מסעותיי בין קודש לחולות - של האמירויות

כולם הזהירו מפני הנסיעה הזו. הישמרו מדובאי בעונת הקיץ, אמרו לנו. אף אחד לא שם. זה גיהינום. מדבר של 45 מעלות בצל. חום שמכה בפנים. לחות שמציפה את הגב בזיעה ניגרת בגלים. סיר של מרק רותח.

באנו, נחתנו, השלמנו את המסע האינסופי בבית הנתיבות האינסופי - והגענו ליציאה. הדלת הראשונה נפתחה, וזה היה ממש נסבל. ממש לא כצעקתה. משב חמים ישר לפנים, אבל הגב נותר ממוזג ואף קריר ונעים.

• • •

נו, אמרתי לעצמי, הנה עוד מערכת שמגזימה, שיוצרת פאניקה. שרק רוצה לשלהב. אבל אז התקדמנו, והדלת, ועימה המזגן שפעל בפנים, נסגרה. וברגע אחד נזרקנו עם עגלת מזוודות אל לב המדבר האמירותי באמצע התמוז. גיהינום. מדבר של 45 מעלות בצל. חום שמכה בפנים. לחות שמציפה את הגב בזיעה ניגרת בגלים. סיר של מרק רותח.

כל מילה נכונה ומדויקת, רק בהסתייגות אחת: כל זה תוקף רק ברגעים הבודדים שבהם מצוי התייר בחללים שאין בהם מזגן. במעברים בין כלי הרכב למלון, בין המלון לכלי הרכב, בין הבריכה ללובי ובין המונית לקניון. אין הרבה כאלה, והם מאוד קצרים. מהר מאוד מבין המבקר שבמקום הזה אין שום סיבה להיות בחוץ. הכל קורה בפנים.

מה בדיוק קורה בפנים? ובכן, בגדול - שום דבר. לבד מגן עדן של בילוי, אוכל וקניות אין מספר. יש בדובאי קניונים כמספר תושביה המקומיים (שחלקם באוכלוסייה כ־12%), יש בה מסעדות ובתי מלון יפהפיים. מה שבעיקר יש בה זה בנייני ענק, ועוד בנייני ענק, ועוד כמה. מגדל מחודד ומגדל נטוי ומגדל מתעקל, ומגדלים תאומים ומגדל עגול ושניים מחוברים בגשר, ואליפטי וטבעתי, ובורג' חליפה אחד, שראשו מגיע השמיימה.

"הבה נבנה לנו עיר, ומגדל וראשו בשמיים, ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ" (בראשית י"א, ד'). יום אחד, לפני כמה עשרות שנים, גילו אמירים בעלי מעוף וחזון שמלבד מעוף וחזון יש להם גם הרבה־הרבה כסף. אמרו זה לזה: בואו נבנה בית מלון ענק, מלא מגדלים ובריכות וקניונים ומגלשות ומסעדות ומזרקות, ויבואו אליו מכל העולם.

• • •

וזה בדיוק מה שהם עשו. רק שכיוון שהיה להם כל כך הרבה כסף, גם המעוף שלהם גדל והתעופף, שהרי כידוע, כשם שהמעוף מביא את הכסף - כך גם הכסף מביא את המעוף. והמלון שהם בנו הוא לא רק ענק, אלא מפלצתי ומפואר ואדיר ומרשים באופן לא נורמלי, וכך הפך המלון עצמו לנושא שלשמו נוהרים מיליוני התיירים לאיחוד האמירויות.

זהו אתר תיירות שמה שהופך אותו לאתר תיירות הוא העובדה שהוא אתר תיירות. קצת מוזר, יש לומר, אבל יפה מאוד, וכשאתה יודע שזה העניין זה מאוד מרגיע, כי לא מחפשים דברים אחרים.
כי אם כן מחפשים - זה מאוד מאכזב. הייתי בשני מוזיאונים שמוקדשים לעתידה של דובאי: "מוזיאון העתיד" המושקע ו"מוזיאון המסגרת" המעניין והמקורי (יש בשניהם תיאור פרטני על התקדמות טכנולוגית מטורפת שהופכת את החיים לתלויי בינה מלאכותית ולרובוטיים. שום התייחסות, אגב, לטמפרטורה. מסתבר שהזיעה, מבחינתם, לא נחשבת למשהו שצריך לפתור בעתיד).

זה מעניין, מאחר שבדרך כלל מוזיאונים לאומיים מוקדשים לעברו של המקום ולא רק לעתידו. לא בדובאי, כמובן. אני לא מזלזל, חלילה, בעברם העשיר של תושבי המקום ומייסדם, ואני בטוח שיש כזה, רק שהוא לא בא לידי ביטוי. התרבות המקומית, הדת המקומית וההיסטוריה המקומית מתבטאות רק כתפאורה להווה, שתופס את מרכז הכובד. וההווה הוא, ובכן, תפריט הקינוחים בבריכת האינפיניטי ו־2,500 החנויות שבדובאי מול. וזה לא שהם לא שם - השפה, התפילות, המקומיים שניבטים פה ושם והחץ הקטן על התקרה בכל חדר, בכל מלון, בכל איחוד האמירויות, כדי שנדע איפה מכה.

• • •

אז, אתם שואלים, מה עושה תייר יהודי דתי בדובאי, בקפיצה שכוללת בתוכה גם שבת? אז זהו, שזה הסיפור. ישראל (9.3 מיליון תושבים) היתה במקום השלישי בדירוג המדינות שמהן הגיעו תיירים לדובאי ב־2022. חלק גדול מהם שומרי שבת וכשרות, שמצטרפים לאלפי דתיים מארה"ב ומאירופה שבאים לטייל ולבלות בדובאי, גן העדן לתייר הדתי.

זה קרוב, מעניין וזול, האופי הדתי המקומי יוצר אווירה ידידותית, ובעיקר - ים אוכל כשר ושירותי דת. עוד לפני שנחתמו הסכמי אברהם כבר שהה במקום הרב דוכמן, החב"דניק שהקים תשתית לשירותי כשרות בדובאי ובאבו דאבי, והיום יש בדובאי יותר מסעדות כשרות מאשר בחיפה.

תפילות וארוחות השבת מתקיימות במרכז חב"ד שבאחד ממלונות הפאר, ועוד מעט, ממש לקראת החגים, נפתח המלון הכשר בדובאי, שבסיור המקדים שערכו לנו בו הראו אפילו היכן בדיוק ייבנה ה"אוהל" היהודי המיוחד לחג הסוכות. אשכרה ימות משיח. מלון חמישה כוכבים מפואר וכשר למהדרין, ובתוכו בית כנסת וסוכה, שיפעל כל השנה במרכז דובאי.

• • •

בדרך לאחת המסעדות הכשרות התחלנו להתברבר. הגענו לכתובת הנכונה, אבל משהו נראה היה מוזר. אנחנו כבר רגילים למסעדות כשרות בכל מיני חורים בחו"ל, וחיפשנו את סימני ההיכר הייחודיים: שלט קטן ומעפן בעברית, דלת ביטחון כבדה ולפעמים אפילו שומר. פתאום הבנו שחלפנו על פני המסעדה ואפילו לא הבחנו בה. היא פשוט היתה מסעדה רגילה, עם שלט רגיל ותפריט רגיל, ואפילו פתוחה לרווחה לקניון (אלא מה) שבמרכזו היא שכנה.

ופתאום הבנו מה זה הסכם שלום. אמיתי. אה, ויש גם מסעדה כשרה שקוראים לה "קפה ביבי".
ורק עניין טראומטי אחד שנוגע למוסד נוסף שתקף אותי השבוע: טיול ג'יפים. מסתבר שזה עניין פופולרי מאוד בדובאי המדברית, שם הוא משולב גם בביקור בחאן מדברי ובארוחות גדולות (עדיף בעונה המתאימה). ואני לא ירא ולא חת ואומר את אשר על ליבי: טיול ג'יפים מדברי הוא אטרקציה אקסטרימית מסעירה ומרגשת עבור הנוהג בג'יפ. עבור כל השאר זהו סיוט של טלטולים אינסופיים, שקשוק הגוף ופחד מוות.

• • •

אני יודע שרבים מכם נדים לי עכשיו, ואף משתמשים בכינויים הנוגעים לגיל, למבנה גוף ולתכונות אופי. אני בז לכם. דרך אגב, אני כותב עתה את הדברים שישה ימים אחרי התרחשותם, ומבין אצבעותיי נופל פתאום גרגר חול שנותר שם. איכס. חול.

בשלב מסוים בין הדיונות והחולות, אחרי עוד סיבוב מהגיהינום שבמהלכו נטה הג'יפ (רכב 4X4 ממוזג, אל תדאגו) על צידו בזווית שגם בלי יום אחד של לימודי ליבה ניתן היה להבין שהיא לא עומדת בשום מבחן פיזיקלי, מצאתי את עצמי משלים לחלוטין עם הידיעה שנתהפך. ומאחורי העיניים העצומות אמרתי לעצמי שאם המזגן ימשיך לפעול, זה משהו שאני בהחלט אשרוד.

• • •

לא הבנתי ואיני מבין את פשר העניין הזה שמיליונים חושקים בו, ואני שוקל להקדיש את שארית חיי למאבק בו ובשכמותו, ובעיקר ליצירת תשתית רעיונית להקמה של רשת הגנה חברתית לבני מיעוט בתוך משפחה/קבוצה שאין בהם האומץ הנדרש לומר: לא בא לג'יפים! אני בקניון. תודיעו לי כשאתם קרובים לעיר. ניפגש בלובי וניסע לקניות.