בין מכה לבלוף: בט' באב הקרוב - בואו נעצור בזמן

ט' באב

בתשעה באב הזה אנחנו מקבלים הזדמנות נדירה לחוות בדיוק את מה שחוו אבותינו ואמותינו שעלו על דרך הריסוק המדיני ולא ידעו לעצור בזמן.

השנה זאת לא תזכורת למה יכול לקרות "אם", אלא ממש ביטוי מחודש של הגן הרדום של העם הזה, אליו אנחנו שייכים, גן קוצר הראייה המדינית, גן ה"הכל או כלום", גן ה"שתישרף המדינה".

הנה, היא באמת נשרפת לנגד עינינו, וכל המחרחרים, מכאן ומשם, ממשיכים לקרוע קרעים, כאילו יהיה איזה נתח שכאשר יופרד מהגוף יבוא ריפוי.

12 פעמים בתולדות העם שלנו לא יכולנו לעמוד בפיתוי לומר  - מי שלא מוצא חן בעיניו, שילך. 12 פעמים היה לנו הכל והפסדנו את התחתונים בגלל קרבות פנימיים, רובם על נושאים דתיים. 12 פעמים אנשים העדיפו במודע להיות צודקים על פני להישאר בארצם, חיים, חופשיים.

האם זאת הפעם ה-13? האם נחגוג בר מצווה בדורנו? לצערי אין לי תשובה טובה, ואני לא מזהה אף יד בסביבה שתושט אל כפתור גובה הלהבות ותנמיך את הבעירה. לכל הצדדים נדמה שעוד קצת רעש, עוד טיפה שנאה, והקרב יוכרע. לא. מי שיוכרע הוא העם הזה, שיש לו עוצמה רק כשהוא מאוחד. כשכל חלק חושב שהחלק השני מיותר, ושאפשר בלעדיו, בכלל לא צריך לדמיין מה יקרה. זה כבר קרה כל כך הרבה פעמים בעבר, פשוט לפתוח ספר ולקרוא.

אני צודק. מה שאני חושב זאת האמת. מי שלא חושב כמוני הוא האויב שלי ומותר לי לעשות הכל כדי להכריעו. האמנם? האם אני בטוח שאני צודק? האם ביררתי באמת את הערכים שלי אחד לאחד לאור המציאות המשתנה? האם בדקתי מה הערכים שעליהם נלחם הזולת שממול וראיתי את מי מערכיו אני יכול לכבד בלי לוותר על הזהות שלי? האם אני מבין שהאויב הזה, בהפגנה שמנגד, הוא האח שלי מול האויבים האמיתיים שלנו? האם אני מבין שהמשך ההתגוששות בינינו יחסל את שנינו?

אנשי ריב ומדון כבשו את חיינו. כמו 12 פעמים בעבר. הם האויבים האמיתיים שלנו, לא הצד השני. כל אלה שאומרים לנו "נמשיך עד לניצחון" - יביאו למפלתנו. לא להקשיב להם. לא בפוליטיקה, לא ברשתות, לא בתקשורת. להתרחק כמו מאש. לחפש חיבורים, לחפש דיבורים, למצוא חברים מכל הזרמים. שבמניין האסונות שבאו על ישראל בתשעה באב לא נהיה אנחנו הדובדבן על הקצפת.

אזעקה

ונגיד שעכשיו, ממש עכשיו כשעיניכם חולפות על פני המילים האלה, מתחילה אזעקה. אמיתית. עולה ויורדת. כזאת שיודעים שמשנה את עולמנו. הנה אויבינו, הקוראים אותנו כספר פתוח מתורגם לפרסית, החליטו שזה הרגע הנכון לתקוף בהפתעה, כמו ביום כיפור, והם משיקים מתקפה מכל החזיתות. ברגע כזה, מה עושים כל אלה שהודיעו שאינם מתנדבים יותר? שמים אוזניות נגד רעש? מעבירים את הטלפון לשקט? באמת לא מתייצבים? אין מצב. כולם מגיעים, כולם נלחמים על זכותם להגן על הבית, נכון?

אז בעצם כל האיומים הם מה שקרוי בשפת הקלפנים "בלאף". מעמידים פנים שיש קלף טוב בהרבה ממה שבאמת יש בחבילה, ובהשאלה - מאיימים לא לבוא בשעת פקודה למרות שבאים. כיוון שכך, טוב עושים חברי הממשלה שאינם מושפעים, או אומרים שאינם מושפעים, מאיומי הטייסים, אנשי המודיעין, לוחמי היחידות המובחרות שמשתמשים בנשק שלהם כדי להשיג הכרעה בשדה הפוליטי.

אסור שאיומים כאלה ישנו שום דבר אף פעם, כי אם כן, זה סוף הדמוקרטיה. תגידו - אבל בכל מקרה הממשלה הנוכחית מעוניינת לסיים את הדמוקרטיה כפי שהכרנו אותה, ופועלת במרץ בכיוון. אענה לכם - את הנזקים שהם גורמים ניתן יהיה לתקן בעתיד, במאמץ גדול, במחיר יקר, אבל יהיה אפשר. את הנשק של שימוש בצבא כדי להשיג הכרעה אזרחית פנימית לא ניתן יהיה לתקן אף פעם. משעה שהוצא הכלי הזה מנדנו, ונעשה בו שימוש, וחלילה תהיה כניעה, הוא יחזור ויצא אל אוויר העולם בכל נקודת משבר, ועוד צפויות כאלה לרוב, כך אומר כדור הבדולח שקניתי במקס סטוק.

לא היתה לעם ישראל ממשלה כה גרועה מאז שגלינו מארצנו. תרבות השחיתות השלטונית, המינויים הפסולים, השמדת הערך המשותף מחרידה אותי יום וליל. אני מרגיש כמו אדם השב לביתו מחתונה ומגלה שפורצים ביקרו בביתו. הכל שפוך על הרצפה, קרוע, רמוס, והאוצרות נעלמו. תחושה של חילול עלידי ההולכים אחרי חלילו של ראש הממשלה, שאיבד כל קשר למצפן הפנימי שלו, שהוחלף בקוצב מלאכותי.

הכל נכון וחמור, אבל הכל בר תיקון. את הבית ניתן יהיה לסדר, את האוצרות ליצור מחדש, את תחושת הביטחון לבנות לאט לאט שוב. רק דבר אחד לא יוכל להשתקם - הידיעה שמיטב חיילי צה"ל העזו להשתמש בכוח שניתן בידיהם כדי להגן מאויבים חיצוניים כדי להילחם במי שהם רואים כאויב פנימי.

ומכיוון שהאיום לא צלח, לפחות בינתיים, צריך להעלות את סכום ההימור. מה זה יהיה בשלב הבא? איום במסירת ידיעות לאויב? חבלה במטוסים? יש לי אסם, אולי אפשר לשרוף אותו. הנה המצית.

מבצע

לא יודע אם עודכנתם, אבל התמניתי, במינוי עצמי, לשר לענייני המרחב הציבורי בישראל. הפעולה הראשונה שלי היא מבצע אדיר ממדים בהשתתפותכם - הורדת כל השלטים מימי הקורונה.

בכל מקום ציבורי, במשרדי ממשלה, דיורים מוגנים, מעליות, חנויות ועוד מגוון מקומות, עדיין השלטים ההם מזכירים לנו לעטות מסיכות, לשמור מרחק שני מטר, לחטא ידיים וכל העניינים האלה שלפחות אצלי הפכו לזיכרון רחוק מאוד, ותודה לחיסונים. לא מבין למה הם עדיין שם, מישהו חושב שיש מצב שהמגיפה תשוב להלום בנו ואז השלטים הישנים יהיו שוב רלוונטיים ומישהו ישים אליהם לב?

זה מזכיר לי שכשהגעתי לתל אביב בגיל 18, לגור בה, וגיליתי לראשונה את רחובותיה ובתיה, נדהמתי לראות שיש חדרי מדרגות שחסומים חלקית בשקי חול, זכר למלחמת ששת הימים, אולי להפצצות האיטלקים במלחמת העולם השנייה. התפלאתי איך האזרחים לא פינו את השקים הישנים מיד כשעברה הסכנה, כי אישית אני שמח להיפטר מכל דבר שמזכיר לי מתח ישן, חרדה עתיקה. בשבילי, הרגע שבו ניתן לזרוק את סרטי ההדבקה ממלחמת המפרץ, למרות שעשיתי מהם הון בתור משה המבודד, היה רגע נהדר. אני תמיד שמח להשיל מעלי משקל עודף של זיכרונות מרים.

ובכן, בתוקף תפקידי החדש כשר האחראי לנראות אני מחייב כל אזרח ואזרחית לתלוש, לקרוע, להסיר עם מים חמים, לכסות ולעשות כל הנדרש כדי לנקות את הפרהסיה מכל ההוראות שהיו נכונות לשעתן, אך שעתן חלפה ועתה אין צורך בתזכורת לשעה הארורה ההיא. יתכן שאכריז על מבצע מיוחד לחופש, שבו כל ילד שיביא למרכזי האיסוף שלנו מדבקות ושלטים שאבד עליהם הכלח יקבל קלח תירס חם, בים בם בם.

בכל פעם שאני מזכיר את ימי הקורונה, מיד פונים אלי אזרחים המזכירים לי את דבריי הקשים מאוד כלפי מתנגדי החיסונים בימי השתוללות המגיפה, ומבקשים שאתנצל. ואני טוען שדבריי אז היו מדויקים, וכן, אנשים ששכנעו אחרים לא להתחסן וגרמו ישירות למותם, ודיברתי עם לא מעט משפחות של כאלה, הם בגדר הורגים, אבל היום, כשהמגיפה חלפה, דבריי אז הם כמו המדבקות, לא רלוונטיים יותר, אפשר להסיר ולזרוק.

מי שרוצה להמשיך לחיות בתודעת הקורבן הנפגע מהמילים הקשות, מוזמן להמשיך כל ימי חייו וחייה - אבל אני שחררתי. עד שבווהאן ישתחרר עוד נגיף דרך החור של המנעול וייצא לחפש חברים חדשים.