הסופרת מאיה וקסלר: "ידעתי שאם לא אכתוב אני כנראה אמות"

כשאני שואלת את מאיה וקסלר מה הביא אותה לכתוב את ספר הביכורים שלה, "חנינה", על אישה נורמטיבית כביכול שמוצאת את עצמה בכלא, היא מספרת לי על שלל חוויות נורמטיביות כביכול - אימהות, בדידות, מצוקה כספית - שהביאו אותה להזדהות עם הגיבורה שלה, תושבת מודיעין ואם לשלושה, שנידונה לעונש מאסר של 15 שנים מאחורי הסורגים.

הספר התחיל להתגבש אצל וקסלר בשנים שבהן שניים מבין שלושת ילדיה אובחנו על הספקטרום. "באותו זמן לאף אחד סביבנו לא היו ילדים עם צרכים מיוחדים. הרגשתי מאוד לבד עם החוויה הזאת. מבחוץ כל הילדים נראים אותו דבר, אבל ההורות לילדים עם צרכים מיוחדים היא מאוד אחרת, ואי אפשר להסביר למי שלא חווים את זה עד כמה".

אלה היו ימים עמוסים באבחונים ובטיפולים, אבל מה שהפגיש את וקסלר עם קצה החוט שהביא אותה לכתוב את "חנינה" היה דווקא רגע אחד של שקט. זה קרה כשהיא נסעה באוטו, לבדה לשם שינוי. "לא הייתי עם אף ילד באוטו, ואף אחד לא שאל אותי מיליון שאלות ויכולתי לשמוע את עצמי חושבת". ברדיו סיפרה מישהי על סדנת משחק שהיא העבירה בכלא, וכששאלו אותה על הכלא, היא אמרה: "חדרי ההתייחדות בנווה תרצה ריקים".

המשפט הזה הדהד בתודעתה של וקסלר. "מה זה אומר שחדרי ההתייחדות ריקים? זה אומר שאף אחד לא בא, שאין לאסירות בני זוג. הרגע הזה היה כמו גונג עבורי. אחר כך הלכתי לברר וגיליתי שזה ממש נכון, כי ברגע שאישה נכנסת לכלא המשפחה שלה מתפרקת. אם הגבר נכנס לכלא, אשתו בדרך כלל תמשיך להחזיק את הבית והילדים ותבוא לבקר, המשפחה לא תתפרק. אבל כשהאישה נכלאת בעלה מתגרש ממנה מייד, מתחתן מחדש, והילדים שלה, אם עוד היו בבית, נשלחים למסגרות ולמשפחות אומנה".

המשפט הזה אמר לך בדידות.

"בדידות, נידחות, שוליות. הנשים האלה מפסיקות להיות פקטור בעולם".

והבדידות היא שחיברה אותך לחוויית הכלא?

"לא רק הבדידות. אבחון של ילד עם צרכים מיוחדים הוא כמו פצצה שמתפוצצת לאט; ברגע הראשון קשה מאוד להבין מה ההשלכות. לא היה לי שום חופש פעולה. למשל, אף אחד לא רצה להיות בייביסיטר אצלי בבית. פעם הזמנתי מישהי שהמליצו לי עליה מאוד, ואז הגדולה נכנסת לטנטרום, האמצעי רץ לכביש, והקטן הצליח איכשהו להשתחרר מהעגלה וזחל במהירות שיא אל האופק. הבייביסיטר לא חזרה. זה תמיד היה אני או בן הזוג שלי. עד היום עוד לא מצאתי בייביסיטר, והגדולה שלי עוד מעט מתגייסת".

את אומרת בעצם שהאימהות היתה עבורך סוג של כלא?

"כן, אבל רק שזאת לא תהיה הכותרת!", היא צוחקת. "ברור שברגע שיש לך תינוק, כל תינוק, את לא חופשייה יותר. אימהות לילדים קטנים נמצאות במצוקה מתמדת, אלא אם יש להן המון עזרה או מערכת של תמיכה איתנה. כשיש לך ילדים רגילים זה בדרך כלל מתנרמל אחרי כמה שנים, אבל אצלנו זה רק הפך להיות יותר מורכב. בגילי 3 עד 5, כשילדים רגילים יכולים להיות יותר עצמאיים, הבן שלי היה בורח כל הזמן, חופר שעות על גלגלים של טרקטור או מדליק ומכבה את האור בלי הפסקה".

לא חיים לעצמאים

אל הקשיים והחרדות של תקופת האבחונים הצטרף גם משבר כלכלי גדול. לפני האבחונים היו וקסלר ובן זוגה פרילנסרים: היא עבדה כאנימטורית, שזכתה בפרסים (בין השאר על סרטה "כוכבים"), בעוד הוא עבד בשיפוצים. אבל זמן קצר אחרי שהילד האמצעי אובחן, הבינו שניהם שלא יוכלו להמשיך לעבוד כעצמאים. "מי שעצמאי צריך להיות מסור לעסק שלו, ליזום ולהשקיע. וכשהתפקיד המרכזי שלך הוא להיות הורה לילד עם צרכים מיוחדים, לשניים במקרה שלנו, ובעצם גם השלישית לא היתה במצב רגשי הכי טוב בזמן האבחונים - את לא יכולה להיות פנויה לעסק שלך, ומהר מאוד הגענו לבור כלכלי רציני".

בתקופה הכאוטית הזאת היא פנתה דווקא אל הכתיבה - בתחילה עוד לא כתיבה יצירתית, אלא כתיבה בפורום אינטרנטי. "זאת היתה תקופת 'תפוז', והתחלתי לחפש את עצמי בפורומים. הגעתי לפורום של תמיכה בנשים אחרי לידה, שבו נשים דיברו על עצמן ולא על הילדים. אני זוכרת את ההודעה הראשונה שלי שם, אחרי שהבן שלי אובחן, שהיתה מאוד מיוסרת. כתבתי שהכל מתפרק, וקיבלתי המון תגובות. מישהי כתבה לי שגם הבן שלה אובחן, 'את תראי, את והמשפחה שלך עוד תדעו אושר', ואני העתקתי את ההודעה שלה על פתק ושמרתי אותו. איכשהו היו בפורום הזה הרבה אימהות לילדים 'עם אותיות' - ADHD ,ASD ,PDD וכו' - שיכולתי להתייעץ איתן בכל שעה. הפורום הזה ליווה אותי כמו מגדלור. הוא נתן לי את ההרגשה שאני לא לבד".

אבל הפורום העניק לה יותר מאשר תמיכה והשתתפות - הנשים שם העניקו לה עזרה ממשית. "כשאת מוטרדת וחרדה מהמצב הכלכלי שלך, כל הקוגניציה שלך מושפעת לרעה. זאת כמו עננה שהולכת אחרייך לכל מקום. האיי־קיו שלך יורד. יום אחד, למשל, הלכתי עם הכלב והילד בעגלה לסופר. קשרתי את הכלב, קניתי מה שקניתי, חזרתי עם הילד והקניות ושכחתי את הכלב. כעבור כמה שעות איתרו אותי דרך השבב. כשסיפרתי את זה בפורום, היו נשים שנורא גערו בי, אבל אחת מהן כתבה לי שהיא מבינה לליבי והעניקה לי מתנה - 8 שעות אצל אישה שנותנת שיעורי אדמיניסטרציה, שתעזור לי להכניס קצת סדר בחיי. האישה הזאת, יתברר לי אחר כך, היתה חרדית".

היום בפייסבוק מפגש כזה לא היה קורה.

"לא. היום ברגע שאת רואה את התמונה של האישה שמולך - את יודעת מראש מה הדעות שלה, את יודעת מה היא חושבת. אבל שם, מכיוון שכולן כתבו בכינויים, לא יכולת לדעת מי נמצאת בצד השני. לא הייתי חושבת שדווקא היא, החרדית, תראה את הקושי שלי, אבל החיים שלי היו הרבה יותר קרובים לשלה מאשר לחייה של אישה חילונית שגרה בבית נחמד ויש לה שני ילדים סבבה והיא לא שואלת את עצמה מאיפה ייכנס הכסף לשכר דירה בחודש הבא. פגשתי בפורום נשים מעולמות שונים משלי, והיה לנו חיבור אנושי מאוד חזק. זאת היתה בשבילי חוויה משנת חיים. היתה לי אמונה שאני אדם ליברלי וחופשי, ולא היה לי מושג עד כמה החשיבה שלי מוגבלת ומושפעת מהדברים החיצוניים".

נפגשת איתן?

"כן. כשנפגשנו ראיתי נשים מאוד שונות ממני, אבל זה כבר לא שינה, זה היה מאוחר מדי, כבר היינו חברות. היום זאת קהילה ממשית. כשאבא שלי נפטר השנה באוקטובר, באו לבקר אותי בשבעה מכל הקצוות. בינתיים עברנו מתפוז לפייסבוק, לקבוצה סודית של 160 נשים בערך. מסיבת ההשקה של הספר התקיימה בביתה של אישה דתייה מהפורום".

דווקא בתקופה ההיא, של שיא הלחץ הכלכלי והרגשי, כשהיא גם מטפלת בתינוק בן חצי שנה שבהמשך יאובחן גם הוא על הספקטרום, היא יצאה לסדנת כתיבה ראשונה בתל אביב, אולי גם בעקבות ההנאה ששאבה מהכתיבה בפורום ומהחיזוקים שקיבלה על יכולת הניסוח שלה. "היציאה לסדנת כתיבה לא הסתדרה עם שום דבר במערך הביתי, אבל הודעתי לבן הזוג שלי שזה מה שאני אעשה ערב בשבוע, כי זה מה שחייב להיות. ידעתי שאם אני לא אכתוב אני כנראה אמות, אז עדיף שאני לא אמות. זאת היתה הצלה. אני זוכרת שהקראתי בסדנה קטע והשתרר שקט, ובתוך השקט הזה אמרתי לעצמי: הנה, זה הדבר, מצאתי".

בראש של האסירה

היום, כשילדיה בגרו - כיום הם בני 16, 13 ו־10 - והיא עובדת כשכירה, סוקרת של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וקסלר יכולה להקדיש את מרב המשאבים לכתיבה. שלוש פעמים בשבוע ובימי שישי היא מתייצבת בספרייה הלאומית מייד עם פתיחת השערים, מתיישבת בשולחן הקבוע שלה, וכותבת. העבודה בספרייה הלאומית מזמנת לה לא רק שקט, אלא גם שפע של ספרי עיון ועבודות מחקר שפתחו בפניה חלון אל כלא הנשים היחיד בישראל, שהיא לא הורשתה לבקר בו (בכלא מורשים לבקר רק מוזמנים או אנשי מקצוע).

באחד הספרים היא נתקלה ברשימת הציוד שהאסירה מקבלת עם הכניסה לכלא, ובהקצבה היומית של כפית קפה ושתי כפיות סוכר. "כשקראתי את הרשימה הזאת, מייד הבנתי איך מערכות היחסים בכלא נבנות סביב מחסור תמידי - 'אם אין לי, אני אקח בכוח'. זאת רק רשימה של ציוד, אבל היא מספרת כמה מעט יש למי שנכנסת לכלא בלי מערכת תמיכה - בלי שהמשפחה שלה תשלח לה מבחוץ כסף לקנטינה למשל".

היא קראה דו"חות של השב"ס, דו"חות של חברי כנסת וספרי עיון שמתארים את המצב הקשה של כלא הנשים היחיד בישראל, כמו "כלא נשים: החצר האחורית של החברה בישראל" של גילה חן ותומר עינת (רסלינג). "הספרייה הלאומית היא אוצר. היא הפכה להיות בית שני בשבילי. החיים שלי היו כל כך כאוטיים ומורכבים, שאחד הדברים שעזרו לי להתמודד היה לבנות שגרת כתיבה. העובדה שישבתי כל יום באותו מקום וקיבצתי מסביבי את אותם הספרים עזרה לי להשלים את המלאכה הזאת".

"כשאישה נכנסת לכלא, המשפחה שלה מתפרקת. אם הגבר נכנס לכלא, אשתו בדרך כלל תמשיך להחזיק את הבית והילדים ותבוא לבקר. אבל כשהאישה נכלאת - בעלה מתגרש ממנה מייד, מתחתן מחדש, והילדים שלה נשלחים למסגרות ולמשפחות אומנה"

בהיעדר יכולת לבקר בכלא ולשוחח עם אסירות, היא למדה על הווי הכלא ועל שפת האסירות מתוך עבודות מחקר, כמו עבודת התזה לתואר שני שכתבה קרן דגן־משה מהחוג לבלשנות באוניברסיטת חיפה, "לשון האסירות בישראל" (2017), שבה הובאו מונולוגים גולמיים של אסירות לצורך ניתוח בלשני שלהם. "העבודה הזאת מציגה את המילים של האסירות כמו שהן. כשפניתי אליה היא אמרה לי שהיא לא יכולה להעביר לי את הקלטות עצמן, כי חל עליהן חיסיון, אבל המונולוגים הכתובים נתנו לי מספיק חומרים כדי להיכנס לראש של האסירות ולהבין את מצוקת הקיום שלהן".

בספר שלך הכלא הוא המקום שבו הגיבורה בסופו של דבר משתקמת.

"כשהיא מגיעה לכלא, היא חייבת להשתתף בקבוצה טיפולית ונאלצת בפעם הראשונה בחייה להתמודד עם השדים הפנימיים שלה. היא היתה אמנם אישה תפקודית מאוד, אבל לא נתנה מקום רגשי לחוויות המורכבות שלה, וזה הוביל אותה בסופו של דבר לצעד הקיצוני שמניע את הסיפור. בכל מקרה, לא הייתי ממליצה על הכלא כיעד לחופשה של התבוננות פנימית. המציאות של כלא הנשים בישראל רחוקה מלהיות מַבְריאה. בעוד לגברים יש עשרות בתי כלא עם תנאי אירוח משתנים, כולל אגף תורני וצווארון לבן, לנשים יש כלא אחד, שלא שופץ מאז שנות ה־60, הוא קטן וצפוף, ורמת האבטחה בו היא מקסימלית, למרות שרובן המוחלט של האסירות לא אלימות ומעולם לא היתה בריחה ממנו".

"לא אהבה בין חתיך לחתיכה"

הגיבורה של וקסלר, שירה ביטון, מוגדרת כ"אישה רגילה לגמרי ממודיעין" שיום אחד מוצאת את עצמה בכלא. אבל הגיבורה של וקסלר היא ממש לא אישה רגילה. היא פקעת של זעם. מתחת למעטה התפקודי שלה מבעבעים הרגשות הקשים שהיא לא נותנת עליהם את הדעת, ודוחפים אותה לקחת את החוק בידיים וליטול את חייו של מי שרוצח את בנה.

האירוע שמתניע את העלילה לקוח מסיפור שקרה באמת. "בגיל שלוש, זמן קצר אחרי שאובחן, הבן שלי נכנס לגן תקשורת שהיה רחוק מהבית והגענו אליו בהסעות. אז עוד לא ידעתי שההסעות זה הגיהינום, והמלווים מתחלפים כל הזמן. באותו יום המלווה שלו, שהיתה נהדרת, כנראה היתה בחופשה ולא התקשרה שנרד לאסוף אותו הביתה. אף אחד לא התקשר במקומה. הבית שלנו לא צמוד לכביש, הוא נמצא בתוך סבך חצרות ירושלמי, בקומה שלישית. לפתע נפתחת הדלת והילד בן השלוש נכנס לדירה. נהג ההסעה הוריד אותו ברחוב ונסע".

מתוך האירוע הזה החלו אינספור חוטי "מה אם" להתרוצץ בראשה של וקסלר. מה אם בנה לא היה מוצא את הדרך, ומה אם ההסעה היתה מורידה אותו ברחוב הלא נכון? לא חסרים מקרי בלהות שאכן התרחשו בהסעות: ילדים שחיכו להסעות שעות, ילד שנשכח ברכב ההסעה, וכו'. "כשהילדים היו קטנים מאוד ליווה אותי הפחד מה יקרה אם מישהו יחטוף אותם. חשבתי, מה אם מישהו יחטוף את הבן האמצעי, כי הוא נורא חמוד, ואז יתעצבן ממנו, כי הוא יכול לעצבן, ולא יבין איך צריך להתנהג איתו... אני ממש זוכרת את מעגל המחשבה".

"המציאות של כלא הנשים בישראל רחוקה מלהיות מַבְריאה. בעוד לגברים יש עשרות בתי כלא, לנשים יש כלא אחד צפוף, עם רמת אבטחה מקסימלית, למרות שרובן המוחלט של האסירות לא אלימות ומעולם לא היתה בריחה ממנו"

מחשבות ה"מה אם" האלה מצאו את דרכן לספר, שמתחיל כאשר בנה הבכור של שירה ביטון יורד מההסעה ברחוב הלא נכון ונרצח. "חשבתי, מה היה יכול לגרום לי להיכנס לכלא? רק אם מישהו היה עושה משהו לילדים שלי. הרבה אמרו לי 'כל אחד היה מגיב כמו שירה ביטון אם מישהו היה פוגע בילד שלו'. אבל בעצם אף אחד לא עושה את זה. זאת פנטזיה של נקמה שהרבה אנשים עסוקים בה, אבל אדם נורמטיבי לא יממש לעולם. הוא יזעם, הוא יאכל את עצמו, אבל הוא לא ייקח חיים. הרבה אנשים זועמים כשאנשים פוגעים באחרים ולא נענשים. רוצחים, אונסים, ולא נענשים. חוסר האונים הזה, התחושה שאין מענה מהרשויות, מהמדינה בתור ההורה של כולנו, היא איומה. אבל בשביל לעשות את המעשה הכל כך קיצוני הזה היא לא היתה יכולה להיות אדם מן השורה. בשביל לדמיין אישה שהולכת ומממשת את הדחף הזה הייתי צריכה את הספרות".

מה הופך אותה לדמות כה קיצונית?

"התייעצתי עם חברה שלי שעובדת בתחום בריאות הנפש ושאלתי אותה מה יכול להביא אישה להגיב ככה. היא אמרה לי: או שההורים לא נמצאים, או שיש חוויה אחרת של מניעת צרכים ראשוניים. שירה ביטון גדלה בסביבה נורא מופרעת, ורק ככה אפשר להבין אותה. היא מנסה לתקן דברים, אבל בדרך הלא נכונה. רק עם הטיפול שהיא עוברת בכלא, הסיבה שבשבילה היא הקימה את החומות האלה מתחילה להתפורר".

לכן עם כל העיסוק של וקסלר בבדידות, "חנינה" עוסק בסופו של דבר בהתמודדות מוצלחת עם שדים מהעבר, הנשענת בין השאר על קשר זוגי חזק ששורד את כל המשברים הקשים. הספר כולו כתוב במתכונת זוגית - פרק בקולה של הגיבורה ופרק בקולו של בעלה, לסירוגין.

"הרבה אומרים שהרוב המכריע של בני זוג שהם הורים לילדים עם צרכים מיוחדים מתגרשים. הבעיה היא שזה לא פותר שום דבר, כי הילדים לא הולכים לשום מקום. לעומת זאת, כשמצליחים לקחת אחריות משותפת והולכים לכל הטיפולים יחד, נוצר חיבור נדיר. הרגשתי שמדברים הרבה על קשרים זוגיים שמתפוררים אחרי שהילדים מאובחנים כבעלי צרכים מיוחדים, אבל הקשר יכול להיות גם מה שמחזיק".

אז זה גם ספר על אהבה?

"על אהבה שמחזיקה. לא אהבה רומנטית, לא התאהבות של התחלה, אלא קשר שלא נהרס למרות שלכל אחד משני בני הזוג יש חולשות מאוד ברורות. זאת אהבה שמתקיימת לא בין החתיך לחתיכה, אלא בתוך הבורגנות ובתוך המשבר".

מאיה וקסלר, "חנינה", כנרת זמורה, 540 עמ'