בקללות תעשה לך: התפקיד החשוב של כינויי הגנאי

קראו לו ניסן. לה קראו אתי.

הם היו בעלי דוכן פלאפל בשכונה, ממש בסמוך לישיבה. ואני, שכבר אז נהיתי אחרי אוכל שאינו הפלפל הממולא באורז חמצמץ שהגישו בישיבה, הייתי שם כמעט מדי יום. מאז אני לא מצליח לשכוח את הזוג הזה. לא בגלל הפלאפל הבינוני והשמנוני שהם מכרו ולא בגלל רגעי הבילוי המסעירים בדוכנם האפרורי, אלא בגלל עניין עצוב אחר הקשור בהם, והוא היחס הנורא של הבעל גס הרוח כלפי אשתו, שהיתה סובלת ומקבלת בהכנעה.

הוא היה עצבני, נרגן, גס ובוטה ובעל ארשת קבועה של זעם מאופק. כיוון שהוא שירת את הלקוחות בחזית והיא בישלה במטבח מאחור, הוא היה לחוץ כל הזמן לקבל סחורה טרייה והיה נוזף בה ללא הרף, ובקולי קולות: "סלט! סלט אמרתי! מה עם חמוצים?! תביאי כדורים!" ובכל פעם שהוא היה משמיע הערה כזו בקול כלפי המטבח, הוא היה מסובב את גופו בחזרה כנגד הלקוחות ומסנן לעצמו בשקט מילה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב: "מיטומטמת". "איזה מיטומטמת". לפעמים היה ממשיך ולוחש לעצמו, כמנטרה: מיטומטמת.

איזה מיטומטמת. אני הייתי מרוכז בדמות האיומה שלו וממש עוקב אחרי שפתיו, שנעו ללא הרף כבתפילה וחזרו והשמיעו את הלחש הדוחה הזה. אתי לא היתה סמל התבונה בעולם. היא לא היתה, בואו נאמר, הפיתה הכי שלמה בארגז, וגם לא הטחינה הכי סמיכה במכל. אבל היא היתה חכמה ונעימה עשרת מונים יותר מהגולם שנשא אותה לאישה, ומאז התעמר בה וביזה אותה. הייתי מביט בה ברחמים גדולים. פעם נכנסתי איתו לשיחה ואמרתי לו, "מה זה ניסן. ככה לא מדברים על אשתך". הוא הגיב כמישהו שנתפס בקלקלתו, הסמיק מבושה ואמר לי "תן, תן לעבוד", וחזר ללחוש.

• • •

עברו מאז הרבה שנים, ואני לא מצליח לשכוח את הזוג הזה. זה קורה לי בכל פעם שאני עומד להשמיע כינוי גנאי, ובדרך כלל אחרי שהוא כבר הושמע. לא באיזו חרטה טהרנית, כי אם באיזו שימת לב שיש עימה אזהרה לבל אפול לבור הזה ואתחיל ללחוש לחישות. אני מרבה להשתמש בכינויים ובשמות תואר, כמעט לא מסוגל בלעדיהם ויעיד הקטע לעיל. הביטו בו וספרו את שמות התואר השליליים המופיעים בו ותמצאו נחת. מה זה בדיוק הדבר הזה?

השרה גלית דיסטל אטבריאן צוטטה השבוע כמי שכינתה את השרה גילה גמליאל בכינוי גנאי. אדלג רגע ברשותכם על הדיון הענייני סביב האירוע כדי שלא ליטול חלק במסיבת הצליבה החודשית של השרה דיסטל בידי מתנגדיה. מריבה קולנית בישיבת ממשלה היא לא דבר אסתטי, וחבל שגלית החכמה והנישאת כמה קומות מעל חבריה הפוליטיקאים נדחקה לפינה הזו, אבל נניח לזה רגע. אני חייב, פשוט חייב, לדבר על עניין חשוב העולה מן הסוגיה, והוא: כינויי גנאי - כן או לא. תאמרו: מה השאלה? ברור שלא. וכי מי חושב שראוי להשתמש בכינויים מכוערים כלפי הזולת? ומה עם טוהר השפה? ומה עם ניקיון השיח? הן לשם כך הומצאה בביתנו השורה בת הנצח: "לא אומרים לאמא מעצבנת גם כשהיא מעצבנת!" ובכל זאת, בואו נדבר על זה רגע.

איש אחד יש במשפחתנו, שפיתח לעצמו מנהג: בכל פעם שמישהו נוקט כינוי גנאי, הוא מעיר לו. בעדינות, אבל בעקביות. זה יכול להיות כל כינוי - מהבסיסיים והתדירים ועד הנדירים והמתוחכמים. "עזבו כינויי גנאי", הוא אומר, לא כל שכן בתוך המשפחה. כינויי גנאי זה דבר פסול". וכשהוא אומר את זה, אני מביט בו ואומר: אתה כל כך צודק, יא נודניק.

• • •

כי האמת היא כזו: לכינוי גנאי יש תפקיד. והעובדה שיש כל כך הרבה כינויי גנאי, שחלק גדול מהם הוא תחליף למילת היסוד "טיפש/ה", מוכיחה עוד יותר את נחיצותם. רוצו אל מילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל ותראו נחת. מאות מילים, מיובאות מאינספור השפות המשפיעות על העגה הישראלית, וכל כולן - כינויי גנאי. ואיזו יצירתיות! איזה עושר תרבותי! היש עוד יופי בתבל כמו "פוסטמה" המקשיש (מלאדינו)? היש עוד דרך בעולם לתאר פוץ מבלי להשתמש במילה הזו עצמה (מיידיש, המקור גס)? השבוע מצאתי עצמי משתמש בפלא הלשוני "חנבץ" (חסר מקור, כנראה אחת מהתפתחויות ה"חנון").

נראה לכם שאני הולך לוותר על זה בגלל איזה צורך ערטילאי בשלום עולמי או באחוות עמים? ומה עם דפוק ואידיוט ומדרוב ומחוק ושרוט ומעוך וכתות? ובמקום הראשון, כמובן: "טמבל"! הישן והטוב, שמה אנחנו בכלל בלעדיו.

כינוי גנאי הוא פתח ניקוז. בשונה מהתקיפה המילולית עצמה, שהיא ביטוי מעצים של רגשות שנאה, כינוי גנאי בא כדי לנקז כמות גדולה של שנאה באמצעות תיוג, מוגזם בדרך כלל ("משוגע!", "יא זבל!"), ובכך להקטין את עוצמת השנאה. נהוג לחשוב שמילת גנאי פוגענית יותר מטיעון מנומק, בוטה ככל שיהיה, מכיוון שהיא "מתייגת". מבטלת את היריב ומכניסה אותו לתוך הגדרה. זה אולי נכון, אבל בעצם כשהמגדף בוחר לדלג על הטיעון הארוך ולפטור את העניין בכינוי גנאי, הוא מרכז כמות גדולה של עוינות לקפסולה אחת קטנה ובכך משתחרר ממטען גדול. לא שזה חיובי, חס וחלילה. בעולם מתוקן לגמרי נדבר כולנו רק פרחים ופרפרים צבעוניים. אבל כשמתעסקים במילות גנאי, מתעסקים בקצה התופעה ודווקא בקצה החיובי שלה. זה שבא לרפא.

זהו איזשהו מנגנון מתוחכם שבא לנהל את הזעם ולשלוט בו, ולא להפך (אגב, זה נכון גם לקללות. השורה הכי גסה ואיומה בעברית היא כנראה "בן נעוות המרדות לבושתך ולבושת ערוות אמך", אבל אם אוהד ישמיע אותה באמצע המשחק ביציע המזרחי, לא יעצרו אותו אלא יחתימו אותו מייד על השתתפות בחידון התנ"ך למבוגרים. לעומת זאת, אם הוא יצעק *** **** או תחביר כוכביות כלשהו אחר - ידברו על השפה המלוכלכת של אוהדי בית"ר).

• • •

ולכן, כינויי הגנאי כנראה יישארו פה לעד. צריך כמובן למנן אותם ולשלוט בהם, ולדאוג שהם יהיו כמה שיותר כוללניים ומוגזמים ורחוקים מהאמת, ולא פרטיקולריים ונקודתיים. עדיף כמובן לכנות טיפש בכינוי "רוצח סדרתי" מאשר בכינוי "טיפש". זה הרבה פחות יעליב. אבל באופן כללי, אפשר פחות להתעלף ולהבדיל, גם בנושא הזה, בין עיקר לטפל.

נחזור לניסן ולאתי (שמות בדויים). מה עשה ניסן באמצעות ה"מיטומטמת, איזה מיטומטמת" המכוער שלו? הוא ניקז. ניקז וניקז וניקז. ניסן לא חשב שאתי מיטומטמת. הוא פשוט היה מלא עד גדותיו ברגשות זעם בלתי נשלט, וניקז אותו. בגלל שמדובר היה בכמויות אדירות של זעם, הוא ניקז עוד ועוד. וזה לא נגמר. זה לא נגמר. אז הוא שוב ניקז ושוב ניקז. ועכשיו כשאני חושב על זה? הוא היה חתיכת טינופת. זה בדיוק מה שהוא היה.