"בישראל יש 7,000 פסיכופתים, משוגעים ודפקטים" - דברים אלה, שכיום לא היו עוברים את משוכת התקינות הפוליטית, נאמרו באוגוסט 1953 מפיו של "בכיר במשרד הבריאות שביקש להישאר בעילום שם". ההתבטאות הבוטה נכללה בסדרת כתבות שפרסם באותם ימים עיתונאי "הארץ" נתן דונביץ' על "חולי רוח בישראל" - עוד תואר שכיום לא היה מתקבל.
דונביץ', שהפך ברבות השנים לעיתונאי מפורסם ומוערך, סיכם את רשמיו כך: "הגעתי למסקנה המעציבה שאלפי המטורפים המסתובבים חופשיים אינם האסון הכי גדול של ישראל בתחום ניהול משבר חולי הנפש. האסון הוא באנרכיה בתחום האשפוז, כמו גם המצב המחריד השורר במוסדות הפרטיים לחולי רוח, המחסור הגדול בפסיכיאטרים וצמצום התקציבים הממשלתיים להחזקת מוסדות אשפוז מתאימים".
פרופ' עודד היילברונר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שחקר את תופעת לוקי הנפש בעשורים הראשונים למדינה, מסביר ש"עד הקמת מדינת ישראל, מי שנקראו 'חולי נפש' לא היו מחזה נפוץ". לדבריו, "בתקופת המנדט הבריטי דרשה הסוכנות היהודית בדיקות רפואיות כתנאי לעלייה, ותמכה בעלייתם של בריאים בגוף ובנפש בלבד. כאשר הגיעו לארץ לוקי נפש, נשלח רובם המכריע בחזרה לאירופה. זו אחת הסיבות למיעוט היחסי של תחלואת הנפש ביישוב העברי".
לדברי פרופ' היילברונר, המצב השתנה עם הקמת המדינה, ובסוף שנות ה־50 היו רשומים במשרד הבריאות כ־15 אלף לוקי נפש. רבים סברו שגלי העלייה הגדולים הביאו עימם חולים רבים, אולם ממחקרים התברר שהחוויה הקשה שבה נתקלו רבים מהעולים בארץ הגבירה את הנטייה ללקות בהפרעות נפשיות שונות.
על פי מידע ממקורות שונים, בישראל חיים כיום כרבע מיליון מתמודדי נפש.
התעשיינים נגד האוצר
ב־4 באוגוסט 1953 בישר שר האוצר, לוי אשכול, במהלך דיון בכנסת על תקציב פיתוחה של ישראל, ש"כבר עברנו את מחצית הדרך לעצמאות כלכלית". להמחשת דבריו סקר אשכול את הישגי המשק הישראלי בחמש השנים שחלפו מאז הקמת המדינה. מספסלי האופוזיציה נשמעו קריאות ביניים, שכן אשכול צבע את דבריו בצבעים ורודים מדי, בדברו על "התקדמות בכמעט כל נושא משקי - למרות הקשיים המרובים".
ח"כ יעקב מרידור מתנועת חרות האופוזיציונית צעק לעבר אשכול בנימה מזלזלת: "תדבר על יצוא, אין לך משהו מעניין לספר על הצלחות היצוא?" הקריאות נמשכו, עד שלבסוף פקעה סבלנותו של שר האוצר, והוא הטיח לעברו של מרידור: "גם ביצוא יש לנו הצלחות גדולות". אשכול דיווח לכנסת על "הסכם סחר חליפין שעומד להיחתם בימים הקרובים בין ישראל לבין איראן".
אחרי שר האוצר עלה לדוכן ח"כ מנחם בגין, ראש תנועת חרות, שאמר בנימה צינית: "כאשר שמעתי כאן כעת את דבריו של השר אשכול, נאלצתי לצבוט את עצמי כדי להיות בטוח שבכנסת ישראל אני יושב, ולא באסיפה הפדרלית של שווייץ. שכן השר אשכול, והחברים האחרים בממשלת הכישלון של בן־גוריון, מגלים אוזלת יד משוועת בכל הקשור לתגבור היצוא. ומאיפה יבוא לנו מטבע זר, שלו אנו נדרשים כאוויר לנשימה אם לא מהיצוא? האם ניוושע מדברי ההבל של שר האוצר?"
ח"כ בגין צדק, למעשה: הכנסות המדינה במטבע זר כתוצאה מיצוא באותם ימים עמדו על 20 אחוזים בלבד ממה שהוצהר בתוכנית הממשלה בשנה שחלפה.
מאז תחילת 1953 הביעו התעשיינים את זעמם על חוסר בסיוע ממשלתי מספק לצורכי עידוד היצוא, וביוני 1953 אף השיקו מסע תעמולה בעד מוצרים מתוצרת הארץ, בשל רישיונות שהעניקה הממשלה ליבוא מוצרים מוגמרים מחו"ל - גם כאלה המיוצרים בארץ.
אחרי השיפוץ: מלון פאר בחיפה
באוגוסט 1953 הסתיימו שיפוצים מקיפים שנערכו במלון "ציון" בחיפה, שבהם הורחבה תפוסתו ל־110 חדרים, הוקמו בו אולמות כנסים וחדרי ישיבות ונוספה גינת גג גדולה ומפוארת, שאירחה את ה"גריל רום" הראשון בארץ. למקום הובא מחו"ל גריל חשמלי מסתובב לצליית עופות, מראה שנחשב לאטרקציה גדולה באותם זמנים.
19 שנים קודם לכן, ב־1934, עלו לארץ מרומניה זוג פעילי עלייה, אברהם ודינה דרזנר והביאו עימם 1,000 לירות שטרלינג, סכום עצום בתקופה ההיא. בני הזוג רכשו בחיפה שטח של שלושה דונמים והקימו עליו בית מלון בן שלוש קומות ובו 29 חדרי אירוח מרווחים. הריהוט היוקרתי שהובא מאיטליה, ביחד עם הרמה הגבוהה של המלון בכל פרט ותג, יצרו ב"ציון" אווירה אירופית מבוקשת.
השיפוצים שנערכו ב־1953 הקנו לו אופי של מלון עסקים מפואר, והוא אירח אלפי פגישות, אירועים עסקיים שונים, ולא פחות מ־4,000 ערבי חתונות.
המוניטין הטובים של המלון, שעליהם עמלו בני הזוג דרזנר, ולאחר מכן גם בנם מיכאל, הפכו את "ציון" למקום הנכון להיות בו. אנשי הפקידות, ובכללם ח"כים, שרים וראשי ממשלה, ערכו ב"ציון" את פגישותיהם בחיפה, ובמהלך השנים אירח המלון שועי עולם רבים.
במשך 28 שנים נחשב "ציון" לגדול ולמפואר שבין בתי המלון החיפאיים. זאת עד 1963, כשנפתח בעיר מלון "דן כרמל", שפגע קשות במאגר הלקוחות של "ציון". ב־1987 נמכר המלון לעיריית חיפה, והיא עושה בו שימוש עד היום למשרדיה.
* תודה לחוקר המלונאות בישראל, ד"ר פדרו זוניגה, על הסיוע
הציונים הכלליים - בנגב
בתחילת אוגוסט 1953 נמסר מדרום הארץ ש"יישוב חדש בשם שובל 8 עלה בימים האחרונים על הקרקע בנגב, והוא מיושב בידי חברי מפלגת הציונים הכלליים". מפלגה זו, שהיתה בעלת צביון ליברלי־קפיטליסטי מובהק, שירתה ברוב שנותיה בכנסת באופוזיציה ונחשבה למתנגדת חריפה למדיניותו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון. באותה עת עמדו הציונים הכלליים בשיא כוחם, עם 23 חברי כנסת.
בטקס העלייה על הקרקע אמר מנהיג המפלגה, פרץ ברנשטיין: "אנו נוכיח לראש הממשלה בן־גוריון שבקרוב לא יהיה יותר בסיס להערתו העוקצנית שציונים כלליים אפשר למצוא בכל מקום, רק לא במפעל ההתיישבות בנגב".
ברנשטיין הוסיף: "יידע בן־גוריון שהתיישבות שובל 8 היא רק התחלת הפעילות של מפלגת הציונים הכלליים בתחום ההתיישבות בישראל, וכבר בימים הקרובים נכריז על הקמת מושבה בנגב, על שם פעיל המפלגה ד"ר עמנואל נוימן ז"ל, שהלך לעולמו לאחרונה".
המושבה על שם נוימן לא הוקמה לבסוף, אך שובל 8 הלכה והתפתחה, שינתה את שמה לתַּלְמֵי בִּיל"וּ, והיא קיימת עד היום כמושב בצפון הנגב, ליד העיר נתיבות. הציונים הכלליים, מצידם, התאחדו ב־1961 עם המפלגה הפרוגרסיבית, וביחד הקימו את המפלגה הליברלית, שהתמזגה ב־1988 לתוך הליכוד.
חרדים נגד שירות לאומי
ב־3 באוגוסט 1953 נערכה בירושלים הפגנת המונים שאורגנה על ידי הפלגים החרדיים נגד חוק גיוס בנות דתיות לשירות לאומי. בהפגנה, שאליה התקבצו יותר מ־10,000 חרדים, השתתפו גם הרבנים מבעלז, מגור ומבריסק, יחד עם כל חברי מועצת גדולי התורה, רבנים, אדמו"רים וראשי ישיבות מכל רחבי הארץ. לאחר כל נאום בהפגנה תקעו הנוכחים בעשרות שופרות. בסיום האירוע נאמרו תפילות, ובעקבותיהן יצא ההמון בתהלוכה לכיוון כיכר השבת בעיר. בישיבת הכנסת שנערכה למחרת הוחלט ברוב קולות להעביר את הדיון בנושא לוועדה, ושם הוא נמצא, כמובן, עד עצם היום הזה.
הנעלמים / כלי רכב שהיו
טופולינו
מכונית ה־500 טופולינו (באיטלקית: "עכבר קטן") יוצרה על ידי חברת פיאט מאמצע שנות ה־30 ועד 1955. זה היה כלי תחבורה עירוני בסיסי, שנסע בכבישי ארצנו עוד לפני שהגיעה לעולם פיאט 500 המוכרת והמצליחה בהרבה. לטופולינו היה מנוע קדמי בנפח 569 סמ"ק, שקורר במים, עם ארבעה צילינדרים והספק של 13 כ"ס(!). לאחרונה הודיעה פיאט כי בכוונתה לחדש את הדגם, שיגיע באותן מידות, פחות או יותר, אך הפעם חשמלי ועם מזגן.
הצרכנייה / אביזרי תקשורת שהיו
כרטיס בזק־קט
בימים אלה, כשכל ילד בישראל נושא עליו מכשיר טלפון סלולרי עתיר אפליקציות ופיצ'רים, קשה לזכור איך נהגו להתקשר פעם, לפני 40 שנה (כן, הזמן טס מהר), כשהילדים היו צריכים להתקשר באופן דחוף הביתה. חברת בזק המציאה את הכרטיס שבתמונה, שאחד מצידיו נשא סדרה של ספרות - שאפשרה להתקשר לבית או למקום העבודה של ההורים מכל טלפון ציבורי. וכאלה, כידוע, היו בזמנו בכל פינה.
מלחמה קרה בין חברות השלגונים
בתחילת אוגוסט 1953 פרצה מלחמה עזה בין שני יצרני גלידה ושלגונים בארץ: בצד אחד עמד מפעל חדש בשם "ארטיק", שהקימה קבוצת משקיעים יהודים מבלגיה. הללו רכשו שטח של ארבעה דונמים בבת ים וייבאו מבלגיה מכונות חדישות שייצרו גלידה על מקל (ארטיק) בעלת טעם ומרקם שלא נודע כמוהו עד אז בארץ. בהמשך החלה "ארטיק" לייצר שלגוני קרח (קרטיבים), שהתחרו בתוצרת של עשרות בתי חרושת קטנים בארץ. עשרה מהם התאחדו לחברה חדשה בשם "קרטיב" והקימו מפעל בפתח תקווה. במלחמה ספגו שני הצדדים מהלומות, וכעבור כמה שנים פשטו שני המפעלים את הרגל
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו