כי אני מקבלת הודעות מאנשים שזקוקים לתמיכה, שרוצים לשתף, שמבקשים עזרה. ואני שם לעזור להם. בעיניי, הביקורות עלי הן שוליות לעומת היכולת שלי לגרום למישהו להבין שאם אני יצאתי מהשתייה - גם הוא יכול. שיש מוצא".
כאדם דעתן, דגן היא מהאמנים הבודדים בישראל שלא מהססים לצאת להפגנות, להעלות פוסטים נוקבים על המצב החברתי ולבקר בלשון חופשית את המתרחש במדינה. זאת בזמן שאמנים רבים במעמדה מעדיפים לשמור על שתיקה.
"שואלים אותי אם אני לא מפחדת לדבר כאמנית. אז אני אענה: אני מפחדת - אבל לא כאמנית אלא כאדם. לא אכפת לי שלא יבואו לראות אותי אם אביע את דעתי, או שיכתבו עלי טוקבקים 'תמותי מסרטן'. אני כן מפחדת כאדם שחי פה ואומר לעצמו שכולם מפסידים.
"אני אופטימית במהותי, וכן רוצה להאמין שבסוף יהיה פה טוב, אבל כרגע זה לא נראה ככה. תוקפים אמנים כל הזמן. אם הם מדברים, אם הם שותקים, אם הם משנים את השיער. זה לא מה שמטריד אותי. אני אדם שאומר את דעתו, ושתמיד יגיד את דעתו.
"מה שכן מפחיד אותי זה המקום הלא נורמלי הזה, שאת פותחת טלוויזיה ורואה אישה מבוגרת יושבת על גדר - ושוטר דוחף אותה. חבר'ה, משהו פה לא בסדר. זה דבר שאי אפשר להצדיק. מה שקורה פה זה כאילו שמו לנו טשטוש. אנחנו מטושטשים, כמו 'דברים מוזרים', העולם הפוך, זכויות של נשים נלקחות פתאום, איך? ועוד בידי נשים שיושבות שם. להט"בים נפגעים, מה קורה פה?
"שואלים אותי 'את מי מעניין תיאטרון עכשיו?'. לדעתי, זה בדיוק האסקפיזם שנחוץ היום. לחזור למה שחשוב באמת, ללב, לצורך באהבה. לשבת רגע באולם, האור כבה ואת לא חושבת - לא על בן גביר, לא על בת גביר ולא על בני גביר. כל הרעש נעלם והמוח נרגע. זה בסדר לא להסכים ולא לחשוב אותו הדבר, אבל בואו נשמור את הידיים לעצמנו. בואו נפעיל שיקול דעת".
"מפחיד אותי המקום הלא נורמלי הזה, שאת פותחת טלוויזיה ורואה אישה מבוגרת יושבת על גדר - ושוטר דוחף אותה. משהו פה לא בסדר. זה דבר שאי אפשר להצדיק. זכויות של נשים נלקחות פתאום, ועוד בידי נשים שיושבות שם. להט"בים נפגעים, מה קורה פה?"
כביסה מול גל גדות
דגן היא חלק מקבוצת חברות שכוללת כמה נשים מפורסמות, שביניהן יעל גולדמן ("יעלי", שהיא גם גיסתה), רותם סלע, לירון ויצמן, מיטל ויינברג, ועוד אחת שאולי שמעתם עליה - גל גדות.
"פגשתי את גל בארץ לפני כמה ימים, והיא לא השתנתה. משהו באותנטיות שלה כבש אותם, בעולם המזויף שנקרא 'הוליווד'. היא מאוד צנועה ומתוקה. ויש לי סיפור שמייצג אותה: יעלי ואני ישבנו יום אחד בבית, קיפלנו כביסה והחלטנו להתקשר לגל בשיחת וידאו. היא בדיוק צילמה את 'וונדר וומן'. שתינו ישבנו בפיג'מה, עם הכביסה סביבנו, והיא עם תלבושת וונדר וומן. שאלנו אותה בהתלהבות מה שלומה, והיא ישר ענתה: 'עזבו אותי - מה איתכן, איך אתן?'.
"הסתכלנו אחת על השנייה בתדהמה. אנחנו מפרידות כביסה צבעונית, והיא מתעניינת בנו. ואז היא אמרה: 'טוב, אני חייבת לחזור לצלם סצנה שבה אני טסה'. ואנחנו עונות: 'כן, אנחנו חייבות לנתק, בדיוק סיימנו לקפל מכונה ותכף יש עוד אחת'. זאת גל".
אפרופו - לך אין חלומות מעבר לים?
"ברודוויי זה חלום שלי שיתגשם מתישהו, כשאהיה מוכנה אליו. אגב, לפני כחצי שנה קיבלתי תפקיד בסרט הוליוודי, אחרי ששלחתי אודישן מצולם. בסוף ויתרתי, כי היתה לי ההצגה 'שיפוצים' בארץ. מבחינתי, התיאטרון בעדיפות ראשונה. יש משהו במסירות לקהל, להתחייבות הזאת ערב־ערב. לא ראיתי בזה החמצה, ואני באמת מרגישה הכי טוב בעולם על הבמה".
"הגמילה משתייה היתה תהליך מדהים וקשה, ברמה הכי מעוותת. כמו להיפרד מבן זוג שליווה אותי המון זמן ועשה לי רע. אני אדם תפקודי מאוד, אז עשיתי עם עצמי עבודה. בקבוצת התמיכה הייתי כשנה וחצי, אבל לנצח אהיה שם מבחינה נפשית"
רגע לפני סיום, דגן מבקשת לדבר על עניין רוחני שחשוב לה. "עברתי חוויה מדהימה ב'ריברסינג', שזו שיטת נשימות ללא חומרים שמעבירות אותך תודעה. אולי זה יישמע פסיכי, אבל ראיתי את עצמי כמה שעות אחרי שנולדתי, צועקת וצורחת - ואיש לא ניגש אלי. ממש ראיתי את זה בוויז'ן. אני תינוקת שרק נולדה וצועקת - ואף אחד לא בא אליה.
"זה הפיל לי אסימונים על כל כך הרבה דברים בחיים שלי: הבחירה במקצוע, הצורך התמידי שלי באהבה, הרצון שישימו לב אלי, שיראו ויתייחסו, הקול הרם והחזק שלי, והקושי שלי כשאומרים לי 'ששש!'. זה אחד מהדברים ששנואים עלי, שאומרים לי לסתום את הפה".
לאורך השנים תייגו אותך כקולנית וכוולגרית.
"כשהייתי יותר צעירה נפגעתי מזה, אבל זה חלק ממי שאני. בשנים האחרונות אני לומדת ומנסה להכיר גם את הצד האחר שבי, זה שלא זקוק לווליום הגבוה כדי שארגיש קיימת ונוכחת. הצלחתי למצוא את המקום השקט והפגיע, בלי לפחד שינצלו אותו לרעה. אני מבינה שפגיעות היא לא חולשה. אני חזקה ובולטת, לטוב ולרע. המון שנים סירבתי לקבל שהטוב והרע הם חלק ממני. היום אני חייבת לקבל גם את הצד שאני פחות אוהבת בי".
בתעשייה שמקדשת נעורים, עד כמה הגיל מעסיק אותך? פרסמת פעם פוסט הומוריסטי שמתייחס לגיל המעבר ולתסמיניו.
"אנחנו חיים בעידן של רשתות חברתיות ופרסום מהיר, ואני מכבדת את זה. לא אומרת 'אכלו לי שתו לי', אלא מנסה לשמור על שלי בתוך זה. אצל שחקן יש משמעות לוותק ולניסיון. העולם נפתח לאחרונה לגיל יותר מבוגר, בטח בסדרות בחו"ל, ואנחנו רואים נשים לא צעירות שמובילות סדרות.
"בין כל החברות שלי אני הסבתא", היא צוחקת, "אבל אני חושבת שאני בגיל נהדר כרגע. ואני באמת מנסה לא להתעסק בשאלה מה יהיה בעוד כמה שנים, כי לא אצא מזה. גיל המעבר לא מדובר מספיק, הוא נושא פחות 'סקסי'. כש'עברתי דירה' לגיל המעבר הבנתי מגוגל שאני עושה רילוקיישן לגיהינום.
"אומרים שבגיל המעבר האיזון בין ההורמונים הולך פייפן, ואז יש לך תעודת אחריות מהרופא שאת לא סתם קפריזית. אישור שמשהו לא מאוזן, ושצריך להתחיל קולגן והורמונים כדי לאזן את הטירוף שבפנים. אני מודה שעוד לא התחלתי עם זה, אבל זה בטח יקרה בקרוב".
ב־2001 זכית בטקס פרסי התיאטרון בפרס השחקנית המבטיחה על "מכתב לנועה". במבט לאחור, ההבטחה מומשה?
"בהחלט, קיימתי את המצווה שלי. אבל ברצינות, אני מממשת את הפוטנציאל שלי כל יום, ואמשיך לממש. עוד לא מיציתי. אני מקווה שלא תהיה קטגוריה 'השחקנית שמוצתה'.
"זו עוד תובנה שהגיעה אלי בקורונה: שאין לי אגו, ושאני כמו כל אחד. מי אני בכלל? שבי בשקט. ככה אני רואה את זה. פרסום וסלבס - הכל בולשיט. בואי תראי אותי בשיא החורף, יושבת כמו כלבה עלובה על כביש ראשי, מחכה שייקחו אותי לפאקינג קיבוץ בצפון כדי להופיע מול 30 איש. תגידי לי אז מה זה זוהר ופרסום".
Maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו