כמו בית לפני גירושין: קלקולי הפוליטיקה מובילים אותנו לפרק קשה וחסר מוצא

פוליטיקאים טעו, הטעו, ועוד יטעו. הם עשו זאת, ועושים, בשוגג ובמזיד, מתוך תחכום או איוולת. הם בני אדם בסך הכל, הפוליטיקאים. גם המעטים מתוכם שיש בהם שמץ של מנהיגות. הם בני אדם, והם טועים ומטעים, ובניגוד אלינו גם לא משלמים מספיק על הטעויות. זו דרכו של עולם, וזה אפילו לגיטימי במידה כלשהי.

אבל יש טעויות ששווה להתעכב עליהן. לא כי הן גורליות במיוחד, או אדירות־ממדים, אלא כי אפשר ללמוד מהן משהו. כי בואו, הפוליטיקה שלנו לא עובדת. הקלקול הוא באשמתנו, הבוחרים. אנחנו לא עושים עבודה מי־יודע־מה. לא מאחורי הפרגוד, וגם לא אחר כך.

העובדה היא שהמצביע הישראלי רוב הזמן מאוכזב. המערכת מקולקלת, ומי שגדל בבית חקרן מכיר את המנהג היפה, שאם שעון מתקלקל, טלפון, או כל מכשיר אחר - מייד מפרקים אותו ומנסים להרכיב, ובעיקר לומדים משהו.

בימים אלו, קלקולי הפוליטיקה הישראלית מובילים את החברה שלנו לאחד הפרקים הקשים וחסרי המוצא בתולדותינו. אז חשבתי שכדאי, כשירות לציבור, לבחון כמה טעויות טריות. והנה אחת כזאת, והיא ממש קטנה. בתחילת השבוע קרא ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, לעצור מייד את החקיקה ולחדול מאיומי הסרבנות, לפני שייחצה "הקו האדום", כלשונו.

למותר לציין שיוסי כהן לא חשוד כאיש שמאל או כאנטי־ביבי. לפחות לא עד לרגע זה. הוא גם לא חשוד כחובב דרמות מיותרות. הוא יודע כמה דברים שאנחנו לא יודעים, ותמונה רחבה למדי פרושה לנגד עיניו. אני מאמין שיוסי כהן דיבר בכנות ומתוך דאגה.

• • •

בתגובה לדברים האלה, קבע השר ישראל כ"ץ ש"אין הבדל בין שיקול הדעת של ראש המוסד לבין שיקול הדעת של כל אזרח מתל אביב או שדרות". כך לפחות פורסם. וזאת תגובה שנראית מבחוץ ממש כמו אמת לאמיתה. היא היתה אמת, אילו ישראל כ"ץ היה נשאל על שיטת הבחירות שלנו.

אבל הבחירות התקיימו די מזמן, ולא עליהן נשאל השר כ"ץ. הוא נשאל לגבי חוות דעת ותמונת מצב. והתשובה שלו, אני מאמין, נאמרה בחוסר כנות. חבל. כנות היא בדיוק מה שחסר כדי להרגיע מעט, ואילו חוסר כנות הוא כרגע מכת מדינה שמכרסמת כמו עדת טרמיטים ביסודות האמון שאמור להדביק אותנו כחברה.

בניגוד לפתק ההצבעה, חוות הדעת של יוסי כהן אינה שווה לחוות הדעת שלי או של מוישה זוכמיר. כשיוצא אדם משיחה קשה עם הרופאה, כדאי מאוד שהוא לא יפזם לעצמו שבשורה התחתונה אין הבדל בין חוות הדעת הרפואית לבין עמדתה האישית של השכנה ממול. האם אני אומר כאן משהו שהשר ישראל כ"ץ לא מבין מדעתו? אז למה, ואת מי, הוא מנסה להטעות?

תשובתו של השר כ"ץ מבהירה למה יש יסוד חזק כל כך לטענה שהממשלה הנוכחית מתייחסת בזלזול רשלני לדרג המקצועי. לחשיבותה של מקצוענות בכלל. אבל התשובה האומללה והתמוהה הזאת עושה עוד דבר. היא חוזרת לפזמון, שהפך למנטרה, שהפכה לטיק - הנפנוף בתוצאות הבחירות כאילו הן רישיון בלתי מוגבל ואינסופי לביצועים גרועים.

המתמטיקה של רוטמן, כמשל. כששמחה רוטמן מגיע למסקנה שכל משתתפי המחאה ברחבי הארץ הם אותם מצביעי מרצ שלא עברה את אחוז החסימה, הוא מזכיר לי בעיקר את התצפיתנים מלבנון שנהגו לדווח מדי בוקר על גזרה שקטה ואפס אירועים, בלי שהם טרחו להוציא את הראש משק השינה.

גם כאן ההטעיה מתחזה, באופן מסורבל משהו, לסוג של אמת. דמיון מספרי כלשהו בין משתתפי הפגנה לבין סך הקולות שנרשמו לזכות המפלגה הכושלת של זהבה גלאון. וגם פה, כמה מעניין, יש התעקשות לחזור ולהזכיר את תוצאת הבחירות, במקום להגיש דין וחשבון על טיב הביצועים וההישגים בפועל. ואלה מזכירים בית לא מתפקד.

כבר כתבתי כאן לפני חודשים שיש משהו באוויר שמזכיר זוגות לפני גירושים. מי שמכיר הסכים בצער. מי שלא, אני לא מאחל לו. בתים לקראת גירושים, במקרים רבים, מנוהלים פשוט גרוע. מרוב התעסקות בסכסוך, שוכחים להכין סנדוויצ'ים לילדים או לקחת אותם לרופא, להכין תחפושת לפורים, להשקות עציצים או לנקות את המקרר. בחודשים האחרונים המדינה פשוט לא מנוהלת. נכסים שנבנו כאן בעמל של שנים, בסבלנות ובכישרון, מתפוררים לנגד עינינו. במצב שכזה - למי אכפת מי צודק?

אחד הדברים שיכולים להציל בתים כאלה מחורבן, הוא כנות. האומץ לחזור לדיבור פתוח וישר, שכולל פחות התנצחות ויותר הקשבה. והכי קשה - נכונות להודות בטעויות, גם באלה שמכסות את פניך בכלימה. אלו דברים שיכולים להציל את הבית על יושביו. כנות יכולה להיות הדפיברילטור של יחסים עגומים, גם בדקה ה־90 וקצת לאחריה.

ובדיוק לכן היה עצוב כל כך לראות שגם ברגע הזה, רגע רועד מאין כמותו, נבחרינו ממשיכים לירות את התשובות המתנצחות, העקרות, הקטנוניות. אבל אין להאשים אותם. אנחנו, הבוחרים, הבאנו זאת על עצמנו. אנחנו ולא אחר, הענקנו את כל הסיבות להאמין שככה אנחנו מבסוטים מהם. ככה אנחנו רוצים.

• • •

הנה רגע של כנות שאני מצפה לה. בכנסת הקודמת מיהר ח"כ עמיחי שיקלי ופרש ממפלגתו של נפתלי בנט, ברגע שהתברר הרכב הקואליציה. בנט הבטיח ימין, ולא עמד בהבטחתו. שיקלי אמר: עד כאן! והקדים לשרטט את סימני הקריעה שהלכה והתרחבה עד ששמה קץ לממשלת לפיד־בנט.

גם מי שלא אהב את הצעד הזה, היה חייב להעריך את היושרה של שיקלי. אבל זמן לא רב חלף, ושיקלי הוא שר מטעם הליכוד. מפלגה שהמחויבות שלה לליברליות רשומה לא רק באות ל' של הפתק "מחל", או בהרכב המצביעים שלה, אלא גם בכך שאדם כמו שיקלי, יהודי לא אורתודוקסי, יכול למצוא בה את מקומו. והנה קמה קואליציה, שמעולם לא היתה אנטי ליברלית כמותה. ושיקלי, מה איתו? או כמו שהיה כותב זאת ג'קי ג'קסון ז"ל בציור השבועי לילד: "עזרו נא, ילדים יקרים, למצוא את היושרה של עמיחי".

• • •

יש תופעה שנקראת "בדיחות אבא". מדובר בבדיחות לא מאוד מצחיקות, ובכל זאת לא איומות ממש, שבתקופה מסוימת אבי המשפחה נטה לספר אותן קצת יותר מדי פעמים. נרשה לעצמנו לשער שאולי אף ניסה לספר אותן לא פעם מול מחאות קולניות שתבעו ממנו לחדול. לספר משהו אחר, למען השם, או פשוט לשתוק. אבל אז חולפות השנים, אבי המשפחה מזדקן מאוד, או שהוא מסתלק לבית עולמו, ופתאום הבדיחות האלה חוזרות לשיחות המשפחתיות. עכשיו הן כבר כמעט ולא מצחיקות איש. הן הופכות למין אבני זיכרון, או פתגמים עתיקים שמכילים איזו חוכמה נשכחת.

למשל, הסיפור שאבא שלי מאוד אהב, על ההוא, בואו נקרא לו זלמן, שהשתחרר מבית משוגעים, כמו שקראו לזה פעם. זלמן מקבל אישור חגיגי בחתימת הפסיכיאטר ומנהל המוסד, והוא עוטף אותו בזהירות ושם בכיס. כל אדם שזלמן פוגש ברחוב, הוא ניגש אליו מייד בפנים צוהלות ושואל: "תגיד, אתה נורמלי?"

האדם קצת נבוך. בכל זאת, איזו שאלה. "נו, כן", הוא אומר לבסוף. "אני חושב שאני די נורמלי".
"אהה!", חוגג זלמן, "אתה חושב! אני, יש לי אישור חתום!"

לא יודע למה, אבל בכל פעם שחברי הממשלה חוזרים לנופף במספר 64, אני נזכר בזלמן ההוא.

shishabat@israelhayom.co.il