תקעו אותנו בבינה (המלאכותית) - והמין הגברי בסכנה

בדיוק כשכבר התחלנו לפקפק עד כמה נכונה השמועה כאילו האדם הוא יצור תבוני, מתברר שרוב הבינה שמתרוצצת בסביבה היא מלאכותית. זה כמה שבועות שכולם מזמזמים את צמד האותיות AI, שנשמעות לעיתים כקריאת עידוד פרועה ולעיתים כמו יללת כאב יהודית עתיקה. ולא בכדי. כל האנשים ששוחחתי איתם בעניין מתלבטים אם לפנינו בשורה או קטסטרופה, אם יש צורך דחוף ברגולציה או שחבל בכלל לנסות.

על דבר אחד אין מחלוקת: הבינה המלאכותית, ושימושיה האינסופיים, היא לא איזו תחזית עתידית והיא גם לא בפתח. היא כבר כאן, והיא תשנה את חיינו לבלי הכר. לא מעט מדברים על מהפכת ה־AI במונחים של מהפכת הדפוס. כלומר, לא עוד פריצת דרך טכנולוגית אלא אירוע ש... בקיצור, השיח על ה־AI מביא איתו סימפוניה של סופרלטיבים ופחדים שאין להם גבול.

משחר ההיסטוריה הצליח המין האנושי לשכנע את עצמו שהוא נזר הבריאה, ולכן גם הריבון הלגיטימי של היקום. והכל בזכות איזו ג'סטה נדיבה שהעניקה לנו מה שנמנע משאר הבריות - תבונה. שכל. משהו בין האוזניים. לא מעט חכמים יהודים טענו בתוקף שכל הסיפור המפורסם עם "צלם אלוהים" הוא בעצם דרך פיוטית לדבר על התכונה הייחודית הזאת. על העובדה שבני האדם, או לפחות אלה מתוכם שמסכימים עם דעתנו, הם נבונים לאללה. לך תדע אם כל זה לא עומד להשתנות ממש בקרוב.

הנה, בשבוע שעבר עשיתי קניות בסופר. בשנים האחרונות התחלתי לעשות שימוש בקופות לשירות עצמי. בעיקר כי התור קצר יותר בדרך אליהן, אבל גם בגלל שאני אוהב שמכונות מדברות אלי בנימוס. מי לאחרונה אמר לכם משהו כמו "אנא הנח את המוצר על גבי המשטח?" אז הנה אני עומד שם, מול המפלצת האלקטרונית, וסורק ברקודים של פחמימות ריקות יותר וריקות פחות. ואז הגיעו המוצרים האלה, שאין עליהם ברקוד. "הנח, במטותא, את הפירות על גבי המשקל", אמר לי הגולם.

ואני, שעושה את זה כבר כמה זמן, התחלתי לחפש על המסך את המילה "אגס" ולידה את התמונה שלעולם לא תהיה דומה לאגסים שמוכרים באיזה סופרמרקט. אבל המכונה הפתיעה אותי.

משהו במכשיר כבר ידע שלקחתי אגסים. מערך מצלמותיו, חיישניו ובינתו הארורה קלטו מה לקחתי, וככה, בשחצנות של רופא אליל, אמר לי המסך משהו כמו: "אגסים. בטח אגסים. אתה לא צריך להגיד. אני יודע עליך יותר ממה שאתה יכול בכלל לנחש", וכך היה אחר כך עם הכרוב. והבננות והסלק. אני מודה שלגבי הזן של תפוחי העץ הוא לא היה סגור לגמרי. לכן הוא הימר על היותר יקר. טיפש הוא לא. אבל כשהגענו לפטרוזיליה ולכוסברה החלטתי שעד כאן, אני לא הולך אפילו לנסות. אם מתברר שהמכשיר הזה יודע להבחין בין כוסברה לפטרוזיליה, זה מייתר מספר גבוה מנשוא של גברים.

החוויה היתה מסקרנת, אבל גם מטרידה. שאלתי את עצמי למה לא עדכנו אותנו בכניסה לסופר? ולמה לא מאפשרים לנו לבחור באיזה קצב אנחנו רוצים את המהפכה הטכנולוגית שלנו? ובעיקר תהיתי: מה יהיה השלב הבא - המכשיר גם ידפוק על האבטיח וישלח אותי בבוז להחליף לאחד טוב?

• • •

"תראה, המניות של גוגל נפגעות, כי כל הסיפור של מנועי חיפוש עומד להשתנות דרסטית. מה שקורה זה שבכל יום, אפילו בכל שעה, צצים כלים חדשים מבוססי בינה מלאכותית. והם יותר ויותר משוכללים. זה חוסך לנו המון כוח אדם, מייעל משימות כתיבה. ואנחנו כבר יודעים להגיד שהמקצוע של העתיד הוא לדעת לתת הוראות נכונות למערכת. כבר עכשיו המשכורות הכי גבוהות ניתנות למי שיודע לתת הוראות מדויקות ל־AI. יותר מזה אתה רוצה? אצלנו כבר לא אומרים 'הוא לא העיפרון הכי מחודד'. הגרסה המעודכנת לקלישאה היא 'הוא לא ה־AI עם הדאטה בייס הכי נרחב'... אתה קולט?"

את הדברים האלה אומרת לי ענבל פרוינד, שהיא ידידה ותותחית מחשבים. אבל אותי עניינה בעיקר שאלת האמת. כבר זמן רובנו משוכנעים ש"ההוכחה" החזקה ביותר בעולם היא תמונה. מה לא נאמר עליה - שאי אפשר להתווכח עם תמונה ושהיא שווה אלף מילים. ואם תמונה היא הוכחה ניצחת, הרי שהראיה היחידה שחזקה יותר ממנה היא הסרטון או ההקלטה. זה מה שלמדנו מסרטי מתח ומסדרות משטרה, זה מה שקראנו בעיתונים, וזה מה שגרם לנו למקם מצלמות בכל חור ותחת כל עץ רענן.

אך בעולמה של הבינה המלאכותית אין תמונה, סרטון או הקלטה שאי אפשר לפברק. ומכיוון שכך, סרטון או תמונה הם שום דבר וכלום. ומה זה יעשה, אני שואל, למושגים יסודיים כמו "הוכחה" וכמו "אמת"?

ענבל עונה לי שאכן כבר היום אני יכול לבקש מהבינה המלאכותית משהו כמו "תמונה של קוף אסטרונאוט בחלל אוכל תפוח (מאיזה זן?) או שווארמה (בלאפה?)" - ואקבל תמונה בדיוק לפי דרישותיי, אלא שהיא לא תתאר שום דבר ממשי. ולכן ממש בקרוב תמונה או סרטון מפסיקים להיות משהו בעולם. אנחנו חוזרים בזאת לעולם דומה במקצת לימי המקרא והמשנה, שבו כל מה שיש זו אמינות אישית. שני עדים מגיעים ונשבעים שהם ראו את הירח במילואו או את הגנב בפעולה.

השאלה היא אם העולם בנוי לטלטלה הזאת, לקצב שבו מהפכה מתרחשת לא פעם במאה אלא פעם בשנה. והאם אנחנו מבינים שהילדים שאנחנו מגדלים - כבר שם. מנטלית וחשיבתית.

ומה עם הסופרמרקט? אני שואל את ענבל. את קולטת שהמכשיר זיהה את הפירות שבחרתי? עזוב את זה, היא אומרת. אתה קולט שבלי להרגיש אתה עושה את העבודה שלהם? אתה מבצע את המכירה. אתה אורז. אתה מחליף עובד שעד אתמול בית העסק שילם לו משכורת. תכלס הסופרמרקט היה אמור לשלם לך.

וואלה, אמרתי לה, לאחרונה הוא בעיקר מעלה מחירים.

• • •

מאז שאני זוכר את עצמי אני מברך מדי בוקר את הברכה המתוקה "הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". כולנו יודעים שני דברים: השכווי הוא תרנגול, והבינה שניתנה לו היא לא בדיוק פצצת אינטליגנציה. ובכל זאת מברכים. ולכן, איכשהו בכל פעם שאני שומע את המילה "בינה" - אני חושב על תרנגול.

אני מזכיר את זה, כי לא מזמן חזרנו מחופשה כפרית שבה חמדנו לנו את הרעיון ללון בתוך חווה. התמונות היו מקסימות. פסטורליה חביבה קרנה אלינו מאתר האינטרנט של המקום ופיזזה במוחנו מחשבות על חיים בריאים ויפים, לצד מילים נכונות כמו אחו, גידול עצמי וחלב עיזים.

מה הבעיה, תשאלו, עם תמונות של חווה? ובכן, הבעיה היא שהתמונות האלה באות ב"מיוט". הן שקטות, לכל הרוחות, והשקט שלהן הוא שקר מרושע. בפועל, מה לעשות, חווה היא מקום רועש ומטרטר. השכווי אכן מבדיל בין יום ובין לילה, אבל יש בחווה גם בעלי כנף אחרים, שבגללם לא עצמנו עין כל אותו לילה ארור.

הטווס, למשל, הוא עוף שהייתי מוציא מחוץ לחוק. האחד הזה, יימח שמו, שמעולם לא הצליח להפנים את יתרון הראש על הזנב, לא יודע יום ולא לילה. לא בינה ולא נעליים. ועם כל הכבוד לנוצות, הוא מצליח לייצר קול שהביא אותי ואת העוכרת כאחד לאחל לכל אויבינו ושונאינו שתמיד־תמיד יהיה להם שכן עם טווס בחצר.