"בינינו? הרגשתי שאני זבל. נתנו לי להרגיש שאני לא בן אדם כמוהם. שאני לא מהברנז'ה שלהם, לא מהחברים שלהם, לא מהשטח שלהם או מהמקום הזה בכלל. הבנתי - אין לי מה לעשות פה".
כולם יודעים משהו על ניסים סרוסי. חלק זוכרים את הקריאה המפלחת "איני יכול...", אחרים זוכרים שיער, פאות לחיים ומכנסי פדלפון, הרוב, כולל כוכבה מ"קופה ראשית", זוכרים את "אשליות". ובעיקר זוכרים לו את ראיון ה"זובור" ההוא, המיתולוגי, עם ירון לונדון. אלא שהרצף תמיד מקוטע.
הוא התראיין לא מעט לאורך השנים שבהן חי בפריז, כמעט בכל פעם שהגיע לביקור מולדת עטו עליו מאחד מכלי התקשורת, אבל הסיפור שלו תמיד נקרע כמו דפים אקראיים שנתלשו מן הספר, חלקים מן השלם, הבזקים נשכחים משנות ה־70.
אם לעלבון היה קול, זה היה קולו של ניסים סרוסי כשהוא נזכר. בגיל 75 קולו הייחודי של סרוסי, גבוה, עוצמתי וצלול, עולה וצולל כשהוא מדבר לאחור את חייו. 50 שנה לאחר האירועים עצמם, אפשר לראות נכוחה את מלוא רצף הקשת של סיפורו.
עלילה שמתחילה בנער צעיר עם חלומות גדולים שעולה מתוניס והופך לכוכב שיצר את עצמו יש מאין, רק כדי להתרסק ככוכב נופל בשמי הישראליות. "אתה גיבור תרבות", אני אומר לו בסוף הראיון, "הגיע הזמן שסיפורך יסופר כהלכתו".
פיוטים ורוקנרול
"נולדתי בשנת 1948, בספקס שבתוניס, למשפחה עם עשרה אחים ואחיות", הוא מספר לי כשהוא בפריז, על מזוודות, כמו שאומרים.
"כבר בתור ילד צעיר שמעו את הקול שלי ואמרו 'יש מה לעשות איתו'. בתחילת בית הספר היסודי אבא החליט שעתידי יהיה חזן בבית הכנסת, ובהחלט תרמתי מכישרוני כשהייתי מסלסל פיוטי תפילה בשבתות ובחגים. כולם החליטו פה אחד: 'זה הקטן גדול יהיה', וכמובן התכוונו שאהיה חזן כמו שרצה אבי.
"הלימודים שלי בתוניס אצל הרבי ויקטור בחי אייד היו תורה, תפילות ופיוטים. שם נולד אצלי הצד הפיוטי הטהור. אבל לי היו ציפורים בראש. בין מזמורי 'יגדל א־לוהים חי' ו'אבינו מלכנו' באו גם מחשבות אחרות".
מחשבות מאיזה צליל?
"האזנתי הרבה לפריד אל־אטרש ולאום כולת'ום, ולראול ז'ורנו, זמר יהודי תוניסאי. בסניף בני עקיבא למדתי שירים עבריים וברחובות למדתי גם ערבית, גם צרפתית וגם רוק. זה העשיר לי את הרפרטואר. זה טוב ככה לא להיות סגור על רפרטואר מסוים, לכן שרתי פיוטים בבית הכנסת, שירים ציוניים בבית הספר ושכרו אותי לשיר שירים פופולריים במסיבות ובאירועים. נולדתי לזה, כמו שאומרים. כשהייתי בן 16 עלינו לישראל".
היה איזה טריגר שדחף לעלייה לארץ?
"מה זאת אומרת?" סרוסי מופתע מהשאלה. "עלינו כי כל יהודי שואף לעלות לישראל, ככה היה הראש שלנו אז. היה לנו את הצד היהודי, וכשהייתי ילד - גם לא החלטתי. אבא החליט אז באנו לארץ ונפלנו על רחובות, במזל".
ואיך אתה משתלב בארץ?
"בהתחלה בסדר גמור, אני מתחיל להסתדר מבחינת שירה וצריך להחליט באיזו שפה לשיר".
היה לך ברור שאתה הולך לקריירה של מוזיקה בארץ החדשה, ובשפה חדשה?
"בטח, יש לי כישרון לשפות. תמיד שרתי בהרבה שפות - צרפתית, ערבית, אנגלית, איטלקית, וגם עברית. אז גם פה בארץ שרתי בחפלות, במסיבות, במועדונים. התפרנסתי מזה עוד לפני הצבא, אבל זו לא היתה רק הפרנסה, זה היה כיף גם".
ואז מגיע זמנך להתגייס לצבא, נבחנת "כמו כולם" ללהקה צבאית?
"ביקשתי, אבל לא קיבלו אותי. אמרו לי בצבא: 'אתה חולם? מה לך וללהקה צבאית?' אמרתי להם, 'אני יכול לתרום הרבה. אני שר, אני זמר, יש לי ניסיון', אבל זו לא היתה הברנז'ה שלי, אפילו לא רצו לשמוע אותי. למזלי, הוכחתי לכולם שאני מעל לכולם. מעל כולם רק במובן של השירה ושל אהבת הקהל, כמובן".
סרוסי ממהר לסייג, כדי שחלילה לא ייתפס כשחצן. "היה לי מעין כוח עליון קשוח, מבפנים, פשוט רציתי את זה וזהו, לא יעזור כלום. הלכתי על זה למרות הכל. כמה שנים לאחר מכן כבר הופעתי לחיילים בצבא הרבה מאוד. רציתי להראות ששום דבר לא שייך לצד השני בלבד.
"אני, בחור צעיר מתוניס שלא היה מספיק טוב ללהקה צבאית, מופיע לחיילים והם מתלהבים מהמוזיקה שלי. הם לא הבינו מה היה להם ביד, וכשהם ביקשו ממני לבוא לשיר להם, מה שהוכחתי הוא שזה היה הפסד שלהם".
ולמרות זאת, גם 50 שנה אחרי, אני עדיין שומע את העלבון בקולך.
"בטח שנעלבתי, לא רצו אותי. נעלבתי - ובכל זאת המשכתי להילחם. אבל את האפליה הזאת אני מרגיש עד היום. היא אצלי בדם, אתה לא יכול לשכוח שפשוט לא רצו אותך, ושלא רצו אותך אך ורק מפני שאתה תוניסאי בישראל, לא 'ישראלי'.
"אתה לא תהיה כאן זמר כי אתה לא מ'העם שלנו', ומה אתה עושה פה בכלל ולמה אתה מפריע לנו עם השירים שלך. אז הבטחתי לעצמי שאני אוכיח. אמרתי את זה מיליון פעם, אין לי גבולות, במיוחד לרצון העז שלי, ואני אראה לכם - והוכחתי לכולם שאני כן יכול לשיר ולהיות זמר".
איפה שירת בצבא?
"הייתי בנ.מ, אבל המשכתי להופיע בערבי חיילים ובסופי השבוע".
באחת הפעמים נתפס סרוסי מופיע ללא אישור ונשלח לכלא 6, ושם התחיל לכתוב שירים בעברית. לאחר כשנה בצבא נפצע אביו בתאונת עבודה, והוא נדרש לפרנס את משפחתו ושוחרר מהשירות בשל "אי־התאמה", אבל לא ויתר על החלום.
"איך שגמרתי את הצבא הלכתי על השירה בכל הכוח", הוא נזכר, "למרות שאם תזכור, עד שנת 1973 לא היו ממש זמרים ממרוקו, מאלג'יר או מתוניסיה שהצליחו בישראל.
"הופעתי במועדונים עם להקות כמו 'הנמרים' ו'הגולדפינגרז', זה היה כמו הבית שלי. להם היה את היכל התרבות, לי היה את ה'קליפסו' ברמלה. הייתי הכוכב של המועדון לא רק בקליפסו, הופעתי במועדונים בכל הארץ. בקריות, למשל, היו אז הרבה מועדונים".
מחוץ למצעד הפזמונים
סרוסי עשה משהו שמרבית מחבריו שהופיעו במועדונים לא עשו באותה תקופה - הוא כתב והלחין שני שירים מקוריים - 'איני יכול' ו'אמא'. את השירים עיבד ירון גרשובסקי, לימים כוכב גדול בעולם והמנהל המוזיקלי של להקת "מנהטן טרנספר". ב־1973 הוציא את השירים בתקליטון, והם הפכו כמעט מייד להצלחה.
אף פעם לא הבנתי איך פרצת בדיוק. איך אנשים הכירו אותך? איפה השמיעו אותך? ברדיו?
"בחיים לא הייתי במצעד הפזמונים!" הוא נזעק. "חוץ מבקול השלום של אייבי נתן, הרדיו בישראל לא היה פתוח לספרדים. באותה תקופה מי שרצה לשמוע מוזיקה ישראלית אמיתית לא שמע אותה ברדיו הממלכתי, הוא היה צריך להיות במועדונים. 'איני יכול' ו'אמא', שכולם מכירים והיו להיטים בכל העולם, לא היו במצעד הזה.
"הלכתי לרדיו, ניסיתי, עשיתי מלחמות גדולות מאוד עד שהגעתי למקבלי ההחלטות. כשנפגשנו שאלתי אותם 'למה לא תשמיעו?' הם אמרו לי שזה תת־רמה. אמרו לי בפנים 'אתה שר זבל, אלה שירי זבל'. עניתי להם, 'אתם עוד תראו שה'זבל' הזה טוב מאוד'".
הזיכרון הזה פותח אולי צוהר לחלק הלא מוכר בסיפור של סרוסי, החלק שבו העלבון הופך לכוח מניע - ולא לעילה לבכיינות. אחרים, בשלב הזה, הרימו ידיים. החליטו להסתפק במה שבכל זאת יש והמשיכו להופיע במועדונים ובחתונות.
סרוסי, שלא התקבל ללהקה צבאית, שתחנות הרדיו וחברות התקליטים הגדולות גלגלו אותו החוצה, החליט להקים חברת תקליטים ומשרד הפקות והופעות. במונחים של היום - לייבל עצמאי, ואולי יותר מזה.
הרעיון היה לייצר פלטפורמה מוזיקלית והפקתית גדולה מחוץ לממסד התרבותי החזק, והוא עוד קרא לה בשם הסמלי "אמני ישראל". למעשה, מדובר במודל של הפקה והפצת תעשיית מוזיקה אלטרנטיבית.
"כן", הוא מודה, "כל זה נעשה כדי לקבל את מה שלא נתנו לי. על מה שכוורת ואריק איינשטיין קיבלו בחינם, אני הייתי צריך להילחם ולשלם מכספי. חשוב לי לומר, אף פעם לא חרה לי שהם הצליחו, חרה לי שאני לא הצלחתי. אז נלחמתי על זה ושילמתי על זה, הכל בשביל שיכירו אותי ויידעו שגם אני יכול. כל הזמן הזה היה לי מזל אחד: כל שיר שהוצאתי היה בול, להיט".
אבל לא השמיעו אותך, אז איך נהיית להיט בלי רדיו וטלוויזיה, ובטח שבלי יוטיוב ורשתות חברתיות?
"הייתי באוויר. הייתי מושמע בכל המועדונים, בדיסקוטקים, בחנויות, בבתי קפה, בים. אנשים שרים אותך ברחוב. בכל מקום שהלכתי שמעתי את השירים שלי, בכל מקום - חוץ מברדיו ובטלוויזיה. זו היתה מלחמת תרבות בין הרדיו לרחוב, בין העיתונאים לשאר האנשים. זה אומר זה 'תת־רמה', וזה אומר 'יופי של מוזיקה'".
"הלכתי לרדיו, עשיתי מלחמות גדולות מאוד עד שהגעתי למקבלי ההחלטות. כשנפגשנו שאלתי אותם 'למה לא תשמיעו?', הם אמרו לי שזה תת־רמה. אמרו לי בפנים 'אתה שר זבל, אלה שירי זבל'. עניתי להם, 'אתם עוד תראו שה'זבל' הזה טוב מאוד'"
לא הרגשת שאתה צריך את החותמת של הממסד, ולו ברמה התדמיתית? להרגיש "לגיטימי"?
"תראה, אף פעם לא אמרתי 'סרוסי הוא בטהובן', אבל הבנתי שצריך גם בטהובן וגם סרוסי בעולם. שאנשים ישמעו גם את התקליטים שלו וגם את התקליטים שלי. זה כל מה שרציתי. לכן, כשהבנתי שאין לי דרך אחרת, בניתי במו ידיי את כל מה שלא היה לי. אין חברת תקליטים? אני אפתח חברת תקליטים. ככה הוצאתי את השירים שלי בעצמי בתקליט הראשון".
ועוד קראת לו "מצעד הפזמונים". אני מבין למה הקמת את חברת התקליטים בשביל עצמך, אבל למה החלטת להוציא אלבומים לעוד אמנים במצב דומה לשלך? ליוצרים כמו גבי שושן, אבי טולדנו, דודו אלהרר, משה הלל, להקת הקולות הגבוהים מרמלה.
"כי לפעמים כשאתה רעב מאוד, מרוב רעב אתה רוצה לאכול יותר מהאחרים. עשינו המון דברים ופרויקטים כי רציתי להראות להם שאני יכול. תראה כמה להיטים היו לגבי שושן מהאלבום ההוא. 'שש עשרה מלאו לנער', 'בראשית', 'ילדה קטנה'".
ומאיפה הכסף לכל זה?
"בבוקר הייתי נגר ובערב הלכתי לשיר. עד היום אני מאוד אוהב עצים וריח של עץ. חוץ מזה, הייתי צריך גם מסגרת ופרנסה קבועה. המועדונים עשו את שלהם, הם פרנסו את מה שצריך, לא ביג דיל כמו היום, אבל פרנסו. היינו מופיעים במועדון, ובסוף ההופעה מרוויחים 300 לירות לערב. מזה הרמתי הכל. אם אתה רוצה, אתה עושה מה שצריך".
"'אשליות' דיבר אמת"
בשלב הזה סרוסי בן 25. הרדיו, כאמור, לא משמיע אותו, הטלוויזיה לא משדרת אותו, אבל ברחוב ובמועדונים הוא כוכב. יש לו חברת תקליטים, וב'להיטון' מדפיסים פוסטרים שלו.
חוץ ממודל ההפקה וההפצה שלו, הוא גם מציג כמעט לראשונה בתרבות הפופולרית בישראל מודל של כוכב שצומח מהשטח, מלמטה, לא "הוצנח" אל ההמונים על ידי הממסד דרך הלהקות הצבאיות ובחירת העורכים ברדיו ובטלוויזיה.
תסביר לי איך מכל ההצלחה הזו נולד השיר הידוע ביותר שלך, "אשליות", שמתאר דווקא חיים כמעט הפוכים מחייך.
"זה שיר שנולד מבן אדם שרוצה הכל ואין לו כלום. בן אדם שרוצה את כל העולם ואין לו מה לאכול. הפזמונאי דוד חלפון, שבמשך השנים כתב שירים לאמנים רבים, נתן לי טקסט ואמר: 'ניסים, אני יודע שאתה נלחם. זה טקסט שיכול להיות טוב בשבילך, על המלחמה שלך'.
"בשיר הזה לא רצינו להשיג דברים באמצעות גניבה או משהו אחר, דיברנו רק על צדק. את מה שלא היה לנו. אף פעם לא רצינו שום דבר פרט לאפשרות לקבל, בצדק, לפחות את האפשרות להיות כמו כולם. היינו תמימים".
מה שמפליא הוא שלמרות המצב הקשה באותן השנים, יש כל כך מעט שירי מחאה של יוצרים יוצאי ארצות האסלאם. למעשה, לפניך יש את רק "לשכת עבודה" של ג'ו עמר ואחריך, הרבה מאוד שנים, אין כלום. הבנת שזה יהיה "שיר המחאה" של החיים שלך?
"לא ידעתי שזה יהיה השיר של החיים שלי. כשאתה צעיר כל דבר יכול להיות 'השיר של החיים שלך'. כשאני כותב שיר אני חושב בראש איך הקצב יעבוד, איך שרים או רוקדים אותו. אבל כן, ידעתי שזה שיר מיוחד. אנחנו חיינו את המילים של השירים שלנו לפני כולם. מה זה 'לגור בדירת פאר'? זה שיר מחאה, אבל זה לא שיר על רצון למיליון דולר. תבין, אתה לא יכול לעבוד בנגרייה ולהגיד 'שלום, באתי להיות מיליונר'. זה שיר מחאה על הרצון להיות מיליונר, אבל לא כבעל הכסף, אלא כמי שהוא בראש של הכל, מי שיש לו כוח".
כלומר, האשליות שעליהן אתה מדבר בשיר הן לא רק אשליות חומריות, אלא אשליות ביחס למערכת. הייתם מודעים אז למאבק של הפנתרים השחורים?
"פוליטיקה לא היתה בכלל בראש שלי. אני הבנתי שמה שאתה יכול להגיד בשיר זה הרבה יותר נחמד מאשר בוויכוחים ובנשק, ושבסופו של דבר זה גם חודר עמוק יותר פנימה. אנשים ראו את 'אשליות' כשיר מחאה של חייהם, ולכן שמעו אתו בכל מקום מבוקר עד לילה, חוץ מברדיו".
"מה זה 'לגור בדירת פאר'? זה שיר מחאה, אבל זה לא שיר על רצון למיליון דולר. תבין, אתה לא יכול לעבוד בנגרייה ולהגיד 'שלום, באתי להיות מיליונר'. זה שיר מחאה על הרצון להיות מיליונר, אבל לא כבעל הכסף, אלא כמי שיש לו כוח"
אבל גם הצליל של "אשליות" מיוחד, זה לא מה שקראו מוזיקת "סן רמו". הגיטרות בהתחלה מאוד כבדות ומעוותות, יש לשיר הזה צליל דוקר, שמבקש לזעזעז הרים, לערער על הסדר הקיים.
"'אשליות' דיבר אמת, אמר את מה שאנחנו רוצים ונלחמים בשבילו. רצינו שזה יהיה שיר של מחר ,לא של אתמול, כי את האתמול כבר שרנו מספיק, יותר מדי".
מה קורה אחרי שיוצא האלבום הראשון שלך?
"בשנים 1975-1974 היתה הצלחה מטורפת. פוסטרים שלי, הופעות מפוצצות, מועדונים מלאים, הקהל הכפיל את עצמו. היינו נוסעים להופעות בכל הארץ ובכל מקום היו מחכים לנו ולא נותנים לנו ללכת. מעריצים, מעריצות, זו היתה חוויה מצוינת.
"אבל גם אז, אני עדיין נלחם בכולם בשביל להגיע לרדיו ולטלוויזיה. הם המשיכו לחסום אותי הרבה זמן. סתם חסמו, בשבילם כל המוזיקה שלי היתה תת־רמה. הם לא נתנו לשירים האלה שום ערך".
משרד ההפקות פורח, סרוסי מתחיל להשקיע בכתיבת המוזיקה לסרט "יום הדין" של ג'ורג' עובדיה, ואז, במה שנראה כשיא ההצלחה המקצועית והמסחרית, מגיעה סוף־סוף ההזמנה לבוא לטלוויזיה.
"כן, באתי לתוכנית 'טנדו' של ירון לונדון", נזכר סרוסי באירוע שרודף אותו כל חייו - ונשמע שחוק וטעון בו בזמן. "זו היתה הפעם הראשונה שהזמינו אותי לטלוויזיה. הם אמרו לי 'אתה בחור שמעניין אותנו, אתה מצליח, זה גימיק. משום מקום קם בחור, לא מוכר, ועושה הרבה רעש'.
"מבחינתי, ברגע שהם הבינו את זה, הבנתי שסוף־סוף מכירים במה שאני עושה, שמבינים אותי. זה היה מאוד חשוב לי. אז באתי לטלוויזיה וחשבתי שהולכים לתת לי עוגות, לעשות לי חינה", הוא צוחק במרירות, "באתי לבוש יפה ומטופח ומצאתי מולי צבא…"
הלונדון שלפני פריז
הראיון המיתולוגי ההוא של סרוסי לירון לונדון הוא תעלומה גלויה. מצד אחד, רגע מכונן בתרבות הישראלית, נקודת ארכימדית שאחריה הדברים ישתנו כליל. מצד שני, מדובר באגדה "ראשומונית" שכזו, שבה כל צד מספר סיפור אחר לחלוטין על מה שאירע. עד היום, אגב, לא נמצא עותק של הראיון הזה.
"הם מחקו אותו בכוונה", אומר סרוסי, "שלא יישאר זכר. דווקא התוכנית הזו לא נמצאת בארכיון רשות השידור. איכשהו, תוכנית אחרות של 'טנדו' - שרדו".
מערכון, מוצלח מאוד, של התוכנית "ניקוי ראש", שודר בזמן אמת כפרודיה על הראיון ההוא. גם העובדה שמדובר בתוכנית סאטירה לא מצליחה לטשטש את הסטירה שחילופי המילים הותירו בתודעה הישראלית.
ירון לונדון, משוחק בידי דובי גל, מזלזל בסרוסי, המגולם בידי שבתאי קונורטי, שוב ושוב. על מוצאו, גובהו, חוסר יופיו, ועל יכולותיו הדלות כמוזיקאי, ככותב וכזמר. הזחיחות וההתנשאות שבה מתייחס המראיין למרואיין מאתגרות את המושג סאטירה, והצופה נותר עם תהייה מה פה בדיוק הפרודיה ביחס למציאות, המתגלה מבעד לסדקים במלוא כיעורה.
כדי לסיים את האירוע עם צחוק בצד, בסוף המערכון המראיין מתמלא קנאה בהצלחת המרואיין עם נשים. גם הוא רוצה קצת מההצלחה הזו. "מה הן מוצאות בך?" הוא שואל בתסכול מעליב, לפני שעוברים הלאה.
למרות שלראיון המקורי אין זכר, פרט לזיכרונות, יש לו דווקא ערך בוויקיפדיה, אזכור במאמרים אקדמיים ואזכורים בשלל תוכניות תרבות וסרטים. כל אלה מעידים איזה רושם עצום הותיר בתודעה הציבורית.
עשורים לאחר הראיון, התראיין לונדון לתוכנית "בית פזמון" של yes ותיאר את האירוע מצידו כך: "שמעתי את 'איני יכול', את המילים ואת המוזיקה, והיא היתה בעיניי מאוד עילגת, אני מוכרח לומר. שאלתי, זה שירים? זה טקסט? זה סתם מילים מחורבנות, סנטימנטליות מאוד. אמרתי לניסים ברצינות - 'תגיד, באוזניך זה טוב?', הוא אמר - 'זה מצוין, מה רע בזה?'
"אחר כך, אחרי ההקלטה, שאלתי אותו 'הרגשת טוב עם השאלות שלי?', הוא אמר לי 'על הכיפאק, הכנסתי לך, וזה. יופי זה היה'. למחרת, 1,000 מכתבים. ברור לגמרי שנתפסתי כאשכנזי המשכיל, העשיר, המבוסס, ההגמוני, הפריבילגי, והוא כמרוקאי הדפוק, אבל אין בזה מילה אחת של אמת!"
סרוסי, שאגב, התראיין לפני כעשור בעצמו שוב אצל לונדון, הפעם בתוכנית "לונדון וקירנשבאום", משלים את החורים בזיכרונותיו של המראיין: "מהרגע הראשון ב'טנדו' הרגשתי שהוא מתנשא עלי. אומר לי 'זה מוזיקה? למה אתה חושב שזה מגיע לך?'
"זה היה מבלבל, זה היה מעליב, והמצלמות מצלמות. עניתי לו שאני לא רוצה שייתנו לי, זה כבר בא לבד. שההצלחה באה בעקבות מעשים, וברגע שהיא נתפסת אתה לא יכול לעצור אותה. ואז הוא המשיך, 'אי אפשר להגיד שאתה בחור יפה, אתה הרי לא מלך היופי'.
"תמיד עניתי לו מלמטה, ועליתי למעלה. התשובות שלי היו קטנות ועולות. אמרתי לו: 'יש דברים שאנשים לא יודעים מה הם. מין חן קסום שאתה לא יודע מאיפה הוא בא'. הרי מה זה זמר? זמר זה קול. לא כסף, לא יופי, זה קסם שמוסיף ליופי".
כשהמצלמות לא פעלו נוצרה גם שיחת חולין?
"מה יש לו לדבר איתי? זה בדיוק אותו עניין הגימיק. היתה לו אפשרות להביא את הדבר העצום שהוא היה צריך להביא, את כל מה שקרה ועמד לקרות, והוא לא הביא את זה! רציתי לצאת משם עם משהו, אפילו קטן, זעיר, אבל…"
באיזו הרגשה יצאת מהאולפן?
"אני לא זוכר בדיוק עם מה יצאתי. מבחינתי עשיתי תוכנית טובה, הרגשתי שהבאתי את עצמי ואת מה שלא היה בשוק מבחינה מוזיקלית. אבל גם הרגשתי שלא הבנתי. מודה, לא הבנתי מה קרה. רק אחר כך הרגשתי שכל הבלון התפוצץ. הלכתי בחוץ ואנשים אמרו לי, 'תראה איך ההוא ירד עליך בטלוויזיה, איך מראים כזאת תת־רמה, מה נתת לו לרדת עליך'.
"מצד שני, ידעתי גם שאם תרביץ לחתול מסכן שלא עשה לך כלום ותראה את זה בטלוויזיה, כולם יהיו לטובת החתול. בפנים זה הדהד לי את כל מה שדיברנו מההתחלה. אני ניסיתי להוכיח לו שאני זמר הרבה יותר טוב מהרבה זמרים שנמצאים בשוק ושיש להם מקום ברדיו, ושאני לא מתבייש במה שאני עושה. אדרבה, אני שמח במוזיקה שלי, אני גאה בה. והוא…", סרוסי מרים את ידיו בתמיהה ושומט אותן.
אז בוא נסגור את זה. לאורך השנים נתת תשובות שונות, האם בגלל הראיון עם לונדון עזבת את הארץ?
"זו לא הסיבה היחידה, אבל הראיון הביא את זה, כן, בוודאי. הייתי פגוע. היו לי מיליון סיפורים לספר על אפליות כאן ובמקביל המון אפשרויות בפריז, אז עזבתי".
"אין כוח להילחם מחדש"
בגיל 27, כשהקריירה המקצועית שלו בת חמש שנים בסך הכל, סרוסי מחליט לעזוב. לאחר הראיון עם ירון לונדון, במוצאי יום העצמאות של אותה שנה, 1975, הוא שר בפסטיבל הזמר את "שיר פרטי" שכתב אילן גולדהירש, וזוכה במקום הראשון עם המילים "אבל שירי הוא שיר פרטי, אינו צועד בשום מצעד".
"על מה שכוורת ואריק איינשטיין קיבלו בחינם, אני הייתי צריך להילחם ולשלם מכספי. חשוב לי לומר, אף פעם לא חרה לי שהם הצליחו, חרה לי שאני לא הצלחתי. אז נלחמתי על זה ושילמתי על זה, הכל בשביל שיכירו אותי ויידעו שגם אני יכול"
"האכזבה היתה גדולה", הוא נזכר. "הרמתי רגל מהקריירה בארץ. אשתי היתה צרפתייה, היתה לי בת קטנה, כולנו רצינו להצליח כמו מייק בראנט, אז נסעתי לפריז - וקשה להתחרות בישראל כשאתה לא גר בה".
מה בעצם אתה עושה שם, מבחינה מוזיקלית.
"בצרפת המשכתי להופיע לישראלים ולאנשים מכל העולם, עם שירים שלי ושירים של אחרים. לא הייתי סטאר כמו בארץ, אבל היה לי את הקהל שלי. התפרנסתי ממוזיקה. היו לי חנות וחברת תקליטים והפצנו דברים שיצאו בארץ. הוצאתי גם כמה שירים בצרפתית, אבל לא אלבומים. האמת, הכיף הגדול של זה ירד לי. באתי לשוק חדש ופשוט כבר לא היה לי הכוח להילחם מחדש, להתחיל הכל מהתחלה".
והכל בעקבות הראיון ההוא…
"כן. אבל תראה, אני חושב חיובי ובסופו של דבר זה יצא גם לטובה. עד היום אנחנו מדברים על זה, כמעט 50 שנה אחרי, זה מראה כמה זה היה משמעותי".
עם השנים נעשו כמה ניסיונות לסולחה ביניכם. מבחינתך לונדון ביקש סליחה?
"מה יש לו לבקש סליחה ומה יש לי לסלוח לו? הגעתי אליו לאולפן לראיון נוסף, 40 שנה אחרי הראיון ההוא, ומבחינתו לונדון לא עשה טעות. הוא היה קשה ונכנס חזק בעניין - וזה הכל. הוא ניצל את זה שהוא בעל הניסיון בטלוויזיה ומבחינתו זה היה 'חשוב' לדעת מי אני בכלל. אבל אני חושב שהוא יודע שעד היום לא סולחים לו ולא שוכחים לו. הוא אמר לי את זה פעם - איפה שהוא הולך, מדברים איתו על ניסים סרוסי".
"ההצלחה שלהם - גם שלי"
בשנת 1975, כשהראיון המדובר ההוא שודר, יצאו שלושה אלבומים חשובים שהיו הסמנים הראשונים לעליית המוזיקה המזרחית בישראל. אלבומי הבכורה של אהובה עוזרי, צלילי הכרם וצלילי העוד, שחוגגים יובל במופע חגיגי ב־9 ביולי בהיכל התרבות ברחובות, מופע שבו יקחו חלק יזהר כהן, בועז שרעבי, ציון גולן וגם סרוסי צפוי להשתתף בו.
השנה גם קיבל דקלון את פרס ישראל, ונראה שסוף־סוף יש קבלה של המוזיקה שיצרו יוצאי ארצות האסלאם בארץ, אבל אתה, אני שואל אותו, נותרת בין העולמות של להקות הקצב שהיו ברובן של יוצאי ארצות האסלאם, לבין המוזיקה של מחתרת הקסטות שבאה ממש אחריך. איך הרגשת כשראית אותם פורצים לתודעה הישראלית?
"הרגשתי שההצלחה שלהם זו גם ההצלחה שלי. הייתי אחד הראשונים שזרע את המוזיקה הזו, הכנסתי את הסלסולים, אבל אין לי שום קנאה או טינה לאף אחד. כל מי שהצליח - כל הכבוד לו.
"אני גדלתי על המוזיקה התוניסאית והמוזיקה הערבית שהכרתי היטב, אבל בחיים לא עשיתי מוזיקה ערבית ממש, או 'מוזיקה מזרחית' של קול ישראל, כלומר, המוזיקה הערבית שנוצרה בישראל. תמיד אהבתי מוזיקה מכל העולמות, אבל רציתי לספר את הסיפור שלי, וזה מה שעשיתי במוזיקה. הייתי קצת סן רמו, קצת רוקנרול, קצת מוזיקת נשמה. שלומי שבת היה בא להופעות שלי במועדונים, וכשהם פרצו עקבתי אחרי צלילי העוד, דקלון, זוהר ארגוב וחיים משה, אהבתי את זה. אפילו הפקתי אלבום לזכר זוהר ארגוב. תשמע, הם מצאו את מה שהם חיפשו, ואני שמח בשבילם".
מה מביא אותך לסגור את העניינים בצרפת ולחזור לארץ?
"הבת שלי גדלה, התחתנה וחיה בארץ, ואני חוזר כי הארץ חסרה לי. אמא שלי חסרה לי, החברים חסרים".
אתה מתכוון גם לחזור לעשות מוזיקה? ואם כן - באיזה כיוון הפעם?
"בטח שאעשה מוזיקה. תמיד עשיתי את הדברים בתנאים ובדרך שלי ואני מאושר ככה. אני עושה מוזיקה שיוצאת מהלב. חכו חכו, אתם עוד תשמעו ו'תסבלו' מניסים סרוסי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו