נשאר בארץ מחוסר ברירה, וגם מאהבה

סביבי המון אנשים מתייוונים. עוברים ליוון ולקפריסין. לוקחים הכל וזזים מפה. וזה עצוב לי מאוד, כי קודם כל הם נעלמים מחיי, וזה כולל חברים טובים, והם נעלמים מהמדינה, והתרומה שלהם למגוון החיים כאן נעלמת איתם. וחוצמזה, הם גורמים לי לשאול את השאלה - האם גם אני איאלץ יום אחד ללמוד יוונית, לארוז ולנסוע לתמיד?

בחיים לא חשבתי שאהרהר בשאלה כזאת. לעזוב את ארצי, דור שני לשואה יקום ויעזוב את מקום המפלט היחיד של העם היהודי וימיר אותו בחיי נוודות וניכור ביוון? מגוחך. אבל בזמן הזה, שבו מרוסקות כל המערכות תומכות החיים פה, אני שואל את עצמי - האם יש רגע שבו אדם חייב ללכת מארצו, ממולדתו, מבית הוריו, כי רעה גדולה מתרחשת עוד רגע, ולהיות בה יהיה נורא, לי ולמשפחתי?

האם אני יכול לסמוך על עצמי שאדע מתי יגיע הרגע שבו כל המערכות יקרסו, האויבים יפלשו, החירות תילקח, הטובים יהגרו, הכספים יימחקו, ואקום ואלך לפניו? ועוד אני שואל - המתייוונים האלה, האם הם כמו הכנרית במכרה, חשה ראשונה את האסון הקרב? או שמא מדובר ברואי שחורות, מנותקים מזיקה עמוקה לעם ישראל, וגם בלעדיהם נשגשג ונפרח, למרות כל נבואות הזעם? ואין לי תשובה.

שני סוגי אנשים יש בימינו. אבחן את זה יפה ד"ר גדי טאוב. יש ניידים ונייחים. יש ניידים שיכולים בהחלטה של רגע ללכת מכאן, ותוך דקות ימצאו להם עבודה חדשה וטובה בניכר. ויש כאלה שתקועים פה לעולם, כי מה שהם יודעים לעשות קשור בטבורו לכאן, ובמקום אחר לא יהיה לכישוריהם שום שימוש. אני כזה. נייח. אני לא רופא מומחה ולא הייטקיסט ולא פסיכולוג ולא מהנדס.

אני יודע לפעול רק בזירה המקומית, עם העברית שבפי, עם הקשר לעם הזה, לארץ הזאת ולתרבות הזאת. ביוון אין לי מה לחפש בכלל, גם לא בקפריסין. שום משרה לא מחכה לי, אני בלתי נדרש ברמה הגבוהה ביותר. אולי אצליח להיות שומר בחניון, אם מגיפת החניונים ללא שומרים לא הגיעה גם לשם.

אז אני נשאר בארץ, גם מחוסר ברירה, וגם מאהבה, כי חביבים עלי בני ישראל מכל הגויים שבעולם. כולל היוונים. ואני רק מקווה שהאיבה תתחלף במהרה באהבה, ונמצא מחדש מספיק חיבורים כדי לחיות פה חיים טובים, ונפסיק לקוות שמי שלא דומה לנו ייעלם לנו מהנוף. הגיוון הוא סוד כוחנו, הוא שומר עלינו. אם הוא ילך, כולנו נלך. יאסו.

צניעות

כמעט כל יום אנחנו שומעים על נהג אוטובוס שהחליט להתמודד לבדו מול מגיפת חוסר הצניעות של בנות ישראל, ולעשות מעשה. להעיר, לעצור, להזיז, להוריד. אשרי העם שאלה נהגיו, שבהיעדר מנהיגות לוקחים את ההגה בידיים ונוהגים את העם לחוף מבטחים.

ואני אומר - אם נהגי האוטובוס יצאו למלחמה על חינוך האוכלוסייה לצניעות ולהפרדה, ובכך מחליפים את ההורים והמחנכים שכשלו לשיטתם במלאכתם, טוב יהיה אם ייצאו מכיסא הנהג שלהם לעוד משימות, כי רבים האתגרים ויש מחסור במי שיבצע אותם.

ראשית, אם מתוך שורת הנהגים יוצאים מחנכים, הרי שיש איום גדול על שנת הלימודים. ומדוע שלא הנהגים יתנדבו להשלים את מצבת המורים השובתים, ילמדו את הבנים והבנות ערכים טובים, טיפה מיושנים, אבל היי, עדיף מיושן מאשר בכלל לא.

שנית, לא מופרך לחשוב שאחרי קורס התאמה קצר, הנהגים האלה יכולים להחליף את הטייסים הסרבנים. הרי בגדול זאת אותה עבודה - הגה, גז, ברקס, פתיחת דלתות. באוטובוס לנוסעים, במטוס לפצצות, אבל הכפתור אותו דבר. אני בהחלט רואה מצב שנהג מסיים משמרת בקו 483, יורד מההגה, עולה על ה־F-35, מתקתק משימה ושב לבסיסו בשלום.

ומה עם הרופאים הנוטשים בהמוניהם את המדינה, על פי התקשורת לפחות, והולכים לרפא עמים אחרים? האם גם אותם לא יוכלו להחליף הנהגים מגדילי הראש? הרי לומר "אני אגיד לך מה הבעיה שלך" הם יודעים. אבחון הוא הכל, הטיפול כבר כותב את עצמו. כמו רופאים מומחים שמסיימים משמרת ורצים לקליניקה הפרטית, גם נהגים יוכלו לסיים משמרת ולקבל חולים בתחנה הסופית.

מכובדים עלי נהגי אוטובוס. עבודה קשה מאוד. מקובל עלי כל אדם העושה מלאכתו באמונה, כל עוד אינו כופה את אמונתו על מי שלא ביקש ממנו לעשות כן. טוב יהיה אם משמרות הצניעות שליד ההגה יתרכזו בנהיגה, באכיפת "מפני שיבה תקום", במתן זכות ישיבה לנשים הרות. את המחשבות על איזה לבוש ראוי ואיזה מגונה - ישמור כל אחד למשפחתו, יתעמת עם בנותיו, ינסה לכפות עליהן דין תורה במקום דין אופנה.

ורק מילה לסיום העניין הזה, נערות רבות מתלבשות היום באופן שמחפיץ אותן. הן חושבות שהן חופשיות, אבל הן משועבדות למחשבה גברית הרואה בהן גוף ותו לא, וכמה שיותר חשוף יותר טוב. השחרור מהעבדות הזאת יגיע רק מהכרה פנימית עצמית, ולא מביקורת גברית בלתי בונה. שנזכה לצניעות פנימית אמיתית, שאינה דתית ואינה בכוח, אלא מקבלה עצמית מלאה. אמן.

נוקדים

רציתי לראות כוכבים נופלים, מתוך הזהות כמובן למצבי. בדיוק הזדמן לכולנו מטר המטאוריטים, הפרסאידים, של סוף השבוע. חיפשתי מקום חשוך שממנו אפשר למקסם את החוויה. בגוגל מצאתי את פסטיבל "נוקדים עם כוכבים" בכפר הנוקדים. לא הכרתי את המקום, אבל נראה לי האירוע. קנינו כרטיסים ונסענו.

הגענו לכפר. נמצא בין ערד למצדה, בבקעת קנאים. שם מתאים לכל הארץ כרגע. נכנסנו. תדהמה. איזה מקום יפה, מטופל, מטופח. דבר ראשון שקופץ לעין הוא עבודות האבן הטבעית הנמצאות בכל מקום. הכל בנוי אבן, כי אבנים לא חסרות בסביבה. כל מתקן מים קרים, כל גדר, כל בית, הכל מלאכת מחשבת של שיבוץ אבנים מקומיות. מתברר שאת כל זה עושה אדם אחד, יהורם רודד שמו, שמאז 1991, עת הקים את הכפר, לא מפסיק לרגע ללקט אבנים ולבנות מהן מבנים מרהיבים.

העמקנו אל תוך הכפר. יש שם מתחמי מגורים מכל מיני סוגים - בקתות, וסככות, וחדרים, ואפילו אוטובוסים למגורים, והכל נקי ונעים ומכבד. ויש דוכני מזון צמחוני טעים, ויש מתחם מים מרענן, ויש רכיבה על גמלים, ויצירה מכל מיני סוגים, ומוזיקה וריקודים, והכל במידה, ובחן, ובמחירים לגמרי סבירים. גן עדן למשפחות עם ילדים.

והכי מצא חן בעיניי שילוב הבדואים בני שבט הג'נביב החי צמוד לכפר. זה שבט ששומר על החיים המסורתיים של הבדואים, ועל הלבוש המדברי, ועל נועם ההליכות, על ההדר הפראי. הם משובצים בכפר בכל התפקידים, מבכיר עד זוטר, ונותנים תחושה ברורה של שילוב במרחב ולא השתלטות עליו. הם שותפים מלאים בחיי הכפר, ולכן מילים כמו פרוטקשן או גניבות נשמעות בלתי שייכות. כשנותנים -, מקבלים, וזה משמח ומעציב בו־בזמן לראות איך יכולנו לחיות עם אנשי המדבר, אם רק היינו נותנים להם את היחס המגיע להם בזמן.

יצאנו לטיול עקרבים. הצטיידנו בפנס שמאיר באור אולטרה סגול ויצאנו בחושך אל המרחבים שסביב לכפר. תכונה יפה יש לעקרבים, הם זוהרים בחושך כשהם מוארים באולטרה. תוך שניות מצאנו את הראשון, ואחריו רבים מאד. כמה נוח לראות את הסכנות האורבות לאדם זוהרות בחשיכה. כמה חבל שלא כל הסכנות מגלות עצמן כך. צביעות, תככנות, רמאות. תארו שהיה פנס שהיה מגלה אותן מייד, בלי צורך להיעקץ.

גם בסופ"ש הזה יש פסטיבל מטאוריטים כזה. חוויה אסטרונומית משובחת, מלמדת על גודלנו האמיתי ביקום ומרגיעה את הרצון לריב, לא משנה על מה. סעו לכפר הנוקדים, ותנו לי על זה נקודה.

avrigilad@gmail.com