בגיל 5, הרבה לפני שהשיקה קריירה מבעבעת בדמות בדויה, גילתה רותם שפי לראשונה את חדוות הבמה. היא עלתה אז נרגשת למופע ריקודים סלוניים, לקול תשואות המבוגרים בהיכל התרבות של כרמיאל, עיר הולדתה.
33 שנים אחר כך, ואחרי אלפי שעות כדיווה הערבייה המוגזמת בעלת החיבה לקאברים לשירי רוק, שפי סוגרת מעגל ועולה בשתי הפקות בימתיות במקביל. ובדיוק כמו בערב המכונן בילדותה, היא עושה את זה בשם שרשום לה בתעודת הלידה, בלי הדמות שהשתלטה על חייה ב־11 השנים האחרונות.
רותם שפי (שפיטה), מתוך המחזמר "לילות ברודווי" // צילום: בן רביבו
"מטבע הדברים הגיע איזה מיצוי", מסבירה שפי את ההחלטה לתפוס מרחק משפיטה. "תקופת הקורונה מאוד תרמה לזה, כי פתאום מצאתי את עצמי בלי עבודה, חושבת הרבה, וקלטתי שטיפה התעייפתי מהדמות, שאני חוזרת על עצמי. התחלתי להרגיש שאני לא מחדשת לעצמי, והרגשתי רצון שלי, כרותם, לתת ביטוי לעצמי. וכמו ששפיטה באה לי טבעי - גם החזרה עכשיו לבמה באה טבעי".
אחרי כל השנים, גילית את רותם מחדש?
"זה היה כמו היכרות ראשונה שלי מחדש עם עצמי ועם הבמה. אני מנסה כל הזמן להישאר נאמנה לרגשות ולרצונות שלי, לא ללכת לפי מה שחושבים שאני אמורה לעשות או לפי אסטרטגיה. אני לא יודעת מה זאת אסטרטגיה, לא מכירה את המונח הזה. אני לא יודעת מה זה לעשות פרובוקציות בכוונה, להיות ויראלית בכוונה. אני עושה את מה שאני עושה - וממש מקווה שזה יפגוש בדרך מזל".
עד לאחרונה הקפדת להתראיין בתקשורת רק כשפיטה, הלכת עם הדמות עד הסוף. כיוצרת מקורית, דחיקה עצמית כזאת אמורה להיות קשה.
"סירבתי להתראיין לא בדמות, לא בגלל שהתביישתי בעצמי או שפחדתי לחשוף את עצמי. עשיתי את זה כי רציתי שהחוויה של שפיטה תישאר אותנטית לקהל. ידעתי שברגע שיראו את הפרצוף שלי, או ישמעו את הקול שלי, מי שיבוא להופעה יתעסק רק בהשוואה - ולא יוכל ליהנות משפיטה. לגבי רותם, לא הרגשתי שאני דוחקת אותה, כי גם בשפיטה באתי לידי ביטוי. בתור אמנית, החוכמה היא לתפוס את הרגע, את מה שמרגש אותך - ואז את לא מרגישה שוויתרת על משהו. מבחינתי, הדרך שעשיתי היתה נכונה, כי היא ממלאה אותי ומפרנסת אותי".
גם העובדה שהפכת בינתיים לאם השפיעה על ההחלטה להתרחק מעט מהדמות?
"מאז שסול נולדה, לפני שנה ושמונה חודשים, קלטתי שאני כל הזמן עייפה, ושנורא קשה לצאת להופעות בדמות שהיא אפרית, שהיא כל הזמן באיזה היי. הגעתי למצב שהיה לי כבר קשה להכיל את זה. עכשיו, כשאני עושה את רותם, אני מגיעה לחזרות עם טייטס וטישרט, וזה כיף ולא כבד. אבל אני לא נפרדת משפיטה, וממשיכה להופיע איתה".
לעונה השישית של "הכוכב הבא לאירוויזיון", ב־2018, הגעת בתנאי שתשירי כשפיטה. ב"הזמר במסכה", שלוש שנים אחרי כן, כבר לא היתה שפיטה, אבל גם לא רותם, אלא "השיבולת". זה היה תהליך שהרגשת שהיית צריכה לעבור כדי לקבל הכרה בקול שלך כרותם?
"האמת היא שאני לא מחפשת אישורים של קהל. את 'הזמר במסכה' לא עשיתי כדי לקבל אישור שאני יודעת לשיר, כי אני יודעת שאני יודעת לשיר (שפי הגיעה בשתי התוכניות למקום השלישי; מ"כ). הלכתי כי זה סקרן אותי, וגם כי החשיפה לא היתה מאיימת. עונה שלמה ראו שיבולת שרה, ורק בסוף רואים את הפרצוף שלי לחמש דקות. זה לא היה נורא ולא מפחיד".
כרותם את מושכת, מן הסתם, פחות תשומת לב ברחוב.
"זה מצב שהוא חלום, וזה מדהים. כל הקולגות המפורסמים שלי אומרים לי היום: 'את גאונה! יש לך את מה שכולנו היינו רוצים - להיות מפורסמים ולעבוד, אבל במקביל שלא יזהו אותנו'".
הבקשות לסלפי לא חסרות לך כרותם?
"בכלל לא, אני לא אוהבת. היום אם מישהו מבקש - אני מסכימה, אבל זה עדיין קורה מעט. אני לא תופסת את העין מייד. אנשים לא מסתכלים עלי וקולטים שזאת אני. בראש שלהם אני גבוהה יותר, מלאה יותר, אולי שחומה יותר. כשרואים אותי לא נופל להם האסימון, והם לא מספיקים לבקש סלפי", היא צוחקת.
"יאללה ערבים, תתעוררו"
לא רק גוד טיים הכניסה שפיטה לתוך חייה של שפי. היו גם צדדים נעימים פחות, כשאנשי מוזיקה וטלוויזיה, ולצידם אמנים ואמניות ערבים, האשימו אותה בגזענות ובניכוס תרבותי, ודרשו ממנה להתמודד לראשונה עם ביקורות קשות ברשת - המקום שבתחילת דרכה חיבק וטיפח אותה.
בין מבקריה של שפיטה היה בן־אל תבורי, ששפט בפאנל "הכוכב הבא לאירוויזיון" ופחות התחבר לדמות בעלת האגרסיביות הישירה והחביבה. תבורי היה היחיד בין השופטים שהעניק לשפי "אדומים", סירב להעביר אותה שלב, ואפילו הצהיר ש"זו בושה לתוכנית שאתם מעבירים אותה".
מנגד, דבריו קוממו צופים רבים, שאף ניסחו עצומה דיגיטלית שקראה להדיחו מהתוכנית.
"האמת היא שהופתעתי בטירוף מכל הסערות", שפי מודה. "אמרתי לעצמי, לאן לקחתם את זה? לאן המוח שלכם הלך אם אתם רואים במה שאני עושה אקט גזעני? לא הייתי במקום של התגוננות, הייתי במקום של בואו נראה בכלל על מה מדברים".
למה לא הגנת על עצמך בפומבי? יכולת להסביר את עצמך בצורה פשוטה.
"זה בגלל שהבטחתי לעצמי שאני לא נחשפת ולא מדברת כרותם. לכן בעצם אולצתי לשתוק, ולא יצאתי להגנתי אף פעם. פשוט שתקתי ונתתי לרשת לרעוש. וככל ששתקתי יותר ולא הסברתי את עצמי - ככה אנשים נתנו יותר ויותר פרשנות לשפיטה. זה לא העליב או פגע בי, זה פשוט היה מה שזה. לא אמרתי 'חבר'ה, תקשיבו, אתם טועים, אני מה זה לא גזענית!' לא ניסיתי להעליב ערבים".
את יכולה להבין את מי שבכל זאת נעלב מזמרת יהודייה שמדברת במבטא ערבי מוקצן?
"אני מקבלת ומבינה למה זה נראה אקט גזעני, אבל אין לי מה לעשות עם זה. אתם חושבים שזה גזעני? לכו עם זה. זה לא גרם לי לעצור. אם הייתי עושה קליפים שבהם אני נראית עומדת במעבר גבול, מחזיקה ילדה ביד אחת וילד נוסף ביד השנייה, לידי חמור ועל הראש שלי תרנגול - אז וואלה, זאת היתה הגחכה של הערבייה המסכנה מהשטחים. אבל אני בכלל לא שם. כשפיטה אני צוחקת על כולם, על כל מי שהוא לא אני, כי היא יותר טובה מכולם.
"מי שתקף אותי בהתחלה בשם הערבים היו דווקא יהודים. הסתכלתי על זה מהצד ואמרתי 'הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו'. אתם יוצאים להגנת הערבי 'המסכן' מהכפר, שבטח אין לו מחשב או חשמל, ואתם היהודים ה'נאורים' מגינים עליו? מה אתם משחקים אותה? אם הערבים רוצים, הם ידברו בעצמם".
"בגלל שהבטחתי לעצמי לא להיחשף כרותם, אולצתי לשתוק, ולא יצאתי מעולם להגן על שפיטה. פשוט נתתי לרשת לרעוש, וככל שלא הסברתי את עצמי - ככה אנשים נתנו יותר פרשנות. לא אמרתי 'חבר'ה, אתם טועים, אני מה זה לא גזענית!'"
אלא שגם אמנים ערבים יצאו בביקורת נגד שפי. הזמרת אמל מורקוס, למשל, אמרה בריאיון: "אני לא מופתעת מהדמות של שפיטה. ככה נראית הארץ. זאת ארץ גזענית, ולא רק כלפי פלשתינים, אלא כלפי כל השכבות המוחלשות וכלפי כל מי שהוא שונה. אנחנו רוצים חופש ביטוי, אבל השאלה היא אם יש גבול לחופש הביטוי לאמנות. מבחינתי יש גבול".
השחקנית־זמרת מירה עווד הוסיפה: "אם אני לא מבינה את שפיטה, רוב הקהל כנראה גם לא יבין. לי נראה שבפרודיה הזו - אם זה אכן המצב - חסרים עוד כמה אלמנטים של אמירה פוליטית־חברתית־אמנותית אמיתית. ימים יגידו אם שפיטה מסמרה את הסטריאוטיפ, או שמא פתחה פתח לדיון רחב ופורה".
שפי: "בשנים הראשונות של שפיטה, לא תקפו אותי ערבים ברשת בכלל. רק כשזה הגיע לפריים טיים, ל'הכוכב הבא', זה היה מין 'יאללה ערבים, תתעוררו, אתם צריכים להיעלב מזה'. בסוף זאת פרשנות של אנשים. אני מקבלת המון תגובות מערבים שבאים אלי אחרי הופעות ואומרים לי 'את גדולה, ומי שאומר לך אחרת לא מבין'".
יצא לך להיפגש עם האמניות הערביות שנעלבו ממך?
"לא".
"אין פרגון בפלייליסטים"
אם יש נקודת ציון שמחלקת את חייה של שפי ללפני ואחרי, זו הפריצה ב"הכוכב הבא לאירוויזיון", שלדבריה "הנגישה אותי ודחפה אותי לכל עם ישראל, בין אם ירצו ובין אם לא, בפריים טיים. שם התחלתי לקטוף את הפירות. פתאום הקהל התרחב, הבוטות שלי פתאום קיבלה מקום".
באמת האמנת שישלחו אותך כשפיטה לאירוויזיון, שהתקיים באותה שנה בתל אביב?
"הגעתי לגמר 'הכוכב' ורציתי מאוד לזכות (הזוכה לבסוף היה קובי מרימי; מ"כ). לא בגלל שהאירוויזיון היה חלום שלי, הוא אף פעם לא היה. אבל חלמתי שתהיה לנו שם נציגה לא מנומסת. כל הזמן אומרים לנציגים שלנו 'בלי שאלות פוליטיות'; אז רציתי לבוא מוכנה, לעשות שיעורי בית ולתת לכולם בראש. זה היה החלום שלי. רציתי כשפיטה לעשות הסברה ישראלית בחשיפה הכי גדולה שאני יכולה".
הרבה ישראלים היו שמחים לראות אותה מסבירה לאירופים על הסכסוך הישראלי־פלשתיני.
"אני מבינה שההסברה קנתה אותך. זהו".
אחרי כל תוכנית ריאליטי, ההייפ סביב המשתתפים דועך בהדרגה. ציפית שאחרי "הכוכב הבא" תגרפי הצלחה יותר גדולה?
"ההבדל ביני לבין 'פליטי ריאליטי' אחרים הוא שבאתי לשם מאוד מגובשת, עם קילומטראז' של הופעות בארץ ובעולם. זמן רב אחרי התוכנית היו לי שתיים-שלוש הופעות ביום, סולד אאוט. 1,000 כרטיסים במועדון התיאטרון נמכרו מייד, ולמחרת פתחנו עוד הופעה שנמכרה. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. היו הצעות לקמפיינים שדחינו (בסוף שפיטה עשתה קמפיין לטרמינל X; מ"כ), הצעות כלכליות גדולות.
"כרותם, הבקשות לסלפי ברחוב לא חסרות לי. אני לא אוהבת. זה קורה עדיין, אבל מעט. אני לא תופסת את העין מייד. אנשים לא מסתכלים עלי וקולטים שזאת אני. בראש שלהם אני גבוהה יותר, מלאה יותר, אולי שחומה יותר. כשרואים אותי לא נופל האסימון"
"אחרי 'הכוכב' היתה שנה שבה באמת יכולתי סוף־סוף להרוויח כסף מהופעות, אבל אז הגיעה הקורונה והכל בוטל. הכל נגדע בגלל הסגרים. זה הדבר היחיד שחירב לי את ההייפ. כל התעשייה שבקה, אבל הרגשתי שלי היה יותר קשה להתאושש, כי להבדיל מאמנים אחרים, אני לא מושמעת ברדיו ואף פעם לא עברתי פלייליסטים. זה ידוע שהרדיו אוהב אותי בפלטפורמות האינסטגרמיות שלו, אבל לא מפרגנים לי בפלייליסט, כי זה לא אמיתי מבחינתם".
ממש אמרו לך את זה?
"כבר לפני שנים, אחרי שהייתי פעילה והופעתי בארץ ובפסטיבלים בחו"ל, חבר טוב שמכיר את הנפשות הפועלות בגלגלצ בירר וממש נעלב בשבילי. הוא אמר לי 'הם נמנעים מלהשמיע אותך, כי מתייחסים לשפיטה כדמות שתופסת מקום של מוזיקאים אחרים, בגלל שרוב השירים שלה הם קאברים'. והרי זה קשקוש, יש הרבה אמנים שחלקם דמויות מובהקות וחלקם עטופים באיזו מסיכה שהם בוחרים ללכת איתה - ואותם הרדיו כן מקבל.
"לא איכנס להגדרות של מה זאת דמות, ומי מזויף יותר ממי, אבל כשפיטה הבאתי מוזיקה וקאברים מושקעים ממש שיצאו לי מהנשמה. הסירובים האלה, ה'לא', זה הדרייב שלי, כי בסוף ה'אין כניסה' לשפיטה ברדיו עשה לי טוב - זה גרם לקהל שלי להגיע להופעות. אני מרגישה שההתנשאות עלי עשתה לי רק טוב במובן הזה".
"כל השירים שכתבתי לפני שפיטה עסקו ברגעים עלובים וחשופים שלי. למשל 'דלה באמצעים', שמתאר את התקופה שבה פשוט הייתי ענייה. לא היה לי כסף לדברים בסיסיים, והייתי אחרי ניתוח בירך, בשפל של חיי, בשיא התקפי החרדה שלי"
את אומרת "דרייב", אבל זה גם מעליב, לא?
"אני לא נעלבת משום דבר שאומרים עלי. זה כנראה המנגנון שלי כרותם, לא להיפגע, ולשמחתי אני מצליחה לנתב פגיעות מסירוב להצלחה. כשאומרים לי 'לא', האינסטינקט שלי הוא 'אין בעיה, חכו'. תמיד הייתי ככה. אני לא נפגעת מאנשים שאני לא מכירה, רק מחברים וממשפחה. כל מי שחושב שלעשות דמות שמופיעה עם קאברים זה דבר קל, שינסה לשיר ככה בדמות ונראה איך הוא מדייק.
"יש אנשים שתופסים את זה כמשהו זול ומזלזלים בזה, אבל אחלה, זה הכי מרים לי שמזלזלים".
לצד החוסן שהיא מפגינה, שפי מגלה לרגע גם מקום פגיע יותר, ומשתפת בנקודה שבה בכל זאת נבקע השריון החיצוני שלה. "את יודעת מתי כן נעלבתי? כשבגלגלצ עשו יום תמיכה באמנים ישראלים, השמיעו רק מוזיקה עברית - ואותי לא. אם אתם תומכים באמנים הישראלים שנותרו בלי פרנסה, למה אפילו פה לא זרקתם עצם?
"גם ביום האישה השמיעו נשים והתעלמו ממני. אין בארץ כל כך הרבה זמרות בשביל שתתעלמו עד כדי כך מהקיום שלי. אני ממלאת אולמות כבר שנים, מגיע אלי קהל שרוצה לשמוע אותי, אז ביום האישה לא להשמיע אותי? אני, שאני הכי גירל פאואר והעצמה נשית? אלה המקומות היחידים שפגעו בי, אבל לא מספיק בשביל לפרוש", היא צוחקת.
"ביום האישה השמיעו נשים והתעלמו ממני. אין בארץ כל כך הרבה זמרות בשביל שתתעלמו מהקיום שלי. אני ממלאת אולמות שנים, אז ביום האישה לא להשמיע אותי? אני, שאני הכי גירל פאואר והעצמה נשית? אלה המקומות היחידים שפגעו בי"
"חתונה זה עונש בשבילי"
שפי (38) מתגוררת בגבעתיים עם בן זוגה, המתופף והמפיק המוזיקלי דקל דביר (36), שעובד בין היתר עם ישי ריבו ונורית גלרון, ועם בתם סול ושני חתולים. את דקל הכירה כשלמדו ברימון, שם שרו ביחד בהרכב ווקאלי שנקרא מלח מים. בהמשך התאהבו, וכבר תשע שנים הם זוג.
"מעולם לא נישאנו, כי אין לנו כוח לכאב הראש הזה שנקרא חתונה" היא מסבירה. "להתחיל לחפש שמלה, איפור, עיצוב שיער - זה פשוט עונש בשבילי. אני מקבלת את הדברים האלה בכל הופעה על הבמה, כשהקהל נושא אלי עיניים. זה לא חסר לי בשום צורה. חוץ מזה, אני לא רואה את עצמי עומדת בטקס מסורתי בלי להבין את הטקסטים שמופנים אלי. ואני לא אדם שישתוק בחופה שלו. אם אין לי חיבור, אני לא יכולה לקחת בדבר כזה חלק. גם דקל הוא לא אדם שיחזור וידקלם מילים של רב או של כל אדם אחר.
"אני תומכת במחאה, וכאמא אני מוטרדת מהיחס לנשים וממה יהיה גורלה של סול בארץ. תמיד התעסקתי בענייניים חברתיים - אלימות כלפי נשים, יוקר המחיה, הקיטוב וחוסר האיזון - אבל אני לא מתערבת בהחלטות. אני לא פוליטיקאית"
"אני לא רואה את עצמי משתייכת למוסד הרבנות. אני לא צריכה שמישהו שם יאשר לנו, אם בעתיד נחליט להיפרד. ילדים להורים גרושים מביאים את הדבר הזה בחשבון. הוריי התחילו בפרידה כשהייתי בת 21 והתגרשו סופית כעבור עשר שנים, וזה היה הדבר הכי קשה שיש. זוועת עולם".
אין קושי בשני אמנים שחיים בבית אחד?
"יש פה רק יתרונות. אנחנו מבינים זה את עולמו של זה, מכירים את המונחים ואת האנשים בתעשייה. את כל ההפקה המוזיקלית בנאמברים שלי ב'הכוכב הבא' עשינו ביחד. דקל הפיק לי כמה שירים, היה מעורב כשהחלפתי להקה, נתן הערות בחזרות. לפעמים, כשהמתופף שלי לא פנוי, דקל מחליף אותו. כבר יצא לנו להופיע יחד על אותה במה. החיסרון היחיד הוא ששנינו עובדים בלילה, ונורא קשה לנו לקום בבוקר לתינוקת".
"מאז שסול נולדה קלטתי שאני כל הזמן עייפה, ושנורא קשה לי לצאת להופעות בדמות שהיא אפרית, באיזה היי תמידי. הגעתי למצב שכבר היה לי קשה להכיל את זה. עכשיו, כשאני עושה את רותם, אני מגיעה לחזרות בטייטס ובטי־שרט, וזה כיף ולא כבד"
איזו אמא את?
"באופן מפתיע אני הרבה פחות חרדתית ממה שחשבתי, כי בחיים שלי אני אדם חרדתי שסובל מחרדות ומהתקפי חרדה".
את מטפלת בזה?
"אני כבר שנים בטיפול פסיכולוגי, ובמקרים קיצוניים אני לוקחת כדור. פעם גם הזמנתי אמבולנס, שיבואו ויגידו לי שאני לא עומדת למות, כי זו התחושה שהיתה לי באותו רגע. אבל עם סול אני לא חרדתית, אני נותנת לה להיות. אני זורמת כאמא, אבל אני לא אמא שקל לה לקום בלילה או בבוקר ולתקתק ארוחות. זה לא בא לי בטבעיות בכלל".
עכשיו, כשחזרת להיות רותם, יש מחשבה על אלבום?
"אני כבר עובדת על זה. יש כמה שירים מוכנים שנמצאים כרגע בהקפאה, כי אין לי זמן. אבל אני בתהליך של כתיבה. אני קצת 'של פעם' בכתיבת שירים - כותבת לבד, בלי אנשים. אני מאמינה שכתיבת שיר היא משהו שמגיע מהמחשבות הכי חשוכות שלך, הכי מביכות, זיכרונות. כל השירים שכתבתי והופעתי איתם בשנים 2013-2012 הם כאלה - רגעים עלובים שלי, חשופים שלי. למשל השיר 'דלה באמצעים', שמתאר את התקופה שבה פשוט הייתי ענייה. לא היה לי כסף לדברים בסיסיים, והייתי אחרי ניתוח השתלת עצם בירך, בשפל של חיי, בשיא התקפי החרדה שלי. היה רגע שממש נשענתי על בחור שיצאתי איתו והיה בשבילי נקודת אור, ואני שרה על זה.
"או השיר 'סרגלים', שהוא היחיד ששרד מהגלגול הקודם שלי, ושאוציא אותו כסינגל. הוא מדבר על בחור שהייתי איתו, ושכל הזמן הייתי תחת זכוכית מגדלת שלו. זה שיר נואש שבו אני מתחננת ליחס ממנו, לאהבה שלו, ומפחדת לאבד את עצמי".
"הפסקתי לראות חדשות"
בימים אלה מככבת שפי במחזמר "לילות ברודוויי", שעלה בתיאטרון הלאומי הבימה, יצירתם של מירי לזר ואביחי חכם. מסע נוצץ בעקבות מחזות הזמר הגדולים של ברודוויי, דרך עיניו של ילד יהודי שהיגר עם משפחתו מאירופה לניו יורק, ומגלה את קסם העיר הגדולה והמוארת, דרך שירים ממחזות הזמר הגדולים, ובהם "קברט", "שיקגו", "סיפור הפרברים", "כנר על הגג", "צלילי המוזיקה", "מרי פופינס", "הלו, דולי" ו"מצחיקונת". שפי חולקת שם את הדמות עם רוני דלומי ועדי כהן, לצידם של מוקי, ענבל ביבי ואחרים.
ההפקה השנייה בכיכובה היא המחזמר "מברוכ", שיעלה החודש בהפקה עצמאית של דורון מור. את המחזמר יצר מאור זגורי, כתב רועי חסן וביים שחר פרץ, ויככבו בו זהבה בן, טל מורד, אילנית לוי, מורן מזור (שחולקת עם שפי את התפקיד) דני שטג ואחרים. שפי תגלם את האחות החורגת והלא ממש נחמדה של סאלי (ליה שקד), מעין טייק־אוף מזרחי על סיפור סינדרלה הקלאסי, שמתרחש הפעם בבית משפחה מרוקאית באשדוד שמתכוננת לטקס מסורתי ולחגיגות המימונה.
"אני לא מחובבי מחזות הזמר, ואני אפילו קצת צינית מול הז'אנר המתקתק הזה", מודה שפי מייד. "אבל להשתתף במיוזיקל זה שונה מאשר לצפות בו. ב'לילות ברודוויי' אני שרה שלושה שירים שמשתלבים בסיפור, ואת אחד מהם, 'הלו, דולי', ביקשו שאשיר כשפיטה. זה לא היה מתוכנן, וזה יצא סופר מגניב. אז זה 'הלו, שפיטה', וזה נאמבר מדהים. ב'מברוכ' אני מגלמת את ג'ניפר, ילדה מפונקת ולא חכמה במיוחד, סביב טקס החינה במשפחה המרוקאית".
דורון מור, מפיק "מברוכ", אמר בראיון שהמחזמר הים־תיכוני הזה הוא תשובה לתיאטרון "האשכנזי" וקונטרה למיוזיקלס הקיימים, שלא מתייחסים, לדבריו, לז'אנר המזרחי. הוא התעלם מ"סאלח שבתי", "קזבלן", "אום כולתום", "בוסתן ספרדי" ועוד.
"אני לא יכולה לדבר בשמו של דורון. החוויה שלו והסיבה שהחליט להפיק את המחזמר הן שלו. המקום שלי זה נטו אמנות. אני לא מתעסקת בעדות, חוץ מכשאני עושה מבטאים וחיקויים בסבבה ובצחוקים שלי. אני יודעת שלהרבה אנשים חרה מה שנאמר שם.
"אולי הוא התכוון שאין מוזיקה מזרחית במחזות זמר, וש'מברוכ' מביא שירי פופ מזרחיים. אני הולכת לשיר את 'מלכת השושנים', 'מועבט', 'סוד המזלות'. אני חצי תימנייה וחצי רומנייה־פולנייה, אבל אלה דברים של פעם. מבחינתי, הדיבור הזה לא רלוונטי להיום. גם דקל מעורב בין עדות, הבת שלנו מעורבבת ערבובים, ובעיניי זה לא משהו שצריך בכלל להתייחס אליו. מפריע לי שמתעסקים בזה, בעיקר בממשלה, כי משם זה מגיע".
את מעורבת במחאות? עד כמה את מודאגת מהעתיד במדינה?
"הייתי מעורבת מאוד בעבר, עד שקלטתי שנהיה לי רע בחיים. לא דיכאון, אבל הייתי בדאון, אז החלטתי להפסיק לראות חדשות ולהתעדכן. לפני שסול נולדה הייתי הולכת להפגנות. אני בעד מחאות ונגד אלימות, ואני חושבת שחשוב למחות. אבל מאז סול אין לי זמן או כוח פיזי. אני מלקטת שעות שינה.
"אני תומכת במחאה, וכאמא לילדה אני בעיקר מוטרדת מהיחס לנשים וממה שיהיה גורלה של סול בארץ. תמיד התעסקתי בענייניים חברתיים - אלימות כלפי נשים, יוקר המחיה, הפילוג והקיטוב, חוסר האיזון בחברה - אבל אני לא מתערבת בהחלטות. זה לא המקום שלי, אני לא פוליטיקאית".
מחנות לאנסים בנגב
בילדותה למדה שפי ריקוד וחלמה על להקת בת שבע ולהקת המחול הקיבוצית. כשבגרה, עברה לשיר ולשחק. בצבא שירתה בלהקת חיל האוויר ("שירי מימון העבירה את המדים לאניה בוקשטיין, שהעבירה את המדים אלי"), ואחרי השחרור טיילה שנה בדרום אמריקה. כשחזרה חיפשה את עצמה, כהגדרתה, גרה בדירת שותפים בתל אביב, ובגיל 25 נרשמה לרימון, ללימודי מסלול קול והלחנה.
היא אספה סביבה הרכב קטן של שלושה נגנים, ויחד הופיעו עם חומרים שכתבה בעצמה, בעברית. התפנית הגדולה הגיעה עם המצאת דמותה של אתם כבר יודעים מי. "שפיטה נכנסה לעניין במקרה, כשכבר הופעתי עם החומרים שלי. בניגוד לשקר הגס שהומצא עלי, היא לא באה בגלל שכביכול לא פרצתי כרותם".
"אני כבר שנים בטיפול פסיכולוגי, ובמקרים קיצוניים לוקחת כדור. פעם הזמנתי אמבולנס, שיבואו ויגידו לי שאני לא עומדת למות, כי זו התחושה שהיתה לי. אני זורמת כאמא, אבל לא קל לי לקום בלילה או לתקתק ארוחות. זה לא בא לי בטבעיות בכלל"
ב"הכוכב הבא" הושמעה הערה שממנה השתמע אחרת.
"אני מבינה למה אמרו את זה שם. זה היה נכון לפריים טיים, ליצור את הסיפור. כשבאתי ל'הכוכב' הבטיחו לי שלא יתייחסו אלי כרותם, אלא רק כשפיטה. זאת הסיבה שהסכמתי, ועדיין הם היו צריכים להגיד משהו. אז אסי (עזר; מ"כ) אמר 'זאת שפיטה, היא לא הצליחה בתור עצמה, אז היא עשתה דמות ואיתה היא מופיעה'. משהו כזה. זה לא היה בקטע להעליב, אבל חשוב לי להבהיר שזה לא נכון. המציאו עלי שעשיתי דמות כי לא הצלחתי כזמרת, אבל האמת היא שכשהתחלתי עם שפיטה לא ניסיתי בכלל להצליח כרותם. לא הקלטתי שום חומרים שלי, לא שלחתי כלום לרדיו, לא פניתי לחברת תקליטים, לתחנות רדיו, ליח"צ".
יש צעד שאת מצטערת עליו בימייך כשפיטה?
"אם יש דבר אחד, זה השימוש שעשינו בסוסה בקליפ של 'קארמה פוליס', בקטעי העגלה של האלטע זאכן. היום אין סיכוי שהייתי עושה את זה. כמו שבאותה תקופה אכלתי בשר - והיום לא".
יש קווי דמיון בין שפיטה לבינך?
"המון! שפיטה היא בעצם הבפנים שלי. זה כאילו להגיד את מה שבא לי להגיד איפשהו באמת. אם, למשל, מישהו בא בסוף הופעה ושם עלי יד לסלפי, אני אומרת לו 'אל תיגע בי, אתה מגעיל אותי'. המגעיל זה בצחוק, אבל ה'אל תיגע בי' הוא אמיתי. ובגלל שזה נאמר מדמות שהיא אגרסיבית בצורה חיננית, ובסופו של דבר חיובית, אני יכולה להגיד הכל.
"זה בעיקר בא לביטוי בהופעות. כשפיטה אני מדברת על אלימות כלפי נשים, למשל, לא בצורה המנומסת, אלא בצורה שבה אני רוצה באמת לדבר. בהופעה תשמעי על הרעיון פורץ הדרך של מחנות מעצר לאנסים בנגב. שפיטה רוצה להפריח את השממה, המשאלה של בן־גוריון, אבל בעזרת עבריינים, רוצחים ואנסים".
אפרופו הטרדות מיניות ומי טו, לאורך הקריירה שלך חווית משהו כזה בעצמך?
"למזלי, מעולם לא עברתי אונס, חס וחלילה, אבל הטרדות מיניות כן. הערות, נגיעות, דברים שהיום אין מצב שהייתי מגיעה אליהם. וזה קרה דווקא לא בעולם השואוביז. בתחום הזה מעולם לא הוטרדתי.
"אלה באמת דברים שצפים כשאת קולטת שעברת דברים כשהיית צעירה. דברים שפעם קרו, אבל את מבינה אותם רק בדיעבד. לא לימדו אותנו הרבה דברים על החוסן שיש לנו, כנשים. היום, כשאני בת 38, אני אומרת שאם מישהו ינסה - אני גומרת אותו".
Maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו