גברים ממאדים, נשים מזארה: כשניצני יצא לשופינג

לגברת הראשונה יש חיבה בולטת לשופינג. היא לא היחידה בעולם שאוהבת שופינג, וגם אין לה שום תסביכים בנושא. לדעתה, ברגעי העצבות והדכדוך של החיים קנייה של שמלה, קערה מעוצבת או תיק קטן מייצרת הרבה יותר שמחה, ריגוש וסיפוק מכל דבר אחר - והתחדשות בנעליים חדשות פעם בכמה חודשים יעילה וגם חסכונית בהרבה מטיפול פסיכולוגי מתמשך (עם כל הכבוד לרצון של הפסיכולוגית לממן לעצמה עוד מסע קניות).

רוב הנשים שאני מכיר יודעות לעשות את קניות הביגוד שלהן לבד, בלי שהבעל יסתובב להן בין הרגליים ויעשה פרצופים של אוברדרפט. אבל כשגבר נקלע בטעות לזירת קניות, או כשאתם בטיול זוגי בחו"ל ואתה מלווה אותה במשך יום שלם למסע מוצ'ילרוס בין חנויות מותגים, אפשר להבחין באומללות הגברית מקילומטרים.

• • •

חבורות של גברים מותשים זרוקים על כמה כיסאות לא נוחים בגטו הזכרים שבפאתי חנות הבגדים, נראים כאילו הם מחכים מחוץ לחדר יולדות ללידת שמלה, כשלכולם מבט כבוי שתקוע בנייד. אם הבוטיק הארור לא מביע שום עניין בנציגי המין הנחות וחובב הסנדלים, ולא טרח לארגן עבורם שום פתרון ישיבתי, הם עומדים בצד כמו אידיוטים עם השקיות מהחנויות הקודמות או נשענים על הקיר ומזיזים את הרגל כדי שהיא לא תגיע למצב נימול. במצב הזה הגברים המיואשים נוטים לאבד צלם אנוש. ראיתי כבר גברים שהתיישבו על השטיח בחנות, נשכבו על הרצפה ושמו ראש על התיק, ניסו לתלות את עצמם על קולב או פשוט נרדמו בשירותים של החנות או בתא מדידה.

ואלה עוד המקרים הטובים - כי אם זוגתך היא מהזן המשתף והמתקשה לקבל החלטות, תשכח ממנוחה ותתכונן להביע דעות בעניינים שאין לך בהם שום עניין. אתה אמור לחכות לה מחוץ לתא המדידה ולהביע דעה מנומקת על כל דגם, צבע ומידה - למרות שאתה מתקשה להבדיל בין ז'קט של לואי ויטון לטרנינג של דוד ביטן. הטקטיקה הקמצנית עשויה לגרום לך להגיד ששום דבר לא יפה עליה ובכך להרוג את הקנייה ולצאת בלי נזק, אלא שרוב הנשים מכירות את התעלול הזה והן ימשיכו במדידות עד שכבר תתחנן שהיא תקנה משהו ותאפשר לך ללכת הלאה, גם אם כדי לממן את האירוע תיאלץ למכור כליה.

לכן עדיף להיות כן וישר ולהגיד רק את האמת. אם תשקר ותגיד לה על משהו מכוער שהוא יפה, תמצא את עצמך למחרת שוב באותה חנות, משקר על פריט אחר. במקרים קשים גם המלצת קנייה לא פותרת את הבעיה. יש מי שאחרי קניית בגד בבוטיק מסוים נפתח לה התיאבון, היא מרגישה בשוונג וממשיכה את קניית השמלה בהשלמה לסט עם מעיל ונעליים תואמים בחנות אחרת.

• • •

השאלה "איך זה עלי?" היא מלכודת. לכן יש להיזהר בתשובה, מפני שכל מילה שתיאמר עלולה לשמש נגדך. יש להימנע בעיקר מהשורש שמ"ן על כל הטיותיו, ולהשתדל להחמיא כמה שיותר. וכשזה ממש לא זה, תסביר לה באופן חיובי ש"זה יושב עלייך פיקס, אבל לא מוציא נכון את האישיות המיוחדת שלך, והבגד הזה הוא פשוט לא את. את הרבה יותר קלאסית". לחלופין, אפשר להגיד ש"הבעיה היא שבבגד הזה גם בר רפאלי תיראה כמו צחי נוי, ומי שתכנן את הבגד הזה פשוט שונא נשים" - בתקווה שהיא תבין שהתכוונת להשוות אותה לבר רפאלי ולא לצחי נוי.

במקרה שלי, אחת הבעיות החמורות היא שלפעמים הגברת הראשונה חשה אי־נוחות מכמות הרכישות שלה, וצורך לאזן ולייצר סוג של שוויון בין הקניות שלה לאלה שלי. מובן שבמקרה כזה המסקנה שלה לא תהיה לצמצם את הקניות שלה, אלא להגדיל את אלה שלי, מה שמביא אותה ללחוץ עלי לרכוש בגדים שאני לא צריך. לעיתים אני חושד שהיא יוזמת מראש קניית בגדים בשבילי, רק כדי להשיג הכשר מוסרי לכך שהיא עומדת לפצוח בעוד מסע שופינג עבורה. זה לא שאני לא אוהב בגדים חדשים, וכשאני רואה גברים איטלקים לבושים היטב אני בהחלט מבין את הפערים ביני לבינם, אבל החוראניות הישראלית, יוקר המחיה, הקמצנות הבסיסית שלי והארון המפוצץ מקשים עלי לזרום, לשחרר ולהוציא את החצי האיטלקי שבי.

בדרך כלל אני מצליח לחמוק מגזירת השופינג בתירוצים שונים של חוסר פניות, מצב רוח לא מתאים, או טענה שבקולקציה החדשה של גוצ'י אין שום דבר שמרגיש מדויק לסטיילינג שלי, אבל לפעמים, בעיקר לפני חגים ואירועים חגיגיים, אני מוצא את עצמי באיזה קניון, מובל בין חנויות ונאלץ למדוד חולצות ומכנסיים במבט שאותו אני מכיר מגברים אחרים, שהוא בעיקר 180 מעלות הפוך מהתלהבות, ומשדר שהייתי מעדיף להיות עכשיו בשבי של דאעש ולמדוד סרבל כתום, רק לא כאן.

ואם אני רוצה ממש להרגיז אותה, אני אומר לה שכל זה מיותר כי יש לי המון בגדים - הרי מבחינתה כל תכולת הארון שלי ראויה להיות חומר בעירה למדורת ל"ג בעומר על בסיס בלאי סביר, היעדר סטייל וחוסר רלוונטיות אופנתית, שפוסלת אותה מלשמש אפילו סמרטוטים במחסן חומרי הניקוי והמטאטאים שלנו. אני, לעומת זאת, יכול להמשיך ללכת באותן סחבות שאני רגיל אליהן בלי שום בעיה, למרות שלפעמים גם אני מבין שאני נראה בהן כמו חסר בית, ובידיעה שאם אמשיך להסתובב איתן ליד אשתי, בקרוב אני באמת עלול להפוך לכזה.

• • •

לפני כמה שבועות, כשבדרך חזרה מהקניון עברנו ליד חנות צבעים וכלי עבודה, חשבתי שזו הזדמנות לבצע תרגיל נקמה קטן וערמומי. אמרתי לגברת שאני רוצה לקנות כמה דברים לבית, ונכנסנו לחנות. למרות שהיכולות שלי בתחום התיקונים הביתיים מזכירות באיכותן את החוש האופנתי שלי, אני נהנה לפעמים מהמחשבה לרכוש לי כלי עבודה חדשים, כבלים מאריכים, מקדחות, מברגות, שייבות, ברגים ומסמרים, וכל מה שימלא את ארגז הכלים הביתי שלי.

נכון שאחרי הקנייה אני לא ממש משתמש בהם, וחבל שאין חנויות שמאפשרות להשכיר כלי עבודה לתקופה, כמו שמלת כלה, שבסיומה תחזיר אותם כמו חדשים. בכל מקרה, חשבתי שזו הזדמנות להחזיר באותה מטבע, או באותו כרטיס אשראי, ולבזבז לה את הזמן על דברים שאין לה בהם שום עניין, עם בחינה מדוקדקת של סוגי פטישים, דבקים, ממטרות ומלכודות עכברים, כולל פנייה אליה בשאלות כמו איך הג'בקה יושבת עלי ואיזה צבע של מסור ג'יקסו הכי מתאים לי.

בזמן שנתקעתי מול מדף של דיבלים, ובעודי שואל אותה בהתרסה מה מתאים לי יותר לאישיות - דיבל אדום או אפור, ומעניין אם יש פה תאי מדידה כדי שאוכל לראות אם המפתח השבדי הולך טוב עם חולצה של להקת אבבא, גיליתי שהגברת בכלל לא על ידי. רבע שעה לאחר מכן היא צצה עם עגלה עמוסה באופן חריג בפחי צבע, מברשות, קאטרים ואקדחי דבק, כשהיא שמחה ונמרצת. "אתה גאון", היא אמרה לי, "זה היה רעיון מושלם להיכנס לכאן. מאוד התרשמתי והחלטתי לסייד ולצבוע את הבית, ושנעשה את זה לבד, אתה ואני. מה דעתך על הצבע הזה?"