ישיבת הממשלה שהתנהלה ב־2 ביולי 1953 הוקדשה ברובה לבעיית קופת האוצר, שהידלדלה כמעט לגמרי בצל המשבר הכלכלי הגדול ששרר בישראל מפברואר 1952.
"לצערי, לא איש בשורה אני היום", אמר שר האוצר לוי אשכול בפתח הישיבה. "אני נאלץ להודיע שנכשלנו עד כה במשימת שיפור יתרת המזומנים של המדינה".
שר החינוך בן ציון דינור דיווח בישיבה ש"המצב עוד גרוע יותר מכפי שנראה, שכן חלק מהמשרדים הממשלתיים מקבלים את התקציב החודשי באיחור גדול, מה שלא מאפשר לנו תשלום משכורות בזמן". שרת העבודה גולדה מאיר הוסיפה ביובש כי לדעתה "יש עובדי מדינה שלגביהם מאחרת הממשלה בשלושה חודשי שכר ויותר".
כעבור שבוע עלתה שאלת הפיגורים בתשלומי המשכורות לעובדי המדינה לדיון בכנסת. "בואו לא נהיה תמימים", חבט ח"כ מאיר וילנר ממק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) בראש הממשלה ובחבריו השרים. "הרי מדיניותכם ידועה לכל, בכוונתכם להרעיב אט־אט את בני המעמד הנמוך, עובדי המדינה, כדי שראשם יהיה עסוק תמיד בדאגה לארוחה המשפחתית של היום שלמחרת, ולא תישאר בהם טיפת אנרגיה לראות את העוולות והפשעים נגד האנושות שמבצעת ממשלת הזדון של בן־גוריון".
אחרי וילנר עלה לנאום ח"כ רוסתם בסתוני ממפ"ם, שתקף גם הוא את ראש הממשלה: "אתה לא מסתפק בגירוש העם הפלשתיני מאדמתו, וכעת אתה מפתח לעצמך תוכניות אימפריאליסטיות, אחרת איך תסביר את רכישת מטוסי הקרב היקרים להחריד (15 מטוסי סילון "גלוסטאר מטאור" שקנתה ישראל באותם ימים מבריטניה, ד"ס), שמגיעים לפה בימים אלה?"
דברי הח"כ הערבי ממפ"ם עוררו סערה גדולה, כשלחברי הקואליציה הצטרפו בצעקות גם נציגים מהאופוזיציה. שר האוצר אשכול ניצל את המהומה להודיע ש"הנושא יועבר לדיון בוועדת הכספים" - ונעל את הדיון.
ירושלים: שני דובים מסוכנים ברחו מגן החיות
בשעת בוקר מוקדמת של 9 ביולי 1953 גילה לתדהמתו עובד גן החיות התנ"כי בירושלים, שהכלוב אשר בו שכן זוג דובים סורים - ריק. העובד המודאג צלצל למשטרה, ובתוך דקות אספה אותו ניידת סיור לאיתור הדובים.
משטרת ירושלים העבירה לקול ישראל הודעה דחופה, ודרשה לפרסמה ברדיו פעמים רבות במשך היום. קול ישראל התרה במאזינים ש"הדובים מהווים סכנה, לאור העובדה שהם מורעבים, כפי שנמסר מטעם גן החיות".
מייסד גן החיות התנ"כי בירושלים ומנהלו היה הזואולוג פרופ' אהרון שולוב מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שפתח את הגן ב־1940 ברחוב הרב קוק שבמרכז העיר, ומשם הגן הועבר לכמה מקומות עד שנחת ב־1950 בשטח נרחב של 60 דונם שהקצתה העירייה בסמוך לרחוב ירמיהו.
באמצע יוני 1953 הורע מאוד מצבו של גן החיות, אחרי שצה"ל, שהקצה לגן אספקה יומית של שיירי מזון, החל להעביר את מטען האוכל לאחד מקיבוצי הסביבה, ששילם עבורם. פרופ' שולוב פנה בקריאה נואשת למתנדבים להביא לגן מזון מכל סוג לצורך האכלת החיות, אולם הכמויות הקטנות גרמו לבעלי החיים להתנהג בצורה עצבנית ואגרסיבית יותר ויותר.
הדובים הרעבים, שנהמו וטלטלו בפראות במשך יומיים את סורגי כלובם, הצליחו לבסוף להימלט מהכלוב, אך למרבה המזל הם אותרו בסמוך לגן בצהריים, הורדמו והוחזרו למשכנם.
בתום הפרשה הצליח פרופ' שולב לקבל סוף־סוף סיוע מכמה מהגורמים (הרבים) שאליהם פנה. ב־1992 נסגר גן החיות התנ"כי במיקומו המיתולוגי, והחיות הועברו לאתר הגן הנוכחי - בשכונת מנחת (מלחה).
* תודה לווטרינר ד"ר רפי קישון על הסיוע
"להכפיל את שטחי הפרדסים"
במפגש פרדסנים שנערך באמצע יולי 1953 ברעננה דיווח נשיא התאחדות האיכרים צבי איזקסון: "לצערנו, השנה ייצר הענף 8 מיליון תיבות פרי הדר בלבד, ואילו הביקוש בשוקי חו"ל היה גדול בהרבה. אולם יש לציין את הקפיצה הגדולה ביצוא - כשבעונה האחרונה שלחנו לאירופה 5.3 מיליון תיבות פרי, בעיקר תפוזים, לעומת 3.7 מיליון תיבות בלבד בעונה שלפניה".
איזקסון הפציר במגדלים להכפיל את שטחי הפרדסים "אפילו עד פי שניים", והוסיף: "עד כה טיפלנו רק בקצות השוק, באנגליה בלבד, ואני יכול להבטיח שבאפשרותנו לקלוט מכם תפוקה של פי שניים ואפילו שלושה מהיבול השנתי האחרון. המשווקים בצרפת, בסקנדינביה, בארה"ב, ואפילו בהודו ובקנדה, עומדים בתור ומתחננים שנקצה להם בעונה הבאה מיבול התפוזים שלנו".
ואכן, מ־1954 נרשמה עלייה תלולה בנטיעות פרי הדר, ושטחי הפרדסים בארץ עלו מ־100 אלף דונם ל־420 אלף בתחילת שנות ה־80. באמצע האייטיז החלה קריסה בענף בגלל כניסת מתחרים חזקים דוגמת ספרד, מצרים וברזיל, ושטח הפרדסים בארץ הצטמצם ל־170 אלף דונם בלבד.
בשני העשורים האחרונים חזר מעט מהסומק ללחיי הפרדסנים, בעקבות זנים חדשים של תפוזים וקלמנטינות שפותחו בארץ, ובהם הטבורי, אור, אורי, ועוד. חלק מהזנים מוגנים בפטנט, אולם נראה שהענף בארץ עומד בפני משבר נוסף, שכן שלושת הזנים שהוזכרו היו היחידים בעונת 2022/3 שעלו בנפחי היצוא שלהם - מתוך 25 זני פרי הדר הגדלים בישראל.
משבר על תחבורה בשבת
עשרות משברים סביב השאלה אם תותר הפעלת תחבורה ציבורית בישראל בימי השבת פרצו מקום המדינה ועד ימינו. ביולי 1953 נקלעה הממשלה למשבר כזה, כשח"כ בנימין מינץ ממפלגת פועלי אגודת ישראל תבע משר התחבורה יוסף ספיר "להעלות לדיון בכנסת את בעיית התחבורה בשבת".
מינץ טען ש"גם הסכמים צרי היקף על ריסונה, לפחות, של התחבורה בשבת הופרו, ובזמן האחרון מתפשט נגע חילול השבת בתחבורה לאין שיעור".
את תלונתו של ח"כ מינץ יש לקרוא בין המילים: הכוונה ב"הסכמים צרי היקף" נוגעת לאלה שנוסחו בלשון עמומה ובהסכמה שבשתיקה בין שני המחנות, כך שגם החרדים וגם החילונים יכלו לפרשם כרצונם. בנוגע ל"ריסונה, לפחות, של התחבורה בשבת" התייחס מינץ להסכם אחר בנוגע לשבת, שלפי הבנת החרדים אמור היה לאסור בשבת פעילות בכל מגזרי המשק בישראל - מצב שלא התקיים מעולם.
וכשמינץ דרש לקיים בנושא השבת את ה"סטטוס קוו", כלומר שמירה על המצב הקיים עוד מתקופת המנדט, הוא ידע היטב שהמצב השתנה בינתיים בקשת רחבה של נושאים בין חרדים לחילונים, כולל בשמירת השבת.
שר התחבורה ספיר, מהציונים הכלליים, דחה את דרישת ח"כ מינץ לדיון בנושא, בנימוק ש"לא הוצגה בפניי כל מסגרת חוקית המחייבת את משרד התחבורה לשמירה על צביון השבת בתחום התחבורה הציבורית. גם ללא חוק או תקנה בנושא, הרי ידוע שהתחבורה הציבורית, ככל שהיא קיימת בשבת, מקפידה על אי־הפרת המנוחה בשכונות ובריכוזי תושבים חרדים, ולראיה - על שולחני לא מונחת אף תלונה בנושא מצד תושבים חרדים".
ד"ר שוקי פרידמן, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מסביר ש"ימי מלחמת השבת הם כימיה של מדינת ישראל, ומאז הקמתה מתנהל מאבק על אופי שמירת השבת. המאבק מתנהל במישור הנורמטיבי, על הסדרת שמירת השבת בחוק, ובשטח על שמירת השבת, אך המאבקים האלה לא צולחים".
הנעלמים / ספורטאי היכל התהילה
יעקב חודורוב
מגדולי שוערי הכדורגל בישראל, שהפך לדמות מיתולוגית נערצת בעיני רבים. חודורוב שיחק 28 שנים ועמד בשער נבחרת ישראל בתקופת מאבקיה נגד יוגוסלביה ובריה"מ על כרטיס העלייה לאולימפיאדת רומא 1960. ב־1958 נבחר לאחד מחמשת השוערים הטובים בעולם וקיבל הצעות כספיות מפתות מקבוצות אירופיות, שאותן דחה באומרו: "אני משחק בשביל הסמל". ב־2006 זכה חודורוב בפרס ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף, ונפטר באותה שנה, בגיל 79.
הצרכנייה / פריטים שהיו בבית
בורר תחנות
בלועזית: "סלקטור־מט". פריט משנות ה־60 הראשונות, בטרם הוקמה הטלוויזיה הישראלית. באותם ימים יכלו בעלי מכשיר טלוויזיה לצפות רק בשידורים שהגיעו מתחנות בירדן, במצרים, בלבנון ובקפריסין. לקליטת שידורים אלה הותקנה עבור כל תחנה אנטנה נפרדת על הגג, שממנה ירד גיד חשמלי עד לסלקטור־מט - שהותקן על הקיר בסמוך לטלוויזיה והתחבר לאחד מארבעה כפתורים. הצופה שביקש להעביר תחנה נדרש לקום מהכורסה בסלון, לגשת לבורר וללחוץ ידנית על כפתור התחנה המבוקשת.
הבריכה העירונית בתל אביב יוצאת לדרך
ב־13 ביולי 1953 דיווחה המחלקה הטכנית של עיריית תל אביב על חתימת הסכם לבניית "בריכה ציבורית על חוף הים". לפי הדיווח, ייבנו שתי בריכות על שטח כולל של 18 דונם, "אחת אולימפית באורך 50 מטרים, שתוכל לשרת בבת אחת כ־15 אלף נפש, והשנייה תיועד לילדים". עוד נמסר שבקרבת הבריכות יוקמו חדרי הלבשה, מקלחות ובית קפה גדול, ויוקצו מקומות מתאימים לפינות שעשועים ולמשחקים. הקבלן המבצע, ש. סטולר, העריך שבניית הבריכות תימשך כשנתיים, אך בפועל נפתח המתחם - הידוע כיום כבריכת גורדון (בצילום, מתחילת שנות ה־60) - רק ב־1956.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו