נתחיל מהסוף: בניגוד לכל הציפיות, קהילת מבקשי המקלט/ המסתננים/ הפליטים/ מבקשי העבודה בדרום תל אביב הולכת ומתכווצת. למעשה, בשנים האחרונות מספרם פחת ביותר מחצי. אגב, אף אחת מההגדרות האלה אינה מדויקת: האפריקנים שהגיעו ארצה, בעיקר מסודאן ומאריתריאה, מופיעים ברישומי משרד הפנים כ"זרים שאינם בני־הרחקה", וההגדרה הנכונה ביותר עבורם היא "חסרי מעמד". למה? עוד נגיע לזה.
בכל מקרה, מקהילה שמנתה בשיאה כמעט 70 אלף אנשים, שרובם נכנסו לישראל דרך הגבול הפרוץ עם מצרים, נשארו היום פחות מ־30 אלף. רובם נמצאים בדרך החוצה מישראל - בעיקר לקנדה, אבל גם לכמה מדינות אירופיות. מנתוני רשות ההגירה עולה שמ־2012 ועד לסוף 2022 עזבו את ישראל כמעט 41 אלף אפריקנים.
עכשיו נחזור להתחלה. ההגירה ההמונית מאפריקה לישראל החלה בתחילת שנות האלפיים, בעיקר מסודאן ומאריתריאה. היא התאפשרה בעיקרה בגלל חסרונה של גדר בגבול עם מצרים. זו לא נבנתה בזמן בגלל מחלוקות אינסופיות על נחיצותה ועל מקורות תקצובה.
רק כשהחלו חדירות מאורגנות של פליטים ומהגרי עבודה אפריקנים, באמצעות מדריכים בדואים, ממצרים לישראל, רה"מ אהוד אולמרט הטיל על המשנה לראש הממשלה חיים רמון, שהיה אחראי למעקב אחרי השלמת גדר ההפרדה במרחב התפר בין ישראל ליו"ש, לבדוק את היתכנות הקמת גדר ביטחון על גבול מצרים. בנייתה תוכננה להתחיל ביוני 2008, אך התעכבה בשל מחלוקות תקציביות עם שר הביטחון דאז אהוד ברק ועם השר לביטחון הפנים אבי דיכטר, שצידד במתן עדיפות להקמת מתקני השהייה.
כך זה נמשך, עד שההסתננות והתגברות איום הטרור הובילו את ממשלת ישראל להאיץ את הקמת המכשול הקרקעי ואת עיבוי כוחות הצבא בקו הגבול. רק ביולי 2009 עלה שוב רעיון הקמת הגדר, ובדצמבר החליט רה"מ בנימין נתניהו לתמוך בהקמתה. במארס 2010 עברה החלטת ממשלה על הקמת הגדר. זה אולי מיותר לציין שבמקביל לוויכוחים ולמחלוקות ההסתננות נמשכה באין מפריע, ובניית הגדר הושלמה רק ב־2013, אחרי שרוב המסתננים נכנסו לישראל, וחלקם אף התיישבו בה לבטח.
באשר להגדרות - הן נשמעות טכניות, אבל ההבדל ביניהן הוא משמעותי, ואף עשוי להיות גורלי: מבקש מקלט הוא אדם הבורח מחשש לחייו ומגיע למדינה חדשה שבה הוא מרגיש בטוח. יש לו זכות, בהתאם לאמנת הפליטים, להגיש בקשת מקלט. אם בקשתו מתקבלת - הוא מקבל מעמד של פליט, המקנה לו זכויות והגנה. בישראל רוב בקשות המקלט לא נבדקו כלל, ולכן המבקשים נשארו בסטטוס הזמני של מבקשי מקלט ונותרו למעשה חסרי מעמד. המעמד של פליט מזכה בזכות לאיחוד משפחות, ולכן ישראל בקושי מעניקה אותו.
ההגדרה של "מסתנן" מתייחסת רק לאופן שבו האדם נכנס למדינת המקלט - שלא דרך מעבר גבול מסודר - ולא לסיבה לכך שהוא ברח. ואילו עובדים זרים הם מי שהגיעו לישראל עם ויזת עבודה כחלק מהסכמים בין המדינות, כמו התאילנדים לעבודה בחקלאות או הפיליפינים לסיעוד.
בריחה דרך ערוץ ותיק
פרופ' גליה צבר, הנחשבת מומחית עולמית בנושא, החלה בימים אלה לערוך מחקר רחב, שבדק את הגירת ההמשך של מבקשי המקלט האריתריאים והסודאנים מישראל לקנדה (המחקר נערך במימון הקרן הלאומית למדע, בשיתוף פעולה עם ד"ר דבי בביס, ד"ר ליסה ריכלין וד"ר עידית מילר).
פרופ' צבר, למה בעצם המהגרים מאפריקה הגיעו דווקא לישראל?
"הסיבות קשורות במצב ששרר אז באזור דארפור שבמערב סודאן, גם במלחמת האזרחים בדרום סודאן ובאריתריאה, וגם במצב בישראל. ראשית צריך לזכור שב־2006 לא היתה גדר הפרדה בינינו לבין מצרים, ושכל דרכי המילוט האחרות נחסמו בשל נפילת השליט מועמר קדאפי בלוב. כחצי מיליון מהנמלטים ממדינות אלה הגיעו למצרים, אבל שם הם נתקלו באלימות רבה מאוד, ואז החליטו להמשיך בערוץ הבריחה לישראל. אגב, לא מדובר בערוץ חדש, הוא פעיל כנתיב הברחה כבר שנים רבות - בעיקר של סמים, של אמל"ח ושל קורבנות סחר בנשים".
למה זה קרה דווקא ב־2006?
"הבריחה החלה הרבה קודם. בסודאן היא החלה בגלל מלחמת האזרחים ורצח העם בדארפור, שביצע הממשל המרכזי בח'רטום. באריתריאה, שנחשבת 'צפון קוריאה של אפריקה', היא החלה כבר בתחילת שנות האלפיים. למעשה, כמעט חצי מהאוכלוסייה הצעירה והבריאה עזבה את המדינה בגלל השירות הצבאי ללא תאריך שחרור, שהוא למעשה סוג של עבדות, הכוללת גם אלימות מינית נגד חיילות. אגב, רוב הנמלטים לא הגיעו לישראל, אלא בספינות לאיטליה, ליוון ולאתיופיה. אלינו הגיעו בהתחלה כ־60 אלף - 70 אחוז מהם מאריתריאה".
כולם הגיעו ישר לתל אביב?
"לא. נוצרו בארץ שלוש קהילות. אחת באילת, סביב העבודה במלונות, שנזקקו לכוח עבודה זול וזמין - והאריתריאים היו ממש חבל הצלה עבורם. בתל אביב הם הועסקו בעיקר על ידי מעסיקים פרטיים בעבודות ניקיון, בנייה ושטיפת כלים - כלומר, בעבודות מסוכנות או משפילות שישראלים לא יעשו. והיתה עוד קהילה קטנה בערד".
הקהילה שנוצרה בתל אביב היא ללא ספק הגדולה ביותר. בשיאה היא מנתה כמעט 70 אלף איש והיתה חלק נכבד מאוכלוסיית העיר, שבה רשומים בסך הכל כ־435 אלף תושבים. ההשפעה על מערכת החינוך העירונית, למשל, היתה דרמטית. מנהלת מינהל החינוך בעיריית תל אביב־יפו, שירלי רימון־ברכה, דיווחה ביוני 2022 שבבתי הספר היסודיים בדרום תל אביב רובם המוחלט של הילדים מוגדרים "חסרי מעמד". לדבריה, 99 אחוז מתלמידי בתי הספר בשכונת נווה שאנן הם מבקשי מקלט, בשכונת התקווה 92 אחוז ובשכונת שפירא 65 אחוז.
פרופ' צבר, יש הבדל בין קהילות המסתננים?
"כן. האריתריאים הגיעו רובם כרווקים. אצל הדארפורים והדרום־סודאנים היו יותר נשים ומשפחות בהתחלה. בכל מקרה, מספר האנשים הגדול יצר מצוקה בישראל ובאו"ם. לישראל לא היה מנגנון לבדיקה פרטנית של בקשות מקלט, ולכן עד 2009 היא נתנה הגנה קבוצתית עם זכאות להישאר בארץ, אבל בלי זכויות נלוות ובלי זכות להגיש בקשה פרטנית. את מבקשי המקלט הראשונים שהגיעו הכניסו ישר לכלא קציעות. אלי ישי, שהיה אז שר הפנים, אמר ב־2012: 'נמרר להם את החיים עד שירצו ללכת', ומירי רגב אמרה ב־2014: 'הסודאנים הם סרטן בגוף האומה'".
ומה המדינה עשתה עם זה בפועל, מעבר להצהרות פופוליסטיות?
"ב־2007 מבקשי המקלט קיבלו הגנה קבוצתית שמגינה מפני גירוש, והמדינה גם התירה עבודה והבטיחה לא לקנוס את המעסיקים. ב־2011 נכנסו עוד 18 אלף איש. באותה השנה דרום סודאן קיבלה עצמאות, ולכאורה אפשר היה להחזיר אותם לשם. חלק אכן הוחזרו, וגורלם היה נורא.
"לצד זאת, ישראל אישרה להגיש בקשות פרטניות למעמד של פליט. עשרות אלפים הגישו בקשות, אבל אושרו רק 11, אולי 12. במקביל המדינה פעלה להעמקת הגירוש, גם באמצעות הכליאה במתקן חולות, וגם כשהביאה במיוחד פועלים ירדנים למלונות באילת - מה שגרם, כצפוי, לגל פיטורים גדול של המסתננים מאפריקה".
ואז, ב־2018, נראה שפתרון קל ופשוט נמצא בהישג יד. פרופ' צבר מספרת: "נתניהו היה ראש הממשלה, דרעי שר הפנים ויהושע מור יוסף ראש רשות האוכלוסין. יחד עם הממשלה הקנדית והאו"ם הם הגיעו למתווה מדהים, שלפיו חלק קטן מאוד ממבקשי המקלט יישארו בישראל ויקבלו מעמד זמני, והרוב יעברו לקנדה ולאירופה - וכל זה באחריות האו"ם. כולם חתמו על ההסכם, ונתניהו אפילו הצהיר: 'פתרנו את בעיית המסתננים'. אבל לא עברו 48 שעות ונתניהו ביטל את ההסכם, כי קמה זעקה מכיוון הבייס שלו, וגם מצד פעילות בשכונות כמו שפי פז ומאי גולן, שצעקו איך עושים דבר כזה לדרום תל אביב. זה היה הסכם פנומנלי, אבל הוא בוטל".
ומה קרה מאז?
"מ־2019 כל מבקשי המקלט החזקים והמקושרים הצליחו להגר מכאן לארה"ב, לאירופה ולקנדה. בקנדה הם צריכים ספונסר. מפתיע לגלות שספונסרים רבים בצפון אמריקה הם יהודים, שעושים זאת גם מתוך אמפתיה וחמלה, וגם מתוך כעס על המדיניות של ישראל. בקנדה הם מקבלים מייד סיוע מלא של המדינה, במגורים, בלימודים ובהכשרה מקצועית, ובתוך חמש שנים, אם הכול כשורה, הם מקבלים אזרחות מלאה!"
מדהים.
"כן! אבל הקנדים חכמים, וההליך אצלם הדרגתי. המהגרים החדשים צריכים להוכיח שהם עובדים, שהם שומרי חוק ושהם יודעים את השפה. בסופו של התהליך הזה, קנדה וארה"ב מרוויחות כוח אדם נפלא. יש להם כישורי חיים מעולים".
פרופ' גליה צבר: "ישראל אישרה להגיש בקשות פרטניות למעמד של פליט. עשרות אלפים הגישו, אבל אושרו רק 11, אולי 12. במקביל, המדינה פעלה להעמקת הגירוש, גם באמצעות הכליאה במתקן חולות, וגם כשהביאה במיוחד פועלים ירדנים למלונות"
זרוק ודפוק בתחנה המרכזית
סיפורו של מ' (34), שברח מאריתריאה ב־2006, אופייני מאוד למסתננים שהגיעו לישראל. גם הוא - היום נשוי עם שני ילדים, מדבר עברית שוטפת ומנהל עסק קטן בדרום תל אביב - נמצא בדרכו לקנדה, ומאמין שבתוך שנתיים כבר יתגורר בה עם משפחתו כאזרח מהשורה. עד אז הוא מעדיף להישאר בעילום שם, כדי לא להסתבך בשעה כה רגישה עבורו ועבור משפחתו.
מתי ברחת מאריתריאה?
"ב־2006. הייתי רק בן 17. תלמיד בבית הספר, כמו כולם. ברחתי כי רצו לגייס אותי לצבא, אבל בלי תאריך שחרור. לצבא שלנו שם - אתה נכנס, אבל אתה לא יוצא. אז יום אחד קמתי בלילה, לבד - וברחתי. לא סיפרתי לאף אחד, לא למשפחה ולא לחברים. בגבול היה צריך להיזהר מאוד, כי החיילים שם הורגים את כל מי שמנסה לברוח. זה כמו בצפון קוריאה, ויותר גרוע. ברחתי ברגל, בלילות, דרך ההרים. בהתחלה הגעתי לאתיופיה, אבל גם שם המצב היה גרוע מאוד, אז המשכתי. אחרי חודש הגעתי לסודאן, לח'רטום. הייתי שם חודשיים, והחלטתי לנסות להגיע לאירופה דרך לוב".
תכננת להגיע בסירה מלוב לאיטליה?
"כן. אבל לא הצלחתי. ואז הגעתי למצרים, לקהיר. במצרים היה בלאגן. לא נתנו לנו את הניירות, ואם תופסים אותך זורקים אותך לכלא, או שמחזירים אותך לאריתריאה, שזה הכי מפחיד, כי שם זה ישר לשנים בכלא. המצרים תפסו אותי מנסה לברוח לישראל דרך תעלת סואץ, תפסו אותי והעבירו אותי מכלא לכלא, ככה שלושה חודשים. ואז ברחתי ברגל והגעתי לישראל דרך סיני, במונית. בגבול היתה גדר ארוכה, אבל עברנו אותה".
איך קיבלו אתכם בישראל?
"20 דקות אחרי שעברנו את הגבול, הגיעו אלינו חיילים והביאו אותנו למחנה שלהם. באותו הזמן היו משאירים כל מי שנכנס במתקן חולות. אותי דווקא לא בדקו, שחררו אותי. הלכתי עד שהגעתי לבאר שבע. מבאר שבע לקחתי מונית שהביאה אותי עד לתחנה המרכזית בתל אביב. הנהג לקח לי 50 דולר".
למה באת לתל אביב? הכרת פה מישהו?
"לא. אני זוכר שירד גשם חזק, ואני לא הכרתי אף אחד. רעב, צמא, בלי שקל בכיס. ככה הסתובבתי יומיים. כמו טמבל. עד שהגעתי למסעדה אתיופית בתחנה המרכזית למטה, ופתאום אני שומע מוזיקה אמהרית. נכנסתי לשם, אמרתי שאני ככה וככה, לא מכיר אף אחד, ושאלתי אם יוכלו לעזור לי.
"בעל המקום אמר לי 'בטח, נעזור לך', ושלח אותי למקום שנתנו בו עזרה, ברחוב מטלון. פתאום מצאתי שם חבר מאריתריאה. היינו יחד גם בסודאן. כשהייתי בכלא במצרים הוא נכנס לישראל וכבר התחיל לעבוד. הוא לקח אותי למקום באלנבי. עשו לי ראיון ונתנו לי תעודת B1 לשישה חודשים (אשרת תייר עם רישיון עבודה, הניתנת לעובדים זרים בישראל, י"א). ככה עבדתי במלונות באילת כמה חודשים, ואז חזרתי לתל אביב".
נתקלת בגילויי גזענות בארץ?
"כן, עברתי פה הרבה דברים. עזוב, זה לא מעניין אותי. אני לא מתייחס לזה. אם אריתריאי אחד גנב, גם אני גנבתי? אז כולם גנבים? ואם יש ישראלי אחד שהוא גזעני, אז כל הישראלים גזענים?"
מתי התחתנת?
"ב־2009, עם בחורה שהגיעה מאריתריאה בדיוק כמוני, באותו המסלול. אנחנו גרים עכשיו בחולון ויש לנו שני ילדים, הגדול בן 13 והקטן בגן חובה. את העסק שלי לקחתי לפני שנה מבחור אריתריאי כמוני, שנסע לקנדה עם המשפחה שלו".
גם אתה נמצא בדרך לשם עם המשפחה?
"כן. נגיע לקנדה בתוך שנתיים. יש לי שם אח שיקבל אותנו, בקלגרי. בקנדה, אם יש מישהו שמקבל אותך - אתה לא צריך כלום. יש שם קהילה גדולה. נתחיל חיים חדשים, נעבוד. נקבל אזרחות מלאה, עם פספורט והכל. אנחנו שמונה אחים ואחיות במשפחה. אף אחד לא נשאר באריתריאה. יש לי אח אחד שכבר חי בקנדה, ועוד אחים ואחיות שחיים בצרפת, בהולנד, בשבדיה ובגרמניה. לכולם יש חיים מסודרים - חוץ ממני, למרות שאני ברחתי ראשון".
מ', פליט מאריתריאה: "נגיע לקנדה בתוך שנתיים. יש לי שם אח שיקבל אותנו, בקלגרי. בקנדה, אם יש מישהו שמקבל אותך - אתה לא צריך כלום. יש שם קהילה גדולה. נתחיל חיים חדשים, נעבוד. נקבל אזרחות מלאה, עם פספורט והכל"
למה, לדעתך, הקנדים רוצים אתכם?
"כי הם מבינים שאנחנו פליטים שכבר עברו בכל העולם, והם מרגישים שהם לא יכולים להתעלם מהסבל שלנו".
אם יכולת לבחור באותם התנאים בין ישראל לקנדה, במי היית בוחר?
"ברור שהייתי נשאר בישראל. הילדים שלי לומדים פה בבתי ספר, יש לי עסק, אני כבר מכיר את השפה ואת התרבות. אבל אין לי ברירה בגלל חוסר המעמד שלנו. אני מצטער על כך שעכשיו את כל מה שאני עברתי - הילדים שלי יצטרכו לעבור שוב. בישראל אני למעשה כמו עצור בכלא. כבר 15 שנה לא ראיתי את המשפחה שלי, כי אם אני יוצא מהמדינה - אני לא יכול להיכנס אליה שוב".
אתה מודע למזג האוויר בקנדה? שם עשרה חודשים בשנה הכל שלג וקרח.
"אני יודע טוב מאוד, אבל אני לא יכול לחיות ככה כל החיים. אפילו בתקופת הקורונה לא קיבלנו שום עזרה פה. לא מענקים, לא דמי אבטלה. היינו שנה בבית לבד, בלי שום הכנסה ותמיכה ועם שני ילדים. אני לא רוצה להתלונן על המדינה, אבל המצב שלנו פה הוא לא נורמלי".
הילדים מודעים למעבר הצפוי לקנדה?
"הילדים מרגישים את עצמם כישראלים לכל דבר. אנחנו חוגגים את כל החגים הישראליים. אפילו היינו בטיול עם כל הכיתה של הבן הגדול למערת המכפלה, ולמדנו שם על אברהם ושרה. אנחנו לא מדברים על המעבר לקנדה בבית, אבל הבן גדול כבר יודע הכל ומבין הכל".
בליווי של שני גברתנים
הממונה מטעם המדינה על המהלך המפתיע הזה הוא דותן סמית, המוגדר רשמית כראש היחידה לעזיבה מרצון ברשות ההגירה.
איך אתם מגדידים את הסודאנים והאריתריאים?
סמית: "באופן לא רשמי הם מוגדרים כמבקשי מקלט. זה טכני לגמרי. גם אם אתה או אני נטוס מחר בבוקר למדינה מערבית ונבקש שם מקלט, נוגדר מייד כמבקשי מקלט. ואז המדינה תבחן את הבקשה שלך, ואם היא תאשר אותה - תוגדר כפליט. אבל מפני שסודאן היא מדינת אויב, אנחנו לא יכולים להרחיק לשם אנשים בכוח. כי אם האדם מסרב להתפנות, צריכים ללוות אותו שני גברתנים, לטוס איתו ולמסור אותו לידי השלטונות המקומיים. וזה כמובן בלתי אפשרי. ולכן הם נקראים 'זרים שאינם בני־הרחקה' כי אי אפשר להרחיקם".
זאת אומרת שאם לא היה צץ לפתע הפתרון של ההגירה לקנדה, האפריקנים היו נשארים בתל אביב עוד שנים רבות, ולנו לא היתה שום דרך לשנות את זה?
"אתה צודק לגמרי. זו גם הסיבה לכך שהקמנו את היחידה לחזרה מרצון. אגב, רוב הסודאנים חזרו לסודאן מרצונם, בסופו של דבר, ואלפי אריתריאים חזרו לאריתריאה. עוד מנגנון שהפעלנו היה המעבר של מבקשי מקלט לארצות עולם שלישי באפריקה, שאני לא יכול לציין את שמותיהן".
אבל אני יכול: רואנדה ואוגנדה. וזה היה רעיון של גדעון סער, שהיה אז שר הפנים. נתתם להם כסף מזומן כדי שיעזבו. כמה נתתם וכמה עזבו?
"3,500 דולר לכל אדם, ועזבו ככה את הארץ אלפי אנשים".
דותן סמית, ראש היחידה לעזיבה מרצון ברשות ההגירה: "עם שגרירות קנדה יצרנו פרוטוקול עבודה שמגדיר תהליך שקוף ומהיר, שמקל על הפליטים לעזוב. כולם מרוויחים פה - גם העובד הזר, שיזכה לחיים טובים יותר, גם מדינת ישראל וגם קנדה עצמה"
פרופ' צבר, התיאור הזה מדויק?
"כן, אבל המעבר של מבקשי מקלט לארצות עולם שלישי באפריקה היה פטנט נוראי. נקודת ההנחה היתה שכל השחורים הם בעצם אותו הדבר. לכן שלחו אותם כמו מטען למדינה שהם לא מכירים כלל, בלי שום הגנה.
"בסך הכל יצאו כך מהארץ בערך 6,000 איש, ואחר כך עוד 2,500 ב־2015. רובם ככולם נאלצו אחרי שבוע בלבד לעזוב את רואנדה, והפכו שוב לפליטים שחיפשו מקלט בארצות אפריקניות שכנות".
למרות זאת נשארה פה קהילה ענקית, שגם גדלה כל הזמן עקב ריבוי טבעי. ואז הגיע הפתרון של קנדה. איך זה עובד בדיוק?
סמית: "בקנדה הם נקלטים על ידי אנשים מהקהילה שלהם, שחותמים להם ערבות לשנים הראשונות וקולטים אותם שם, עם קצת עזרה מהמדינה עצמה. לקנדה יש את האינטרסים שלה. יש להם סקטור חזק מאוד של מהגרי עבודה צעירים, כי האוכלוסייה שלהם מזדקנת והמדינה חרטה על דגלה את קליטת ההגירה, מסיבות הומניטריות.
פרופ' צבר: "מאז 2019 כל מבקשי המקלט החזקים והמקושרים הצליחו להגר מכאן. בקנדה הם צריכים ספונסר, ומפתיע לגלות שספונסרים רבים בצפון אמריקה הם יהודים, שעושים זאת מאמפתיה ומחמלה, אבל גם מתוך כעס על מדיניות ישראל"
"צריך גם לזכור שיחסית לגודלה, קנדה היא למעשה מדינה ריקה. וגם יש לה צורך בידיים עובדות. כשראינו שמדובר בתופעה כה רחבה, התקשרנו לשגרירות קנדה ויצרנו איתם פרוטוקול עבודה שמגדיר תהליך שקוף ומהיר, שמקל עליהם לעזוב. בסופו של דבר, הם מקבלים שם תושבות, ואז אזרחות מלאה, עם דרכון והכל.
"כולם מרוויחים פה. גם העובד הזר, שיזכה לחיים טובים יותר, גם מדינת ישראל וגם קנדה עצמה. היו אפילו כמה מקרים של זרים שהיה להם מעמד פה, עם תעודת זהות והכל, והם ביקשו לבטל אותו כדי להגר לקנדה".
אחרי שהם מסתדרים בקנדה, הם מתגעגעים לארץ? יש להם בכלל איזה סנטימנט לישראל?
פרופ' צבר: "מאוד! הם לא מתגעגעים לרשויות פה, אבל למעסיקים שלהם, לחברה, לתחושת הקהילה ול'סחבקיות' הישראלית הם כן מתגעגעים. קנדה היא ארץ ענקית, והם מפוזרים בה בקהילות קטנות ומבודדות למדי".
הסתלקותה של הקהילה הזאת מתוכנו תעורר גם בעיות?
"בוודאי. מי יעבוד במקומם? תיכנס היום לבתי אבות, למשחטות, למטבחים של מסעדות. עובדים שם כמעט רק מבקשי מקלט. כשהם לא יהיו פה, מי ימלא את מקומם בכל העבודות הקשות האלה?"
מ': "בישראל אני למעשה כמו עצור בכלא. אם אצא מהמדינה - לא אוכל להיכנס שוב. ברור שהייתי נשאר. יש לי פה עסק, ואני כבר מכיר את השפה ואת התרבות. אבל אין לי ברירה, בגלל חוסר המעמד שלנו. אני מצטער שעכשיו ילדיי יעברו את מה שעברתי"
"סובלים מטרור בשכונות"
מי שקצת פחות מתלהבת מהמגמה החדשה היא שפי פז, שמאז 2013 לוקחת חלק משמעותי במאבק נגד מגורי מסתננים בשכונות דרום תל אביב במסגרת עמותת "עוטף תחנה מרכזית". פז מובילה את האגף המיליטנטי בעמותה, שקורא לעצמו "החזית לשחרור דרום תל אביב".
פז, אתם מרגישים שיש עכשיו פחות מסתננים בשכונות הדרום?
"לא כל כך, כי אלה שיצאו לפריפריה חזרו לאחרונה לדרום תל אביב, ויש להם גם ילודה מאוד גבוהה. אנחנו סובלים בעיקר מטרור של בני נוער וכנופיות רחוב. יש הרבה סיפורים על מכות ועל אלימות. הם מסתובבים ברחובות ומחפשים על מי להוציא את האגרסיות.
"המספרים אולי נכונים, ויש היום פחות מ־30 אלף, אבל כולם מרוכזים אצלנו. ואל תשכח גם שעל כל אפריקני שעוזב את תל אביב, מגיעים לפה כמה ממזרח אירופה - אוקראינים, מולדבים, גאורגים. מבחינתנו הם נזק לא פחות, כי הם מסתובבים ברחובות, ורובם שתויים. אבל יש עוד בעיה".
איזו בעיה?
"לקנדה יש קריטריונים ברורים להגירה, והיא מקבלת רק את המסתננים החזקים ודורשת מהם תעודת יושר, תעודת בריאות והוכחות ליכולת התפרנסות. אז היותר 'נורמטיביים', במירכאות, עוזבים, ופה נשארים רק החלשים ביותר - עברייני מין, נרקומנים, שיכורים, חולים".
את מרגישה את זה בעצמך?
"בוודאי. בשכונה שלי מסתובבות בכל ערב כנופיות של מסתננים. כשאני יוצאת מהבית בערב, אני בקושי רואה ישראלים. שכונת התקווה זה בכי. אין יום שאני לא מקבלת טלפון על פריצה, שוד, אלימות. המסתננים מתנהגים שם כבעלי הבית, והמשטרה משתפת איתם פעולה".
למה?
"תשאל את המשטרה. מבחינתה הם סוג א' ואנחנו סוג ב'. בכל עימות בין ישראלים למסתננים - המשטרה בצד של המסתננים. את זה אני אומרת לך מידיעה.
"היה בשבת עימות על רעש שהתפתח לקטטה, ואריתריאית התקשרה למשטרה, שהגיעה בתוך שלוש דקות. בעימות אחר בקריית שלום ילדי מסתננים תקפו ילדות יהודיות, והמשטרה הגיעה בתוך 40 דקות, ולא עצרו אף אחד. ככה אנחנו חיים".
אז אתם הראשונים שצריכים לשמוח על ההגירה השנייה שלהם.
"אנחנו מברכים על כל משפחת מסתננים שיוצאת, כי בעיניי זה הישג שלנו. זה מוכיח שאחרי 15 שנה הבהרנו להם שאין להם מה לחפש פה, ושאין להם שום עתיד בישראל".
שפי פז: "בכל עימות בין ישראלים למסתננים - המשטרה בצד שלהם. אנחנו מברכים על כל משפחה שיוצאת מהארץ, כי בעיניי זה הישג שלנו. זה מוכיח שאחרי 15 שנה הבהרנו למסתננים שאין להם מה לחפש פה, ושאין להם שום עתיד כאן"
ברשות ההגירה יש יחידה מיוחדת לעידוד הגירה מרצון.
"בעיניי רשות ההגירה היא פיקציה, היא לא קיימת. גם את המזרח־אירופאים שהגיעו לכאן אפשר לגרש, ואין מי שיגרש אותם. רשות ההגירה לא מתפקדת. נקודה. כבר שנים לא ראיתי רכב שלהם שעושה סיור בשכונות. בעינינו אין הבדל בין מסתנן מאריתריאה, מחוף השנהב, מקונגו, ממולדובה, מנפאל או מהודו. אין הבדל. כולם לא צריכים להיות פה".
אז מי יעבוד במקומם? כבר עכשיו מרגישים את חסרונם במסעדות.
"אני מבינה שצריך עובדים זרים, זה מקובל עלי. אבל ישראלים לא רוצים לעבוד בעבודות של מהגרים. מה לעשות? שיכריזו על העבודות האלה כעבודות מועדפות ושיפסיקו לתת לאנשים דמי אבטלה.
"האריתריאים והסודאנים, אגב, כבר לא עובדים רק בעבודות האלה. רובם כבר התקדמו, ולרבים מהם יש עסקים משלהם. ואם מסעדן רוצה להעסיק אריתריאים - אני מציעה שיגורו אצלו בבית ברמת אביב. אנחנו לא צריכים להיות הגטו של העבדים שלהם".
תגובות
ממשטרת ישראל נמסר: "צר לנו על הצגת הדברים באופן שחוטא לאמת ושמטיל דופי בעבודתם החשובה של השוטרים, שכן מדובר בטענות מופרכות. בניגוד לנטען, משטרת ישראל פועלת כל העת כדי לאכוף את החוק ואת הסדר הציבורי באופן שוויוני, נחוש וללא משוא פנים, כשהיא מעניקה מגוון שירותי משטרה לכל קצות הקשת של החברה בישראל".
מרשות ההגירה נמסר: "הטענה שלפיה לכאורה רשות ההגירה מתפקדת בתחום הדרכונים בלבד היא כמובן חסרת בסיס, ומתייחסת ככל הנראה לתקופה קצובה של חודש בלבד. הרשות קיימת כ־15 שנה ועוסקת במגוון תחומי אחריות, לרבות היתרי העסקה לעובדים זרים, מעמד בישראל, אכיפה ועוד".
ממחלקת ההגירה של ממשלת קנדה שבאוטווה נמסר: "קנדה גאה להיות מובילה בינלאומית ביישוב מחדש ובאינטגרציה של פליטים. על פי דו"ח המגמות העולמי 2021 מסוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR), קנדה יישבה מחדש יותר פליטים מאשר כל מדינה אחרת בעולם - ויותר מ־20,400 פליטים מצאו בה בית קבוע ובטוח בשנת 2021. בהתבסס על התוכנית לשנים 2023-2025, קנדה שואפת ליישב מחדש בשטחה עד 144,170 פליטים".
yakir-el@zahav.net.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו