זמן שאול: בבקשה לדייק - למאחרים לא תהי תקומה

אחד־אחד ואחת־אחת הם הגיעו. כשאני באתי, המנחה כבר היה שם. שתינו קפה והחלפנו מילות רכילות ואז הגיעה עוד אחת ממשתתפות הפאנל. אחר כך, חמש דקות לפני המועד הנקוב בהזמנות לתחילת הערב, הופיע מתנשף ומיוזע עוד אחד, מתנצל ומסביר.

לאורך כל הזמן הזה התרוצצו סביבנו אנשי ההפקה, ייאוש בעיניהם וטלפונים לאוזניהם, וניסו לשווא לברר איפה אנשיהם. עשר דקות לאחר המועד הנקוב הגיעה עוד אחת, ושני האחרונים הגיעו כשכבר היינו ישובים במקומותינו ובעיצומו של הדיון.

כל אחד ואחת שנכנסו הביעו אי־נוחות ואי־נעימות גדולה כמובן. כולם נשאו אותו מונולוג - נהיה בלתי אפשרי להגיע בזמן במדינה הזאת. פעם הפתרון היה תחבורה ציבורית, היום גם זה כבר בלתי אפשרי. כשמצרפים את מצב התחבורה הכללי להפגנות - מקבלים פקק אחד ענק.

אנחנו מאוד מתנצלים, אבל זה ממש לא היה תלוי בנו. הסתכלתי עליהם ועל הקהל, שסלח להם בהבנה רבתי, שהרי המצב נהיה בלתי נסבל במדינה וכולי, וניסיתי לחשב לגבי כל אחד מהם מאין הוא או היא הגיעו. כיוון שאני מכיר אותם, ידעתי שבאו מאותו מקום, פחות או יותר, שממנו הגעתי אני והגיע המנחה, וראו זה פלא: אנחנו הגענו בזמן.

• • •

אני מגיע בזמן. נקודה. כבר שנים אני מגיע בזמן. לא שעה לפני, כדרך האובססיביים, פשוט בזמן. בטח לא תופתעו לשמוע שלא נולדתי מגיע בזמן. לא הייתי מאחר כרוני או מפורסם, או ההוא במשפחה שידוע שתמיד צריך להמתין לו, אבל בגדול גדלתי על מודל הבוז המשפחתי הממוסד לשאול ב'.

מיהו שאול ב'? אתם שואלים בוודאי. ובכן, שאול ב' היה ידיד ותיק של משפחתנו וגם קרוב משפחה מדרגה כלשהי. איש נחמד, נעים ואינטליגנטי, עגמומי מעט מתוקף אלמנותו רבת השנים ודייקן באופן מופלא ממש. בשמחות המשפחתיות היה לו תפקיד רשמי: הוא היה זה שמבשר על תחילת האירוע, משום שמתוך איזה שיגעון שתקף אותו או בעיה נפשית שסבל ממנה הוא היה מגיע בשעה שהיתה נקובה בהזמנה.

נכון שישנם הרגעים האחרונים האלה לפני האירוע, של סידורים אחרונים וקצת לחץ ועוד קיפול אחד ואוי! מה עם המפית ולך תחבר את המקרן ואיפה ה־HDMI לעזאזל? בדיוק אז מגיע שאול ב'. אני ממש זוכר איך בכל אירוע פתאום בא ילד לאבא שלו ואומר: "שאול בא", מה שאומר: התחיל האירוע. ואז אבא עוזב הכל והולך לארח את שאול, שהוא האדם היחיד בכל האולם. יושב על ידו, מוזג לו כוסית, מדבר איתו שיחה מפוהקת וממתין עוד חצי שעה עד שיבואו האורחים הבאים. אבל מרגע ששאול בא - האירוע בעיצומו.

ומני אז נתקבע מעמדו של שאול כזה שמתייחס לשעת תחילת אירוע כהווייתה. ממש כאילו היא דבר אמת שמישהו התכוון אליו. זה היה מטריד מאוד, חייבים לומר, אבל כולנו ידענו שנס שיש לנו שאול, אחרת הסידורים האחרונים היו נמשכים עוד ועוד, עד שלא היתה נותרת נשימה בחזה, ורק בזכות הדוד הזה יש לנו את מחצית שעת השאול לנוח ולהתארגן לקראת האירוע האמיתי.

זאת ועוד, המזל היה שלצד נוקדנותו הבוקית נהג שאול, זיכרו לברכה (שאגב נפטר בשם טוב לא מזמן, ולהלווייתו הגיעו כולם בזמן, וזה היה הנושא היחיד שדובר בו מעל לגופתו עטופת הטלית), להעניק מתנות לא קטנות בכלל, וכך התאזנה מעט תדמיתו המעצבנת.

כך או כך - אף אחד לא רוצה להיות שאול.

• • •

ואני נהייתי שאול. אין לדעת מה היה מקור השינוי ומנועו, אך סביר להניח שהגורם העיקרי הוא עבודתי רבת השנים כמופיע מעל במות. כשמ־200 איש מחכים לך, או אפילו 35 - אתה לא מאחר. כלומר, אתה יכול לנסות לאחר, אבל מהר מאוד כבר לא תאחר, פשוט כי לא יהיו לך הזדמנויות בדמות הרצאות או הופעות. הענף הזה קשוח, ובצדק רב.

זה שנים ארוכות שאני לא מאחר. אפילו לא בדקה. יוצא בזמן, מתכנן מראש, מסור בכל ליבי ונפשי לווייז, מכיר גם את נקודות התורפה שלה (אין כמעט), יודע היטב שההנחות שגדלנו עליהן (ירושלים־ת"א בשעה, ת"א־חיפה בשעה) רלוונטיות ליום כיפור, מתעדכן בזמן אמת במועדי הפגנות ומחאות, מרתונים ותהלוכות, שביתות ומלחמות, מאמין לאינפורמציות ולא מתחכם.

עכשיו בואו: אין דבר כזה איחור מוצדק. באמת סליחה על השאוליות המתפרצת ועל הסחיות המדממת, אבל אני מתעקש על זה. אין איחור מוצדק ואין בכלל דבר כזה איחור אופייני או איחור כרוני. אין תכונת אופי שגוזרת איחור וגם לא הפרעת אישיות כזו. יש החלטה, מודעת כמעט, לאחר, כתוצאה מהפרעה קלה שהפסיכולוגים מזהים כניסיון להיאחז בילדות ולמרוד בסמכות.

האדם הבוגר הולך ומשתחרר בהדרגה מהצרכים האלה, אבל יש שנשארים תקועים במרד הקטן שמוצא את ביטויו בעסקי הזמנים והשעון. זה מובן, אולי, אבל זה אומלל ומעורר רחמים. שום איחור לא נסלח. האיחור הכרוני - עוד הרבה פחות. האיחור הבא על חשבון אחרים - עוד הרבה הרבה הרבה פחות.

רק דבר אחד צריך לפתור, והוא התהליך הבלתי נמנע שעובר מי שסיגל לעצמו את הדייקנות בזמנים כמוני והופך להיות לא־שאול, שהיה לצד היותו נודניק גם, כאמור, נחמד ונעים ורב חסד - אלא שאול נרגן ואדוק וקנאי לזמנים ומשיח של דייקנות ומיסיונר של שעונים, ומעל הכל: רודף ושוטם מאחרים.

אט־אט הולכים החיים ומתייצבים על יסוד אחד, יסוד הלבוא בזמן. העולם נחלק לדייקנים ולמאחרים. השיניים חורקות. האגרופים נקפצים חרש בתוך כיסים. הם שוב מאחרים. אין שום פקק. עשינו אותה דרך. נבלות. את רואה, אמרתי לך. די. לי נמאס. לאחר זה לדרוך על הראש. נמאס. וקללות. וקללות של זקנים. וקללות שמתחילות ביופטפוי. מיצור חיוני ויצרני הופך הבנאדם לשעון הדובר.

אז הנה, במקום לקלל אני אומר לכם, באהבה ובשמחה ובלי עצבים - בלי עצבים! - אני מחזיק את עצמי בכוח ומחייך: אל תאחרווווו! בבקשה אל תאחרו. זה מעליב, זה הורס את קצב האירוע/הפגישה/היום, זה פוגע, אבל ממש, בבעלי האירוע ובמזמינים, והעיקר: זה לא באמת נסלח, מקובל או מובן. כולם מחייכים אליכם ואיזה כיף שבאתם ויאללה בואו נתחיל, אבל בעצם בזים לכם כילדים שטרם התבגרו ומאחלים לכם דברים נוראים שאפילו לכתוב אותם אי אפשר.

• • •

פעם אחת זה היה מוצדק. מוצדק ועצוב כל כך ורלוונטי לדאבוננו גם היום. זה היה מזמן, ואני הייתי צריך לצאת מירושלים למלון דויד אינטרקונטיננטל בתל אביב כדי להשתתף בפאנל אקטואלי. יציאתי מהעיר התעכבה מאוד בגלל פיגוע הטרקטור הנורא שהתרחש באותו בוקר, ואז, כשהגעתי באיחור ועליתי לבמה מתנשף, חשתי צורך להתנצל וסיפרתי לקהל שאיחרתי בגלל הפיגוע.

מה שלא הבאתי בחשבון - שזו היתה הפעם הראשונה שהם שמעו על הפיגוע, כי הימים עוד לא היו ימי נדידת מידע מהירה כמו היום, ובאולם הגדול של האינטרקונטיננטל לא היתה בכלל קליטה סלולרית בימים ההם, ותוך רגע אחד 1,500 מורות עזבו את האולם ועלו כדי לצלצל ולבדוק שכולם בסדר, והכנס פשוט הסתיים. סליחה.