בחודשי האביב ואל תוך קיץ 1953 הלך הגבול המזרחי של ישראל עם ירדן והתחמם, כשחוליות טרור רצחניות שחדרו לחלקה המזרחי של המדינה תקפו בתים במרכז הארץ ובמזרחה, הרגו ופצעו תושבים - והטילו פחד על הציבור.
במאי 1953 התגנבו מסתננים ירדנים באישון לילה לישראל ותקפו את בית משפחת הולצמן בכפר הס (מדרום לתל מונד). רימונים הושלכו לתוך הבית, שהותקף גם בצרורות ירי מחלון חדר השינה. מהאש נהרגה שושנה הולצמן (35), ובעלה צבי נפצע מפגיעת קליעים ברגליו. בדרך נס, שני ילדיהם יצאו מההתקפה ללא פגע.
באותה תקופה תקפו מסתננים פעמים אחדות גם את בתי מושב משמר איילון, שבקרבת רמלה, וגם את המושב טירת יהודה, כ־5 ק"מ ממזרח ליהוד, שם נהרג המתיישב משה שטרק (26).
בעקבות הפעילות הרצחנית הוקם ב־23 באפריל 1953 משמר הגבול, כדי להילחם בתופעת ההסתננות, אולם התנעת פעילותו ארכה זמן בשל הצורך להתארגן בשטח.
בעקבות רצח נוסף, אשר בוצע ביולי 1953 במושב אבן ספיר שבפרוזדור ירושלים, הוחלט על פעולת נקם בנבי סמואל שמצפון לבירה, במגמה לאתר את ראש הכנופיות מוסטפא סמואלי - ולחסלו.
סמואלי לא אותר, ובתגובה לכישלון הפעולה דפק רה"מ דוד בן־גוריון בכעס על שולחנו ואמר: "מצב זה לא יכול להימשך עוד".
בתחילת אוגוסט 1953 הקים אריק שרון, בהוראה חשאית של בן־גוריון, את יחידה 101, שיצאה לפעולתה הראשונה ב־13 באוקטובר, אחרי שבלילה הקודם רצחו מסתננים ביהוד אם ושני ילדיה.
לאחר חיסול 60 כפריים ופיצוץ 45 בתים בפעולת נקם שביצעה יחידה 101 בכפר קיביה שבגדה המערבית - הרמז העבה נקלט אצל שלטונות ירדן ופעילות המסתננים שככה.
לבני 60 פלוס: "עיר זקנים" קמה בפרדס חנה
ב־1942 הפקיע הצבא הבריטי שטחי קרקע באזור פרדס חנה והקים עליהם את מחנה 80 (שקיים עד היום) ואת מחנה 87, שהפך עם הקמת המדינה למחנה עולים. ביוני 1953 הכריזה בעלת השטח, הסוכנות היהודית, על ייעודו החדש של מחנה העולים ועל הפיכתו לעיר בשם "נווה אבות", שבה ירוכזו אלפי מבוגרים מגיל 60 ומעלה ("זקנים", בלשון אותם ימים) המוגדרים כ"גלמודים הנדרשים לשיקום בלתי כלכלי".
הרוב הגדול של המבוגרים, שהועברו לחיות ב"נווה אבות", עלו לארץ בשנים שקדמו ממזרח אירופה, בעיקר מרומניה ומבולגריה אך גם ממדינות ערב, שהעדיפו "להיפטר" מבני שכבת הגיל המבוגר בקרב הקהילות היהודיות במדינה, ובכך הורידו מעצמם את עול ההוצאות הממשלתיות הצפויות בטיפול באוכלוסייה זו. באותו הזמן סירבו מדינות מזרח אירופה להתיר את יציאתם לישראל של בני הדור הצעיר, בהבטחתם למבוגרים שיצאו לישראל כי "הצעירים יגיעו במועד מאוחר יותר".
אמנם חלק גדול מבני ה־60 ומעלה שעלו לישראל מצאו את מקומם במדינה הצעירה, וחלקם אף עבדו למחייתם, אולם חלק מהם לא היו בני שיקום מסיבות שונות, וכעת החליטה הסוכנות לרכז את טיפולם במקום אחד בארץ - "נווה אבות" - שם שוכנו כל שלושה קשישים בחדר מרווח.
ארגון הג'וינט האמריקני הצטרף והפעיל תוכנית סיוע שנקראה מלב"ן - "מוסדות לטיפול בעולים נחשלים". ב־1976 העבירו הג'וינט והסוכנות היהודית את "נווה אבות" לאחריות הממשלה ומשרד הבריאות, והמקום, שנקרא כיום "שהם", הפך למרכז שיקומי גריאטרי מהגדולים בישראל.
מלחמת תקציבים בגליל העליון
ב־21 ביוני 1953 נערך במלון "מרכזי" בצפת כנס ביוזמת ראש העירייה, משה פדהצור, שאליו הוזמנו עיתונאים ואישי ציבור שונים, ביחד עם ראשי "המועצה האזורית למשקי הגליל העליון", ונציגים ממעברות חלסה (קריית שמונה) וחצור הגלילית. נושא הכנס היה "עתידו של הגליל העליון".
באותה תקופה החל להתפתח בגליל העליון מתח פנימי, עקב ניגוד אינטרסים בין כמה יישובים שחיו זה בקרבת זה - דוגמת צפת, ראש פינה וקריית שמונה. היישובים התחרו ביניהם על תשומת הלב של ממשלת ישראל ושריה, מתוך תקווה לקבל תקציבים מוגדלים לצורכיהם. אולם הקופה הציבורית התרוקנה באותם ימים כמעט לחלוטין, ושיירי התקציבים חולקו בין אזורים שמהם הגיעו חברי כנסת והממשלה. אזור הגליל העליון, שבימים ההם נחשב למרוחק מאוד ממרכז הארץ, היה אמנם קרוב לליבם של מקבלי ההחלטות הכלכליות, אך מתברר שרחוק מכיסם.
קצפם של משתתפי הכנס בצפת יצא בעיקר על אגף התכנון הממשלתי. אברהם הכהן, ראש המועצה המקומית קריית שמונה, אמר: "אני מקבל מהם תוכניות פיתוח יפות, אבל אין לי כסף לשלם מחר בבוקר לעובדי המועצה". נציג חצור התלונן על "ניתוק מוחלט בין אגף התכנון בירושלים והמציאות שבגליל העליון", ופדהצור מצפת אמר ש"קריית שמונה, חצור וצפת יש בהן די והותר לאזור אחד קטן. יש לעצור כל תוכנית נוספת להקמת ערים בגליל העליון, לפחות עד שנעמוד על רגלינו מבחינה כלכלית וחברתית".
מנזר המצלבה - למוזיאון?
מירושלים נמסר באמצע יוני 1953 על רעיון להפוך את מנזר המצלבה הענק למבנה שירכז את העתיקות הארכיאולוגיות של ארץ ישראל, שנוהלו באותו זמן על ידי מחלקה קטנה במשרד העבודה.
במסגרת הידיעה מסר פרופ' שמואל ייבין, מנהל מחלקת העתיקות, ש"מנזר המצלבה סיים את תפקידו לפני שנים רבות כאכסניה לצליינים מרוסיה ומגאורגיה.
הנזיר האחרון הלך לעולמו במהלך מלחמת העצמאות, וכעת משמש המקום בסיס גדנ"ע. ניתן להפוך את המנזר למוזיאון מרשים ומכובד לאוצרות הארכיאולוגיים שלנו, וזאת בקלות יחסית". היתה זאת הצהרה בלשון המעטה, שכן המבנה העתיק והעצום בגודלו דרש השקעות עתק כדי להכשירו כמוזיאון, על פי חזונו של ייבין.
מכשלה נוספת שעמדה בפני היזמים בעלי החזון דוגמת פרופ' ייבין היתה שאיש לא שאל עד אותו זמן מה דעתם של ראשי הכנסייה היוונית האורתודוקסית, שמצידם מיהרו, עם הישמע דבר התוכנית, לשגר מיוון בבהילות כמה נזירים לאיוש המקום.
העולה התחתן פעמיים
העולה רחמים בן אברהם (28) ממעברת גדרה, נשוי ואב לילד, הגיע בחיפושיו אחר עבודה עד לשרון, והתגורר זמן־מה במעברת תל מונד. כמאמר הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" - רחמים שם עיניו בעולה חדשה מעיראק בשם גולבהר בן דוד. בתוך זמן קצר בא רחמים בדברים עם אביה של הנערה, וחופה הועמדה כדת וכדין, וגם רב אותר והשיא את השניים.
אלא שמרוב התלהבותו "שכח" רחמים את אשתו ובנו, שהמתינו לו עד בוש בגדרה. בשלב מסוים הגיעו השמועות מהשרון לאוזני רעייתו, שפנתה במהירות לרב בגדרה וסיפרה לו שבעלה מצא לו אישה שנייה. היא דרשה לקבל פיצוי מזונות כחוק. הרבנות בגדרה דיווחה למשטרה על המקרה, ותביעה לדין באשמת ביגמיה הוגשה נגד רחמים, בעוד המשטרה מחפשת אחר הרב שסידר את הקידושים בשרון בלי שהיתה לו סמכות חוקית לכך.
הנעלמים / פריטים שהיו בבית
חובט יתושים ("קלאפר")
פריט ביתי זכור לטוב, שסייע להעברת הזמן בערבי הקיץ החמים של הימים ההם, כשהחום הציק וזבובים ויתושים חגו כמטוסים והטרידו כל מי שנקרה בדרכם. בדרך כלל היה זה תפקידו של אב המשפחה להחזיר מלחמה שערה ו"להפליק" לחרקים המעופפים, לרוב בצירוף מחמאות שהיה מקבל: "תראו, ילדים, איזה אבא מוצלח יש לנו - היום הוא חיסל חמישה זבובים ושבעה יתושים". גם אימהות, מצידן, היו עושות מפעם לפעם שימוש ב"קלאפר", נחשו בעצמכם לאיזה צורך (רמז: זה התחיל בנזיפה "כמה פעמים אמרתי לך!" - ונגמר לרוב בבכי).
הצרכנייה / פריטים מאז
פנס "רנאור"
"ראן" היה בית חרושת לסוללות (שבזמנים ההם נקראו "בטריות"). הוא הוקם בתל אביב בשנות ה־30 והיה ספק עיקרי של סוללות לצה"ל מהקמתו, לצד פיתוח מוצרים לשוק הפרטי שדרשו סוללות לצורך הפעלתם. ב־1961 הושק פנס רב־עוצמה (בתמונה) עם סוללה גדולה וכבדה. המוצר הפך לפופולרי מאוד, אולם במהלך השנים, אחרי שהגיעו לשוק פנסים קלי משקל ובעלי עוצמת אור גדולה, ירדה קרנו. ב־1960 התאחד "ראן" עם מפעל "תדיר" והוקמה תדיראן.
חידוש בארץ: ספריות להשכרת תקליטים
בתחילת שנות ה־50 החל להתפתח בארץ עסק מסוג חדש - השכרת תקליטים. בחיפה המתינו יזמים זריזים לעולים חדשים בפתח הנמל כדי לרכוש מהם תקליטים שהביאו איתם. עד מהרה קמו בערים הגדולות ספריות להשכרת תקליטים, וכל מנוי הורשה לשכור אחת לשבוע בין תקליט אחד לשלושה, תמורת החל מ־2.5 לירות לחודש. הספריות הגדולות פרסמו קטלוגים של מאות תקליטים והדגישו ש"מכל תקליט יש כמה אקסמפלרים" (עותקים), לצד ציון העובדה ש"הם לא מגורדים" (ללא שריטות). בצילום: שידה בשילוב פטפון להשמעת תקליטים, שנות ה־60
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו