ב־21 ביולי 1953, בשעה 19:00, הודיעו הדוברים של משרדי החוץ של בריה"מ וישראל, בעת ובעונה אחת, על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. למחרת פורסמו פרטי ההסכם בעיתונות העברית - וגם הרוסית.
חידוש היחסים אירע פחות מחצי שנה מאז ניתקו הסובייטים בזעם את קשריהם עם ישראל, אחרי שחברי ארגון "מחתרת צריפין", שמחו על הפעילות האנטישמית במזרח אירופה, פוצצו את בניין הצירות הרוסית בשדרות רוטשילד בתל אביב.
יומיים אחרי הפיצוץ, ב־11 בפברואר 1953, נקרא ציר ישראל בבריה"מ, שמואל אלישיב, למשרד החוץ במוסקבה, ושם נמסרה לידיו איגרת המודיעה על "ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין בריה"מ לישראל". בפגישה נמסר לציר ש"על כל הישראלים לעזוב את המדינה באופן מיידי".
במקביל, ארזו הדיפלומטים הרוסים בתל אביב את חפציהם ויצאו בשיירה ארוכה לנמל חיפה, בדרכם חזרה הביתה.
ניתוק היחסים לווה בהאשמות כבדות מצד בריה"מ כלפי ישראל.
מה גרם לסובייטים לחדש את יחסיהם זמן כה קצר אחרי ניתוקם? ובכן, ב־3 במארס 1953 הלך לעולמו בחטף שליט בריה"מ יוסיף סטלין, ומותו הביא באופן מיידי לרוחות חדשות בבריה"מ, עם פתיחות מסוימת להפשרה ביחסי בריה"מ עם המערב.
כמו כן, המנהיגות הסובייטית לא ויתרה עדיין על תקוותה שהמגמות הקומוניסטיות בישראל, שנשבו מכיוונן של מפ"ם ומק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית), יצליחו להרחיק את ישראל "מציפורני המערב האימפריאליסטי" ולקרב אותה אל הגוש הפרו־סובייטי.
בעקבות חידוש היחסים הגיש ב־5 בדצמבר 1953 אלכסנדר אברמוב, איש משרד החוץ הסובייטי, את כתב האמנתו לנשיא המדינה, יצחק בן־צבי. מייד אחרי מלחמת ששת הימים ניתקה בריה"מ מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל, והללו חודשו רק כעבור 24 שנים, באוקטובר 1991, אחרי נפילת מסך הברזל.
חוק "להפסקת הברדק" בשוק בעלי המלאכה
"הברדק הזה חייב להסתיים" - במילים נחרצות אלה התבטא שר המסחר והתעשייה, פרץ ברנשטיין, ממפלגת הציונים הכלליים, בדיון שנערך בכנסת ב־15 ביולי 1953. דברי השר באו כהקדמה להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק שיזמה התאחדות בעלי המלאכה, שנועדה להסדיר את האנדרלמוסיה ששררה בשוק העבודה בישראל. באותה עת כל אדם עצמאי יכול היה להכריז על עצמו כ"בעל מקצוע", בכל תחום כמעט - גם אם לא היתה לו שום הכשרה מסודרת.
באמצע 1953 פעלו בישראל כ־15 אלף בעלי מלאכה עצמאים בתחומים שונים: זגגים, נגרים, שענים, רפדים, חייטים, כובענים, כורכי ספרים, רצענים, פחחים, מלטשים, סנדלרים, מתקני רדיו, משפצי מכונות כתיבה ועוד. רובם החזיקו תחתם שוליות, שלהם שילמו פרוטות, או בכלל לא.
במסגרת החוק המוצע דרש ארגון בעלי המלאכה שכל מי שטוען שהוא בעל מקצוע יעבור בחינה מטעם הארגון, ורק אלה שיוכיחו את כשירותם המקצועית יזכו לתעודת הסמכה רשמית כ"אומן מומחה" במקצועם. אליהם יצורפו מי שעלו לארץ והחזיקו תעודת הסמכת מקצוע רשמית ממוסד ידוע בחו"ל, שנקראה Carte De Mester. "נגמרו ימי החאפרים", הבהיר יו"ר ארגון בעלי המלאכה, שמואל נוימן.
החוק עבר אמנם בשלוש קריאות בכנסת, אך מאחר שארגון בעלי המלאכה החזק היה לצנינים בעיני המפלגה השלטת, מפא"י, דאגו חבריה בכנסת לצמצם את החוק מאוד, ועד היום הוא נחשב כ"אות מתה" וחסר כל משמעות.
יצאו לשוט בסירה סביב העולם
התרגשות רבה נרשמה בנמל תל אביב ב־15 ביולי 1953, כשהמונים הגיעו לצפות בהכנות האחרונות של שישה צעירים סביב סירת מפרש קטנה, שהיתה אמורה לצאת באותו ערב למסע ימי מסביב לעולם.
מפקד הסירה היה מקס גלאזנר, יליד גרמניה בן 26 מחיפה, שנחשב למבוגר שבחבורה. הוא היה הנשוי היחיד, ואב לילד. יתר חברי הצוות היו בשנות ה־20 המוקדמות יותר לחייהם.
האימונים למסע החלו שנתיים קודם, אחרי שהשישה קיבלו את הסירה כמתנה מעולה שהגיע מאנגליה, שם היא שימשה לו יאכטה פרטית. הסירה שקלה כשבע טונות, אורכה היה עשרה מטרים ורוחבה כשלושה. נוסף על המפרש, נכלל גם מנוע דיזל שהפיק 15 כוחות סוס, כגיבוי, והוא יכול היה להניע את הסירה במהירות של 11 ק"מ בשעה.
המסע חובק הגלובוס הצית את דמיונם של צעירים רבים בישראל. השבועון "העולם הזה" קיבל בתמורה לתשלום של 700 דולר את הבלעדיות לפרסום רשמי המסע, שהועברו לארץ באלחוט ונקלטו על ידי אלחוטן מקצועי שהתנדב למשימה.
במסיבת עיתונאים מאולתרת שנערכה בנמל, לפני היציאה לדרך, חשף מפקד הסירה כי שמה יהיה "ישראלה". הוא הוסיף ש"המסלול המתוכנן יהיה לאורך חופי הים התיכון, משם לדרום אפריקה, והלאה לדרום אמריקה. ייקח לנו שנה וחצי של הפלגה עד שנשוב הביתה".
בסופו של דבר, חזרה "ישראלה" לארץ אחרי שישה חודשים. "הספיק לנו", ענו הספנים הצעירים לשאלות העיתונאים הרבים, שהמתינו להם בשובם בנמל תל אביב.
אילת נותרה בלי אספקה
מאילת הרחוקה נמסר ב־23 ביולי 1953 ש"את סוף השבוע האחרון העבירו התושבים, ובהם 35 ילדים ונשים בהיריון, ללא מזון טרי", אחרי שמטוסי ארקיע שנחתו באילת ביום חמישי הגיעו ללא אספקה של תנובה והמשביר המרכזי.
חברת ארקיע טענה להגנתה שתנובה שלחה את האספקה באיחור, ואילו תנובה טענה מצידה ש"מטוסי ארקיע יצאו לדרכם דרומה מוקדם מהמתוכנן".
אגב, לא פחות מהאכזבה על אספקת המזון החסרה לסוף השבוע, נעצבו התושבים מהעובדה שגם העיתונים ודברי הדואר לא הגיעו לנקודת היישוב המרוחקת ביותר בישראל.
נשך או הרג בירייה?
"נשכתי את הכלב הזה למוות, כי פחדתי שהוא ינשך אותי", כך טען תושב כפר שלם, שהובא לתחנת המשטרה לצד גווייה של כלב. לחוקריו סיפר נושך הכלב: "עברתי לתומי ברחוב, ולמזלי הייתי זריז מהכלב שהתנפל עלי. תפסתי אותו בשתי ידיי בדרך שבה לא יוכל לנשוך אותי, ונתתי לו ביס אחד חזק. הוא נפל ומת".
הנשכן שולח בתום החקירה לביתו, אולם כשפגר הכלב נבדק על ידי מומחי המשטרה, התברר שסיבת המוות לא היתה נשיכה, אלא קליע שנורה מאקדח. הנושך זומן מחדש לתחנה, ואז התברר לשוטרים שלא היה ברשותו רישיון לאקדח. לכן רקם את המעשייה על "נשיכת המוות", כביכול.
הנכים ימכרו "ארטיק"
הסכם מוזר במקצת נחתם באמצע יולי 1953 בין חברת השלגונים "ארטיק" מבת ים לארגון מלב"ן ("מוסדות לטיפול בעולים נחשלים"). זאת אחרי ש"ארטיק" גילתה שמלב"ן מחזיק ברישיונות ליבוא חומרי גלם שונים, שבהם אפשר לעשות שימוש בהליך ייצור ארטיקים, בעוד "ארטיק" כבר השלימה את מכסת היבוא שלה.
על פי ההסכם, נקבע שבתמורה ליבוא חומרי הגלם לארץ על ידי מלב"ן, בעבור "ארטיק" ועל חשבונה, תסדר האחרונה בשלב ראשון עבודה ל־120 נכים מוגבלים החיים במוסדות מלב"ן, שייהפכו למקדמי מכירות של מוצרי "ארטיק" בקיוסקים ובחנויות מכולת בקרבת המוסדות שבהם הם חוסים. זאת, בתמורה לעשירית מסך המכירות, שתועבר ישירות לרווחת הנכים.
הנעלמים / בתי קולנוע שהיו
"ארמון", חיפה
מהמפוארים בבתי הקולנוע שהוקמו בארץ. "ארמון", שנפתח ב־1935, כלל אולם עם 1,800 מושבים, יציע ותאי כבוד. היה לו גג נפתח לחודשי הקיץ, והסדרנים היו פותחים את חלונות הצד במוט ארוך. מלבד סרטים בשלוש הצגות יומיות, אירח "ארמון" הצגות של התיאטרונים המובילים - הבימה, האהל והקאמרי - וכן הופעות מחו"ל וקונצרטים של הפילהרמונית הישראלית. הקולנוע פעל 60 שנים ברצף ונהרס ב־1995 לטובת הקמת מגדל משרדים.
הצרכנייה / משקאות שצרכנו
תסס
בית חרושת שייצר שתייה קלה מוגזת במגוון טעמים, ופעל לצד פירמות דוגמת טמפו, קריסטל, פפ, קרנה, טיטאן ועוד. הוא אפילו הוזכר בשיר "חופשה רבע שנתית" של להקת הנח"ל (יוסי גמזו/יאיר רוזנבלום) במילים "לשתות בקיוסק הראשון כוס תסס - ולא לאבד בטעות את הפס". לתסס היה בקבוק בעל עיצוב ייחודי, שבלט בקיוסקים, וגם מבצעי מכירות אטרקטיביים. הוא נכנע לבסוף למתחרים ונרכש על ידי "עסיס".
למרות המחאות: משרד החוץ עבר לירושלים
ביום ראשון, 19 ביולי 1953, בשעה 7:30, נפתח משרד החוץ במיקומו החדש בירושלים, אחרי שהועבר מהקריה בתל אביב. לצורך המעבר פונו כבר ב־1952 עולים חדשים ששוכנו בבתי הכפר הערבי שייח' באדר, בסמוך לבנייני האומה, שהיו בשלבי בנייה מתקדמים.
בשטחים הריקים בין בתי הכפר הוקמו 25 מבנים נוספים לשימוש המשרד. למחרת הפתיחה פרסם ה"טיימס" הבריטי ש"האו"ם לא יראה בעין טובה את העברת משרד החוץ הישראלי לירושלים, שכן עומדת בתוקפה החלטת עצרת האו"ם בדבר הטלת שלטון בינלאומי על העיר". למחרת הביעה ארה"ב אי־נחת מהמעבר, ומדינות רבות הצטרפו אחריה, אך הסערה שככה במהירות. בצילום: מבני משרד החוץ ב־1959 (בדיוק מצפון לבנייני האומה ההולכים ונבנים)
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו