זבולון מושיאשווילי שנפטר השבוע היה אחד השחקנים המתוקים והאהובים בישראל. כשנודע דבר פטירתו נתמלאתי צער, ומייד חזרתי אל סיפור אחד שקשור בו ופרסמתי לפני שני עשורים, כשהחל את תהליך התקרבותו לדת וחזרתו בתשובה.
הייתי יושב אז בבית קפה תל־אביבי קבוע, "קפה גינצבורג" ברחוב אחד העם. זה היה מוסד שכונתי קטן, כשר ומצוין, ומאחר שמיקומו היה ממש בצנטרום של הפיילה, הוא שאב אליו כל מיני פרצופים מפורסמים מעולם התקשורת והאמנות. עבורי, הוא היה האמצעי הטוב ביותר להגשמת המשימה שמילאה באותם ימים את כל כולי - הצורך להתערות ולהיות בעניינים.
עשיתי אז את צעדיי הראשונים בתקשורת ובטלוויזיה, ובכל יום הייתי מטיל אל סלי עוד גיבור או גיבורה שהכרתי והצלחתי להפיל ברשתי. המקום החמוד ההוא יצר איזושהי אינטימיות חברתית, שהקלה מאוד את מלאכת טוויית הקשרים החברתיים. כיוון שהייתי מיושביו הקבועים, זה הפך את העניין לקל עוד יותר.
יום אחד נכנסתי לקפה ונתקלתי בחיוכו המפורסם של זבולון. כל מי שצפה בשנים ההן בטלוויזיה הכיר את החיוך הזה, החיוך של ששי מ"שמש", מתוך שינה. אם יום אחד יערוך מישהו את רשימת האייקונים הוויזואליים הזכורים בישראל, החיוך הזה, שבכלל לא ברור שהוא חיוך אלא יותר מבנה פנים חייכני, יתפוס את אחד המקומות הראשונים. ששי, הדמות האהובה והנוגעת ללב מהסיטקום המצליח, היה מהדברים שנכנסים לתוך הנשמה.
אני משוכנע שלא היה צופה אחד בסדרה שהיה נכנס לבית הקפה, רואה את זבולון ולא מגיב כמוני. פשוט נפלט לי "אה!" כזה של מעריצים, ובלי הקדמות מיותרות ישבתי על ידו, ובתוך רגע נעשינו ידידים. הבעיה היא, שהשיחה שניהלנו היתה מוזרה מעט. למעשה, היא נעה בשני קווים מקבילים שהתקשו להיפגש.
• • •
כיוון שיש לי יד ורגל בטלוויזיה, ניגשתי מייד לחלק המקצועי ובנונשלנטיות, בעודי מוזג משקה לתוך הכוס, שאלתי: "תגיד, זבולון, כמה פרקים הייתם מצלמים ביום צילום אחד, אה?"
נתן בי ששי את עיניו המחוכמות, נאנח ואמר משהו כמו "כמה פרקים? אני יודע כמה פרקים? איך אומרים: הבן אדם חושב והאלוקים צוחק. מה שנקבע מלמעלה זה מה שיהיה. זה הכל".
מצד אחד, התשובה לא לחלוטין ענתה על השאלה ששאלתי. מנגד, לא היה לי שום דבר נגד הקביעה שהשמיע, ועל כן המשכתי היישר לרובד נוסף של התעניינות מקצועית. "תגיד", שאלתי, "איך טנצר בחיים, מניאק?"
זבולון החוויר. ניכר היה בו שנלחץ מהשאלה. "תשמע", הוא אמר לי, "עזוב אותי מלשון הרע ומלדבר על אנשים. האור הגדול של האמונה יותר גדול מהכל". הוא שם לב שאני מלטף את רגלי, שכאבה משום מה, והוסיף: "מה יש לך ברגל, נקע? זה כואב? למה לא תתפלל? למה לא תאמין שזה יכול לעבור?"
"כן..." גמגמתי, "אבל תגיד, גלית גיאת..."
"אתה יודע, למשל", הוא קטע אותי, "מה פירוש צמד המילים המפורסם 'אברה קדברה'? בוא, בוא תשמע. אתה יודע שזה מונח מהקבלה 'אברא כדברא' ('אברא כדבריי') שהתגלגל אל מה שהוא כיום? האמונה, האמונה, היא שתסדר אותך. למה אתה לא משתמש בה, תגיד, למה?"
ניסיתי, באמצעים מגוונים, להעמיד את ידידי על טעותו. בסוף דיברתי בפירוש: "אני דתי", אמרתי לו. "אין לך מה לחדש לי בתחום. תגיד, יש סיכוי ש'שמש' חוזרת? מישהו מדבר איתך על זה?"
זבולון, בחיוך גדול־גדול, התחיל לשיר לי בשקט שיר על אמונה, שיר שהוא חיבר.
השיחה התמשכה עוד ועוד ובאותו מבנה מוזר. בשלב מסוים שיתפתי אותו בתוכנית שעברה לי בראש: לבנות איתו מופע סטנד־אפ. ניכר היה בו, בזבולון, שהוא מאוד מתעניין, כי מייד כשסיימתי להציג את הפורמט הוא שאל אם אני מכיר את בית הכנסת של חסידי סקרנביץ ואת השיעור המתקיים בו מדי יום, ואני הבנתי סופית שאין עם מי לדבר. שמחתי מאוד על הרכש החדש של הקב"ה ושל הקהילה הדתית, אבל התאכזבתי קצת מזה שפרנסה כבר לא הולכת לצאת לי מההיכרות החדשה הזו. שיעורי תורה - כן.
ואז נגמר לי הזמן והלכתי לאוטו שחנה ממול. כשהגעתי וניסיתי להניע, הבנתי שהמצבר נגמר, ואף נזכרתי בזעף שהוא החל לגסוס עוד קודם לכן ואני בחפזוני שכחתי לטפל בזה. עזבתי בתסכול את המכונית וחזרתי לבית הקפה. אל זבולון.
"המצבר שלי נגמר", אמרתי, וזבולון אמר בטבעיות: "צריך להתפלל".
בשלב הזה פקעה סבלנותי, תלמיד הישיבה הליטאי התפרץ ממני ואמרתי לו: "לא, זבולון, לא צריך להתפלל ואל תבלבל את המוח, צריך לקחת ממישהו כבלים". תוך כדי שאני אומר את זה בכעס, הבנתי שאני נמצא בלב הסואן של תל אביב באמצע היום והמשימה לקבל כבלים ממישהו היתה כבר אז בלתי אפשרית. עוד אני מתייאש וזבולון בשלו: "צריך להתפלל. תנסה, תראה שזה יעבוד". מרוב ייאוש כבר כמעט הלכתי על זה, אבל אז פתאום הבנתי בדיוק מאין יבוא עזרי.
"יאללה", אמרתי לו, "בוא נתפלל, אבל בשני תנאים: נתפלל ביחד, אתה ואני, ונתפלל בחוץ. ליד האוטו".
זבולון הסכים בשמחה. יצאנו ביחד החוצה, פתחתי את מכסה המנוע, הנחתי משולש אזהרה במרחק מה, הצבתי את זבולון בחזית, ממש ליד מכסה המנוע המורם כך שכל מכונית שעוברת לא יכולה לפספס אותו, נעמדתי לידו, וכשעוד לא הספקתי להתחיל אפילו את פסוק התהילים הראשון כבר עבד הרעיון שהגיתי באופן מושלם.
• • •
בתוך חצי דקה הוצף הרחוב הצר בעשרות מתנדבים, שקראו בקצב "ש־שי, ש־שי" והיו מאושרים לחלץ את גיבור נעוריהם מכל צרה, מצוקה, נגע ומחלה. ברור שהם פתחו בפנינו את מנועיהם ומצבריהם בהתלהבות נעורים מתמסרת. "נו", צעק לי זבולון, "אמרתי לך שתפילה תעזור?"
שכנעתי אותו להמשיך להתפלל ותוך כדי כך גם לעצור את התנועה ברחוב, עד שאסיים את ההטענה. כשהאוטו עבד כמו שעון, סגרתי את מכסה המנוע, נשקתי לחבר הקטן והמקסים הזה, נתתי תודה לאלוהי הרייטינג, שלא נטש את בניו בצרתם, ונסעתי משם לדרכי.
מאז היינו לידידים. זבולון הלך והעמיק את קשריו עם האמונה והפך לחסיד נלהב ולתלמיד חכם. לא הייתי בקשר איתו בשנים האחרונות, אבל מכל חבריו שמעתי על הקסם הזבולוני שהמשיך ללוות את חייו ואת עשייתו עד הסוף העגום הזה, כשאפילו הכוח של תפילתו ואמונתו לא עמד לו והוא עזב את העולם בגיל צעיר כל כך. אני מקדיש לו את הסיפור הנושן הזה באהבה ובגעגועים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו