המשבר שאנו נמצאים בו מתרחש בין היתר משום שהשיטה הדמוקרטית כבר לא עובדת. בעידן שבו אנחנו רגילים להביע דעה בכל חמש דקות על מה שקורה ברשתות ובקבוצות, לא סביר שעדיין רק פעם בארבע שנים ניתנת לנו הזדמנות להגיד משהו על איך שהמדינה מתנהלת.
העובדה שרק בבחירות אנחנו יכולים לבחור, ובעצם לתת צ'ק פתוח לנבחרינו לפעול ככל העולה על רוחם במשך שנים ללא בקרה, מולידה את כל התסכולים, מימין ומשמאל. אומרים - שלטון מחליפים בקלפי, לא בהפגנות. וזה נכון עקרונית, אבל כשהבחירות כה רחוקות, וההצבעה בהן היא שבטית ולא עניינית, כל ההליך הדמוקרטי נדמה ישן, לא מתאים, תוקע מקלות בגלגלי האומה.
לכן ישבתי עם מיטב המומחים וגיבשנו שדרוג לשיטה השלטונית הנוהגת. דמוקרטיה 2.0. זה עובד ככה: ראשית, בבחירות העיקריות, בכל ארבע שנים, בוחרים בצידו השני של הפתק את רשימת חברי הכנסת. אין פריימריז יותר, זאת שיטה רקובה שהופכת מפלגות לארגוני פשע. מאחורי הפרגוד מסמנים חמישה מתוך כלל המועמדים של המפלגה - וזהו. לא רק כמה אלפי אנשים שותפים בתהליך, אלא כל מצביעי הרשימה.
זה לא מקורי. מה שיותר מקורי הוא שיטת משאלי העם שאנחנו מציעים להנהיג, ושתפעל כך: בכל חצי שנה יש משאל עם. המשאל עוסק בשאלות ספציפיות של מדיניות. בכל משאל נשאלות חמש שאלות. שתיים מעלה הקואליציה, שתיים האופוזיציה, ואחת היא שאלת האמון בממשלה. נגיע לזה מייד.
כך שאם למשל היה מתקיים משאל היום, הוא אולי היה נראה כך: הקואליציה היתה שואלת - 1. האם יש לבטל את עילת הסבירות? 2. האם יש לאפשר לאריה דרעי לשוב אל שולחן הממשלה? האופוזיציה היתה מקשה - 1. האם לימוד תורה צריך להיות שקול לשירות בצה"ל? 2. האם יש לשוב לתקצוב לימודי מתמטיקה מוגברים בפריפריה? סתם דוגמה.
התשובה לכל שאלה במשאל תחייב את הממשלה לפעול מיידית על פי מה שקבע העם. השאלה החמישית היא שאלת אמון בממשלה. היא חוזרת תמיד באותו ניסוח: האם יש לך אמון בממשלה? אם רוב של יותר מ־70% אומר לא, הממשלה מתפזרת בשקט הביתה, תודה רבה ושלום.
ללא טיפול עומק במנגנון הדמוקרטי, הוא יילך ויתרוקן עוד מכל תכניו ויהפוך לעלה תאנה לכל מיני רודנים קטנים וגדולים. משאלי עם בכל חצי שנה יאזנו את שיגעון הכוח, וייתנו תחושת מעורבות גדולה לעם. אולי גם יתנהלו דיונים ציבוריים ענייניים לשם שינוי. בקרוב אערוך משאל עם בנושא.
היי דרומה?
מאז נסגרו שדות התעופה באילת ובתל אביב, והטיסה לעיר הדרומית הפכה להיות עניין מסורבל וארוך, לא ביקרתי שם. אני יודע, אפשר להיכנס לאוטו ולצאת אחרי ארבע שעות, אבל כביש הערבה לא עושה לי את זה. בעיניי זה סיכון גדול מדי לקחת את המשפחה אל זירת הקטל הצרה והארוכה הזאת, ולא מתחשק לי לפתוח את מהדורת החדשות במוצ"ש עם תמונות רכבי המרוסק בצד הדרך, שכבר מזמן היתה צריכה להיות משודרגת לארבעה מסלולים עם הפרדה מלאה, במקום שביל העיזים הנוכחי.
זה חבל לי. אהבתי להגיע לאילת לפחות פעם בשנה, ולמרות הפילינג העמוק שעושים במלונותיה לחשבון הבנק של הנופש, היא היתה לי יעד מועדף לחופשה, בלי כל הניג'וס של נסיעה לחו"ל, בלי הנתב"ג המפוצץ, הטיסה הארוכה ליעד, ההסתגלות למקום חדש, חוסר האוריינטציה וכל מה שלי קצת קשה בנסיעות. אילת היתה כמו חו"ל בארץ, הילדות יכלו לדבר עברית בקלות, למצוא חברות במלון, להרגיש גם בבית וגם לא בו בזמן.
אהבנו להגיע למצפה התת־ימי, לריף הדולפינים, לחוף של מוש. אהבנו לפגוש את הגזע צרוב השמש של הישראלים שחיים בפנים אבל מרגישים בחוץ, אנשים יותר רגועים בדרך כלל, ולבחון בכל פעם מחדש את השאלה אם היינו עוברים ביום מן הימים לאילת ואל תחנת הרדיו המקומית שלה. משהו בלהגר אליה תמיד דגדג לי, אבל לא הבשיל למעשה.
ואז העיר נותקה ממדינת ישראל. מי הגאון שעשה את זה? מי החליט שטיסה לעיר תיקח, עם ההגעה לנתב"ג ועם ההסעה מרמון לעיר, כמו נסיעה במרכבת דואר? איך ניתקו לפני שסללו עוד נתיב, או מתחו מסילה, או חפרו מנהרה, או משהו? כמה מנותקים היו המנתקים, ואיזה נזק הם עשו לתושבי אילת עצמם, שמוצאים עצמם כלואים בעירם?
ועכשיו מדברים שוב על הרכבת. כבר 20 שנה מדברים על הרכבת. וכדי להרגיע את הציבור נוספה עכשיו המילה "קליע", האוצרת בתוכה הבטחה להגעה מהירה במיוחד - עלית בתל אביב; פוף, ירדת באילת לפני שהספקת לומר מאיר יצחק הלוי. נשמע טוב, רק שעם איך שהדברים עובדים כעת השרה תמנה את השכן של סבתא שלה, ניסים, לעמוד בראש הפרויקט, והקליע יישאר תקוע בקנה עוד שנים הרבה.
והנה אני יושב מול המחשב, מחפש יעד חופשה ביוון, בטורקיה, בקפריסין, כשהיעד שאני באמת מחבב נמצא כאן, מעבר להרים ולמדבר.
גירושים
לפני כמה ימים שודר "תחקיר" על חבר שלי, הרב יעקב נחימובסקי, וגירושיו המכוערים מאשתו לשעבר. היו שם הקלטות, ועדויות, וטינופת רבה מאוד. הצטערתי עד עומק ליבי שכך היה לו. אני אוהב את הרב נחימובסקי, ואף עורך איתו טקסי נישואים משולבים, וגם אם לא ידוע לי מה היה בינו לבין אשתו, אני סומך על יכולת קריאת האנשים שלי, שסימנה אותו כאדם טוב וכאבא טוב מאוד שנקלע למצב רע לתפארת.
הרב יעקב הוא חברותא שלי ללימוד ואורח קבוע בביתי, הוא וילדיו הבאים לשחק עם בנותיי. אם תגיעו ברגע הנכון, תמצאו אותם, כל השישה, על השטיח, משחקים באיזה משחק קופסה. ולכן כששמעתי שמין תוכנית כזאת תשודר עליו נחרדתי, כי ידעתי כמה נזק ייגרם לילדים, שכל יחסי הוריהם העכורים ייצאו מגבולות ביתם המרוסק אל הפרהסיה הישראלית הסוערת.
אני לא יודע מה היה בבית נחימובסקי. ליתר דיוק, אני כן יודע, אבל לא יכול לשתף אתכם. ובכל מקרה, אני תמיד חושב שאל לה לתקשורת להתעסק בהליכי גירושים כמעט אף פעם. בכל יום מגיע אלי מקרה כזה או אחר של בן זוג או בת זוג בהליכים, שמספרים לי סיפור מחריד על התעללות, הזנחה, אלימות, איומים, מה לא, כולל הקלטות וצילומים והכל. ואני תמיד אומר - עם כל הרצון לעזור, התקשורת היא כה רדודה, כה מוטה בגלל ענייני רייטינג וכה עוינת לגברים באופן כללי, שעדיף לה לחשוף רמאים ונוכלים למיניהם, ולא יחסים זוגיים שבורים.
בכלל, עם כל ההבנה שלעיתים אין ברירה, השימוש בהקלטות סתר מתוך הבית בעייתי מאוד בעיניי. לעולם אי אפשר לדעת מה נותר מחוץ להקלטה, מי התגרה, מה קדם ומה בא אחר כך, איזה כפתור רגשי נלחץ בכוונה כדי לקבל תגובה שתהיה ראיה טובה במשפט התקשורת, איזו חולשה נסחטה כדי להפליל את הצד השני. כל זה תוצאה של אנשים ונשים שאינם יודעים לנהל יחסים בוגרים, ושמשלל סיבות לא ענייניות קושרים חייהם יחד, ומסתבכים, ומחפשים מוצא, ועושים שטויות, והורסים לעצמם ולילדיהם את החיים.
והלוואי שכמו שהרב יעקב מחתן אנשים בשמחה ובריקודים, נזכה שגם פרידות יהיו בשמחה - שמחה על ההבנה שזה לא מתאים עוד, ושלא צריך לרמוס את העבר המשותף כדי לצאת לחיים חדשים. הלוואי שנלמד את המתחתנים החדשים לזהות מתי אין לקשר עתיד, ולשחרר בחיוך ובחברות, בלי להטריח תוכניות תחקירים בכל הסיאוב הזה. אז נרקוד על מדרגות הרבנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו