פוליטיקלי קוראת: ההבטחה שלי לשבוע הספר

לכבוד שבוע הספר רציתי לספר לכם על הספר האחרון שקראתי. הוא הגיע בקופסה גדולה של איקאה, עם קרשים וברגים והרי"ש הזאת, שמשום מה תמיד שומרים אבל איכשהו אף פעם לא מוצאים כשצריך אותה. בסך הכל ספר לא רע. נרטיב ברור, ציורים נאים. 6/10. לפני כן זו היתה חוברת מתכונים לשבועות שהגיעה עם המשלוח מהסופר, ולפניה "פינוקי מבקר בחווה".

פעם דווקא כן קראתי. הרבה. החינוך הקפדני של אמא שלי הסליל אותי לחוש אשמה אם הוצאתי כסף על כל דבר, למעט ספרים, ככה שלא משנה מה היה מצבי הכלכלי באותה העת, יכולתי להיכנס לחנות ספרים, לגהץ 500 שקל ולדדות הביתה עם שקית במשקל טון. אני זוכרת כמה נעלבתי כשבראיון לעיתון לפני עשור המראיין שביקר אצלי בבית בחר לציין שבספרייה שלי יש את "צופן דה וינצ'י", אבל שכח לציין שיש בה גם את "ביקורת התבונה הטהורה" של עמנואל קאנט, שאמנם לא קראתי, אבל היי, הוא לא ידע את זה.

• • •

בתור מישהי שאין לה אף תואר אקדמי, וגם בגרות רק בקושי, ספרים היו האמצעי היחיד שעמד לרשותי כדי להרשים אנשים אחרים. אחרת למה למה למה שמישהו יקרא את "והיום איננו כלה" (יותר כמו "והספר איננו כלה", Am I Right?). אני באמת לא מבינה איך נערות יומרניות ונערים יומרניים אמורים היום לזהות זה את זה אם הספרים שהם קוראים נמצאים להם על הטלפון.

האמת שבשנה החולפת דווקא כן קראתי (יחסית לעצמי), כי הייתי בחופשה והייתי חולה פעמיים, ומסתבר שכן, יש גבול לכמה אפשר לגלול בטמטום בטלפון. בכל ההזדמנויות האלה פשוט מצאתי את עצמי במצב שבו אם אני רואה עוד סרטון אחד של דובי פנדה נופלים מכל מיני דברים - אני טסה להכחיד אותם בעצמי. התוצאה היתה שקראתי כמה ספרים מצוינים כי לא היתה לי יותר יכולת הכלה לשטויות, ותאמינו לי - יש שטויות ברמה גבוהה מאוד בטיקטוק, אבל אם אני כבר לוקחת ספר ליד אז וואלה, כדאי שהוא יפוצץ לי את המוח.

אז קראתי בין היתר את "פליישמן בצרות", את "צער ואושר" ואת פראנזן החדש, ואחרי כולם הלכתי קצת יותר זקופה וחיכיתי קצת לפני שדיברתי, כי מי שיש לו הרבה מחשבות צריך קודם לבחור מתוכן. אבל מייד אחר כך חזרתי לסורי ואל הפרעת הקשב הרגילה שלי, שבה התוכן הכי משמעותי שאני צורכת הוא סרטון של טיילור סוויפט צופה בסרטון של עז.

• • •

יותר קל לא לקרוא. מדובר במאמץ שרובנו כבר לא כל כך רגילים אליו. בטור הזה, נניח, יש 804 מילים. בספר יש כמה עשרות אלפים, ובדרך כלל אפילו לא תגובת "יפה שלי" או "נסיך!!!!" אחת. נסו להיזכר בפעם האחרונה שבה ראיתם סופר בטלוויזיה, ואני לא מדברת על גלית דיסטל־אטבריאן. בודדים זכו לאזכור בפריים־טיים או מעבר למדור הספרות בעיתון בשנים האחרונות, וגם זה היה רק אם הם אמרו משהו ממש לא יפה וצילמו אותם. או אם הם הטרידו מינית. או אם הם מתו.

לא חסרים תירוצים ללמה לא לקרוא. גם אני עונה למיילים לפני השינה או משחקת בטלפון משחק של מלצרית שחייבת להכין ולהגיש את כל ההזמנות בזמן, כי אימהות הן יצור כל כך מופרך שגם כשאנחנו נחות אנחנו מטפלות במישהו אחר.

וזה לא רק אני - אף אחד לא קורא! לפעמים קופצת לי בטיקטוק איזו פקאצה שמדברת על "הספר ששינה לה את החיים", ואז אני אומרת לעצמי בטון של בת 80: "נו, איזה יופי, הדור הצעיר קורא ספרים", ומאוד מתפעלת עד שאני מגלה ששוב מדובר במדריך שרלטני שמסביר לילדים סתומים שאפשר להשיג את כל מה שרוצים בחיים אם רק אומרים בקול רם שש פעמים ביום "אני נסיכה בוסית מושלמת, ושום דבר לא יעצור אותי" או משהו בסגנון.

• • •

יכול להיות שהדור הצעיר עוד לא הבין, אבל ממרומי גילי אני כבר יודעת שלא משנה כמה פעמים אגיד בקול רם מול המראה שאני נסיכה בוסית, דוכסית סקסית או וואטאבר, את מה שאני באמת רוצה - שזה בגדול לאכול בלי להשמין ושיעזבו אותי בשקט - לעולם לא אקבל את זה. מנגד, דווקא יש הרבה דברים שיעצרו אותי וביניהם החוק, הזמן, הכסף וגלידה שוקולד־שקדים־קרמל.

בכלל, אני ממליצה להיזהר מספרים שיש להם מילה אחת בכותרת: "נשימה", "שמחה", "זרימה", "זריחה", וכולי; מספרים שמכנים אותך "תותח"; או מספרים שמתיימרים ללמד אתכם איך לעשות כסף. נו, באמת. אתם חושבים שאם מישהו היה מגלה את הסוד איך לעשות כסף הוא היה כותב אותו בספר? הוא היה מתרחץ בדולרים שלו על יאכטה מיהלומים ביוון (אני לא באמת יודעת מה אנשים עשירים עושים).

• • •

במקום לקרוא ספרים - כולם כותבים אותם (שיט! גם אני!). אני נשבעת שאני מכירה כמה אנשים שכתבו יותר ספרים ממה שקראו, ואם יש ביזנס אחד יותר גרוע מלהיות מוזיקאי זה כנראה להיות סופר. או שחקן, שזה אמנם לא קשור לענייננו, אבל חשוב לי להיות נאמנה לעובדות.

לסיום, אשמח לעשות איתכם הסכם. אל דאגה, זה הסכם לא מחייב בכלל מפני שאתם לא יכולים לענות לי, וגם אף אחד לא יידע אם אתם עומדים בו או לא. אבל מי מכם שרוצה, מוזמן להצטרף אלי בהחלטה חגיגית לקרוא, החל מהיום, לפחות ספר אחד בחודש.

אני לא יודעת כמה אנשים קוראים את הטור שלי, אבל גם אם אלה רק אמא שלי, חמותי והעורכת, זה עדיין שיפור משמעותי במצבו של שוק הספרים. ובמצבו של המוח שלי. זה גם משהו.