על אובדן וכתיבה: הסופרת איריס קאופמן מנצחת את החיים

כשמביטים באיריס קאופמן, לא מבחינים בשום רמז לשטף הבלתי נתפס של טלטלות גופניות ונפשיות שחוותה בשנים האחרונות.

היא בת 52, לבושה היטב ומאופרת בקלילות. שיערה המתולתל והשופע, הצבוע בגוני דבש, לא מסגיר דבר על טיפולי הכימותרפיה וההקרנות שעברה אחרי שהסרטן חזר ופגע בה שוב ושוב, לא פחות משלוש פעמים. וכאילו לא די במחלה הממארת - תוך כדי המאבק למיגורה היא גילתה שלקתה גם בטרשת נפוצה.

אנחנו נפגשות בבית קפה לרגל צאת ספר הביכורים שלה, "טעם של מלח" (הוצאת שְׁתַּיִם), הכולל שתי נובלות ישראליות שוברות־לב וריאליסטיות, המגוללות סיפורים על חיים ומוות, חברות, אימהות רעילה, אוטיזם ואהבה.

"הכתיבה על דברים קשים מזמנת גם את הכוח להתמודד איתם, לחיות איתם ולעשות שבירה של הדרך שמובילה מהעבר שלנו להווה ולעתיד, לקטוע את המסלול", היא מסבירה. "כולנו לוקחים את העבר שלנו להווה, וכך גם הדמויות שלי, אבל הן לא חייבות לקחת אותו גם לעתיד שלהן. אוטיזם הוא אוטיזם, הזנחה היא הזנחה - אבל אנחנו לא חייבים לשחזר את זה הלאה".

היא נשואה למיכה (52), מנכ"ל חברת "פייבר", ואם לאילון (26), סטודנט לפסיכולוגיה, ולעידן (16 וחצי), תלמיד תיכון. נולדה וגדלה בחיפה, אך ב־16 השנים האחרונות היא תושבת בנימינה. כבר מגיל צעיר שאפה להביא לעולם ארבעה ילדים, היא מספרת, "תמיד חלמתי להיות אמא".

את בן זוגה לחיים פגשה בבית הספר. "מיכה מבוגר ממני בשבוע. למדנו באותה הכיתה, וחלק מהזמן ישבנו באותו השולחן. היינו חברים מאוד טובים, ומגיל 14 אנחנו זוג. הוא אהבת נעוריי האמיתית והנצחית, איש מאוד מיוחד". היא מסמיקה מעט כשהיא מדברת על האיש שליווה אותה לאורך השנים הקשות, במרוץ הקשוח והבלתי מתפשר שלה להיות בריאה. "מיכה הוא הסלע האיתן שלי. אין לי מושג איך הייתי חיה בלעדיו".

"נכנסתי למוד הישרדות"

את מסלול החיים הישראלי, השגרתי והבטוח עברה בהצטיינות יתרה: תעודת בגרות, שירות צבאי ("בלשכת גיוס"), נישואים, הבאת ילד בכור לעולם. אבל אז נפלו עליה השמיים לראשונה.

"בני הבכור, אילון, היה בן 3, ואני רציתי ילד נוסף. באחת מהבדיקות שעברתי, עוד לפני שנכנסתי להיריון, גילו אצלי בנס סרטן שהתמקם בריאה. הייתי בת 29, בריאה לגמרי, והרגשתי מצוין, בלי שום סימפטומים. התברר שהגידול הפריש הורמון היריון, למרות שלא הייתי הרה, וכך התגלה שאני בעצם חולה בסרטן שקשה מאוד לאבחן. עם הבשורה הזו עולמנו התמוטט - חטפתי הפתעה גדולה ועברתי חורבן גדול".

המומחים נתנו לה סיכוי של עשרה אחוזים בלבד לשרוד, ושיתפו בכך גם את מיכה, אבל איריס, שלא ידעה על כך, פתחה במאבק על חייה. "עברתי שנה קשה ביותר, של ניתוח מורכב מאוד בחזה שבמהלכו הוציאו לי אונת ריאה, ואחר כך טיפולים קשים מאוד. נכנסתי למוד של הישרדות, שבו אין זמן לשאלות ולהרהורים. היה לי ברור שאעשה כל מה שצריך, כי רציתי לחיות, ולחיות טוב. לא רציתי שהבן שלי יגדל בלי אמא, שזה יהיה נרטיב חייו מגיל צעיר כל כך. המחשבה הזאת היתה בלתי נסבלת מבחינתי.

"כימותרפיה היא דבר גועלי. קיבלתי קוקטייל מיוחד שנועד להציל את חיי, אבל עברתי חורבן גופני נוראי, שלקח לי המון זמן להתאושש ממנו. הרגשתי שאני מאבדת צלם אנוש וצלם אישה. התקרחתי, חבשתי פאה, חוויתי בגידה טוטאלית של הגוף".

התמודדת עם שאלות של חיים ומוות?

"כן, ובגיל 29 אלה שאלות קשות מאוד. שאלתי את עצמי למה זה קרה לי, ולמה בגיל צעיר כל כך? המוקד שהחזיק אותי היה אילון, וידעתי שארצה להביא לו אחים.

"כשהתאוששתי מעט מהטראומה, החלטתי לנסות להרות שוב, חרף האזהרות מצד הרופאים. הם שאלו אותי למה לי להסתכן, ואמרו שעדיף לי ילד אחד עם שני הורים חיים מאשר שני ילדים עם
הורה אחד".

אבל היא היתה נחושה להרחיב את המשפחה ולשעוט קדימה בחייה. בין השאר, היא נרשמה ללימודי תואר ראשון בהפרעות בתקשורת באוניברסיטת חיפה.

"כולם חשבו שלא אסיים את הסמסטר הראשון, כי אני הולכת למות ואין לי סיכוי, אבל השנה הראשונה חלפה, וכך גם השנייה והשלישית. היה לי ברור שאסיים את התואר ושאטפל מקצועית בילדים - וזה מה שעשיתי. טיפלתי בילדים פגועים במסגרות של התפתחות הילד, הייתי כמה שנים קלינאית תקשורת במעון רב־תכליתי לילדים בסיכון התפתחותי וסוציאלי, ואהבתי את זה מאוד. אני נמשכת לאזורים הקשים, וראיתי שם מקרים מאוד לא פשוטים. חלק מעבודתי היה לאבחן אוטיזם ועיכובים התפתחותיים".

כמה מהמקרים שבהם נתקלה בעבודתה יהפכו בהמשך לבסיס לדמויות בספרה, אבל בינתיים הגשימה קאופמן את חלומה האחר - וילדה את בנה השני.

"את עידן ילדתי כשהייתי בת 36, בביה"ח כרמל - אותו בית החולים שבו אבחנו אצלי את הסרטן. בליבי ידעתי שאחזור לשם כיולדת, כאישה בריאה וחיה, וזה ילד מתנה שלא היינו בטוחים שיהיה לנו. עידן הוא מתנה לכולם, לנו וגם לאילון, שתמיד רצה אח קטן".

אחרי הרחבת המשפחה נכנסה איריס לתקופה נקייה מסרטן. "לא היו לי גידולים בגוף, ועברתי כל הזמן בדיקות מעקב. המערכת הרפואית היתה מגויסת כל כך לשמור עלי בחיים".

אבל אז היכה הגורל שוב. יום אחד היא חשה שהיא גוררת את רגל שמאל בהליכה במסדרונות האוניברסיטה, לשם חזרה כדי להשלים תואר שני בהפרעות תקשורת.

"נוסף על הרגל, התחילה לי תחושה מוזרה ביד שמאל, ובתוך שבועיים הגעתי לשיתוק כמעט מלא של הצד השמאלי בגוף. בוקר אחד קמתי וביקשתי ממיכה שייקח אותי למיון. הלכנו לשם במחשבה מוחלטת שיש לי גידול במוח, ועימה צצה שוב השאלה הנוראית: מה עושים עכשיו? בדקו אותי והחליטו שאני צריכה לעבור הדמיה וניקור מותני - ואז אובחנתי עם טרשת נפוצה".

הרגע שבו התבשרה שהיא סובלת מהמחלה האוטואימונית חשוכת המרפא, כשהיא רק בתחילת שנות ה-40 לחייה, היה מבחינתה אכזרי במיוחד. "במסדרון, בלי שום הכנה מוקדמת, רופאה הסתכלה עלי וזרקה: 'הכל בסדר, זה לא גידול במוח, יש לך טרשת נפוצה'. נכנסתי מייד לרכבת הרים. הרגשתי שלמעשה אמרו לי שאני לא עומדת למות, אבל אני הולכת לחיות רע".

היא התחילה לחקור באופן עצמאי את המחלה, שתוקפת בעיקר צעירים בני 40-20, והחליטה שגם במאבק הזה תוכל לשרוד. "ידעתי שלא אמות מטרשת נפוצה. בגלל האופי של המחלה, אפשר לחיות איתה שנים רבות, כשהחולה צובר לאורך החיים עוד נכות. רשימת הסימפטומים היא קטסטרופלית, ואת לא יודעת מה יקרה בעתיד, כי איש לא יודע איך המחלה תתבטא אצלך לבסוף. כל חולה טרשת הוא מקרה שונה".

איך מתמודדים עם מכה כזו, ועוד בפעם השנייה?

"הייאוש היה גדול מאוד. נגזלו ממני דברים בזה אחר זה. הפסקתי לעבוד כקלינאית תקשורת, גם בגלל ההיבט הפיזי, וגם בשל העובדה שזאת היתה סביבה של ילדים, והמערכת החיסונית שלי היתה מאותגרת בלי הפסקה - מה שהגביר את הסיכון להתקף של טרשת".

הקושי הגדול ביותר מבחינתה, כך היא אומרת, היה עם תפקידה כאם. "הצורך להסביר לילדיי הקטנים למה הם צריכים לתת יד לאמא כשהיא צועדת על המדרכה, ולמה אמא חונה בחניית נכים, הוא לא עניין פשוט. החרדה שילד צריך לחיות איתה בידיעה שאמא שלו חולה היא דבר קשה - גם לו וגם לה".

"אין בי רחמים עצמיים"

ב־2015 נפטרה אמה של איריס, נירה ז"ל, מסרטן קיבה, ואיריס עצמה, שאיבדה את אביה כשהיתה בשנות ה־20 לחייה, הפכה ליתומה. "אמא שלי חלתה ונפטרה מהר מאוד, בתוך שלושה חודשים. היא היתה בת 66. העניין היה שתוך כדי שליוויתי אותה במחלקה האונקולוגית בביה"ח בילינסון הרגשתי בעצמי גוש בשד, אז הערבוב של המוות שלה עם מה שקרה לי, מחלה עם מחלה, אמא ובת, היה כמעט בלתי נסבל".

רק אחרי מות האם התפנתה איריס, אז בת 44, לאשש את מה שכבר ידעה עם הגילוי העצמי של הגוש - היא סובלת מסרטן שד בצד שמאל של החזה ומאובחנת כחולה בשלב 2 - כלומר, שלב שבו הסרטן עדיין לא התפשט גם לאזורים אחרים בגוף.

"הבנתי שעלי לחזור שוב להתמודדות, והשאלה היתה, שוב, מה אני עושה? עברתי ניתוח להוצאת הגידול בשד, ושוב הקרנות, כימותרפיה וטיפול אנטי־הורמונלי בתל השומר, וחזרתי לאותו המוד ההישרדותי שהיה בסרטן הראשון ובטרשת. לא היה לי ספק שאסבול מהטיפולים, אבל שגם
לא אמות".

לא עלה בך כעס מול רצף בשורות האיוב?

"הרגשתי שזה לא נעים ולא הוגן, אבל לא שקעתי ברחמים עצמיים. לא שאלתי מי בוחן אותי בשמיים. זה דומה לתפיסה של הדמויות בספר שלי: זה מה שיש עכשיו, ומה תעשי - תפני את הזמן לבכי? לא! תתמודדי.

"אלה היו שנים של חיפוש. נלקחו ממני הרבה איברים בגוף ושקלתי פחות - חצי ריאה, שליש שד ורבע מהשד השני, כי כעבור שנתיים אובחן אצלי סרטן שד נוסף - הפעם בשד ימין - וזה כבר הפיל אותי על הברכיים".

את הבשורה על הסרטן הנוסף קיבלה איריס ב־2017, ושוב נאלצה להתמודד עם סבל הכימותרפיה וההקרנות - בפעם השלישית והבלתי נתפסת. "הייתי זקוקה לחוסן פנימי נוסף כדי להתמודד עם מה שהחיים זורקים עלי, אבל אני לא מכירה מישהו שעובר את חייו בלי התמודדות. אנשים אמיתיים סופגים מכות כל הזמן. זו לא טלנובלה, אלה החיים".

גם בספר שלך הדמויות עומדות מול התמודדויות בלתי נגמרות.

"בספר יש את אבישג, שכל הזמן סופגת מכות. היא גדלה עם אם מרעילה, החבר שלה עוזב אותה, הבן שלה אוטיסט".

מותר להקיש שאבישג היא את?

"ממש לא. הספר הוא לא אוטוביוגרפי, אבל בכל דמות יש אפיונים מכל מיני דמויות שאני מכירה מהחיים. הדמיון החזק בין אבישג לביני קיים במכות הרבות שנוחתות עליה - כלומר, לא בפרטים הביוגרפיים, אלא באופן של החיים עם קושי, ועם נחמה וחסד.

"אני היא במובן של אישה שצריכה להתמודד עם מכה אחרי מכה, ומי שמכיר אותי יזהה אותי בתוכה. אבל יש בספר גם ריפוי. יש בו כוח שעוזר לשאת את הכל, והוא היחסים עם אנשים. בחיים אלה שני ילדיי, בעלי מיכה והחברות שלי, ובספר זו יואלה, החברה של אבישג, והילד שלה, עוז, שהוא גם המכה וגם הנחמה.

"ריפוי ונחמה באים דרך קשר בין בני אדם, אהבה, זוגיות, אימהות או חברות. קשר אנושי הוא מה שעושה את החיים. גם בסיפור השני, על ניב וליאת, הדמויות מגיעות משני בתים לא פשוטים. הם נושאים איתם את העבר, אבל מה שמציל אותם זה שניהם. הם מצילים זה את זה".

אפשר לשקוע בדכדוך אם נתמקד רק בעבר, בכישלונות ובייאוש.

"אין בספר אווירת רחמים עצמיים. מה ששורה על ההתרחשות הוא ההבנה של It is what it is, וזה נכון גם לגבי החיים שלי וגם לגבי החיים של אבישג. אני לא מאמינה ב'איזה גורל מר היה לי', וגם הדמות שבראתי לא מאמינה בזה. בתפיסה שלי, יש המציאות - ואין כוח עליון שמכוון. מי שמכוון זה אנחנו".

לכתיבה היא הגיעה בגיל 50, אבל לדבריה, תמיד היתה תולעת ספרים ו"ילדת ספריות ציבוריות". הכתיבה כמו חיכתה לרגע הנכון לפרוץ מתוכה.

"עם כל מכה שחטפתי היתה מלחמה, והיתה הכרזה 'אני לא אמות', אבל היתה גם התכנסות גדולה מאוד, מחשבה שאולי אם אתחבא מספיק טוב - לא יקרה לי כלום. אבל זה לא עובד כך. בסוף צריך למצוא משמעות בכל הקיום הזה, וכתיבה היא משמעות מאוד גדולה. הכתיבה טבעית לי מאוד. אני אוהבת את השפה, וזה משהו שיכולתי לעשות כשהרגשתי טוב".

לפני שנתיים נרשמה איריס לסדנת כתיבה (ב"סדנאות הבית"). "משהו בי היה צריך לצאת. הוא יצא, והמשיך לצאת, ובתוך שלושה חודשים היתה טיוטה ראשונה לספר. הדמויות הגיעו אלי בלי לחשוב, כאילו הקאתי את זה החוצה מתוכי".

איך נבחר שמו של הספר, "טעם של מלח"?

"כשכתבתי את המילים 'טעם של מלח' באחת מהנובלות היה לי ברור שזה יהיה שם הספר. המילים מדברות על הקשר החזק מאוד בין אם לבנה, ומי שאומרת אותן היא דמות שלישית שרואה הכל. האימהוּת של אבישג היא אימהות טוטאלית, בניגוד לאימהות אחרות בספר. לא כל האימהות שיש הן מיטיבות. ראיתי גם אימהות כאלו בחיי. לא נעים להתמודד עם הורות רעילה, עם אוטיזם ועם מחלות, ואין לדמויות שלי חיים קלים".

בכתיבה שלך את נוגעת בחומרים הכי קשים: זנות, אלימות במשפחה, הזנחה, פרידות.

"כאמור, הכתיבה על הדברים הקשים מזמנת גם את הכוח להתמודד איתם. במובן הזה, הכתיבה היתה גם תהליך ריפוי. היא מוציאה אותך מהחיים, מנתקת. ישבתי בבדידות מול המחשב, כתבתי באי על המטבח ובבית קפה, בבועה שלי, בניתוק מוחלט מאנשים. אקס טריטוריה".

הספר הגיע לחנויות בתחילת חודש מאי, ומאז נסקר ברשתות החברתיות, ואיריס קיבלה פניות רבות מקוראים ומקוראות. "התגובות מרגשות מאוד. הספר נוגע לאנשים בלב. הוא אנושי מאוד, ויש בו פיוטיות בשפה שלו, שמהדהדת אצל הרבה קוראים".

את עובדת כבר על הספר הבא שלך?

"לא. קיבלתי החלטה שאני עוצרת ונותנת לעצמי רגע להוציא את ספר הביכורים לאוויר העולם, לשמוח בו ולמצות את התחושה. אני מתרגשת, שמחה וגם חוששת: איך הוא יתקבל, מי יעזור לו, מי לא יאהב אותו? האם אכתוב עוד ספרים בהמשך? אני מקווה שכן".

את נראית היום מצוין. איך הבריאות?

"לא רואים עלי מתי כואב לי, מתי אני חלשה ומתי קשה לי. אני מחוברת לגוף שלי וליכולות שלו, ואני לוקחת רגע כשקשה. מותר לי לטוס לחו"ל, ואני עושה את זה - עם התאמות. אני לא מתכחשת לשום דבר שקורה לי, להפך. אני מתבוננת בחיים נכוחה, ויש לי חיים טובים. יש לי משפחה חזקה מאוד, ילדים נפלאים, בריאים ושמחים וחברים נהדרים.

והפחדים?

"יש לי מחלות, אבל אני אדם בריא, ואי אפשר לראות עלי את מה שעברתי. אני מנסה כל הזמן לשפר את החיים שלי, ואני רוצה לחיות טוב".

shirz@israelhayom.co.il