סלינו על כתפינו: ההיסטוריה המטורפת של הכדורסל בקיבוצים

מיקי ברקוביץ', מספר 9 האגדי של מכבי ת"א והאיש שקלע כמעט כל סל מכריע בכדורסל הישראלי, לא יכול לשכוח את הפחד שאחז בו לקראת המשחקים נגד הקבוצות בקיבוצים, וזה לא קשור רק לעובדה שהקיבוצניקים של אותן שנים היו שחקנים לא רעים בכלל, שנתנו באופן קבוע פייט למכבי הגדולה.

"הבטן היתה מתהפכת לנו בדרך לקיבוצים בשנות ה־70", הוא נזכר. "פחדנו מהם, ובעיקר מכל מה שהתעופף שם. המשחקים היו במגרשים פתוחים, לפעמים בחום של 40 מעלות בעמק הירדן, במקומות כמו בית אלפא וניר דוד, והיו שם ענני יתושים וברחשים ענקיים שנכנסו לך לעיניים, לאוזניים, לאיפה לא. היה לנו שחקן, סטיב צ'ובין, שממש פחד מהם. אי אפשר היה להתרכז במשחק, ולפעמים גם הפסדנו שם".

ברקוביץ' זוכר היטב את אגדת הכדורסל הקיבוצי, זה שהצמיח במשך שנים תרבות ספורט הישגית וחברתית והפך לגאוות יחידה. 30 שנה אחרי זכייתה של הפועל גליל עליון באליפות היסטורית, הקבוצה הקיבוצית האחרונה שהצליחה בגדול כשהיא גוברת על מכבי והפועל תל אביב ומסיימת רצף של 23 אליפויות רצופות למכבי, יצא בימים אלה הספר "הרבה יותר ממשחק, סיפורו של הכדורסל הקיבוצי" (הוצאת גלילית) שכתב שלמה גלזר, שחקן ומאמן עבר ואיש כדורסל בכל רמ"ח איבריו. הספר סוקר את תולדות הכדורסל בקיבוצים ושופך אור על תופעה ספורטיבית והיסטורית מדהימה למדי שהיתה ואיננה עוד.

"בשיאם, מסוף שנות ה־60 ועד תחילת שנות ה־80, הקיבוצים היוו 3.5% מהאוכלוסייה בארץ, וכמעט ממחצית הקבוצות בליגה ומסגל שחקני נבחרת ישראל היו מהקיבוצים", מסביר גלזר (70) את ממדי התופעה. "השיא היה בעונת 1968/9, אז שיחקו בליגה הלאומית שש קבוצות קיבוציות מתוך 14.

בארבע אליפויות אירופה שבהן השתתפה נבחרת ישראל בין השנים 1977-1971 היו חמישה שחקנים מההתיישבות העובדת בין 12 שחקני הסגל, ו־10 מתוך 50 הקלעים הבולטים בכדורסל הישראלי הם בני קיבוץ.

"באותן שנים המשחקים התקיימו בימי שישי בערב, והיה ממש עוצר בקיבוצים וביישובים שמסביב. כל הקיבוצניקים, מההר ומהעמק, באו חפופים ולבושים להצגה הכי טובה בקיבוץ".

החבורה המצרית

זה התחיל כבר בשלהי מלחמת העצמאות, עם ארבעת אנשי "החבורה המצרית" - מרסל חפץ, אליהו עמיאל, רודי ויינברג וחיים גורמזנו - יהודים יוצאי מצרים שהגיעו לעין חרוד והפכו את הכדורסל בישראל על פיו. הכוכב הראשי של החבורה היה חפץ, לימים אגדת כדורסל ואחד משחקניה המובילים של נבחרת ישראל.

חפץ עלה לארץ ב־1950, הגיע לעין חרוד והתבקש לעבוד במשתלה, אולם לא הבין היטב את השפה וחשב שנשלח לעבוד במשטרה. הוא ירד לכביש עפולה־בית שאן, תפס טרמפ למשטרת עפולה וניסה להסביר לשוטרים בערבית מהולה בצרפתית ובמעט עברית שנשלח מעין חרוד לעזור בעבודה. לבסוף התאספו שוטרי וקציני המשטרה במגרש שליד התחנה וקיבלו ממנו שיעור בכדורסל.

שמם של הכוכבים המצרים הפך לכלל־ארצי באותו קיץ, אז נערך בירושלים טורניר מרובע של קבוצות הפועל. מעט לפני הטורניר ביטלה הפועל חיפה את השתתפותה, ומי שנרשמה במקומה היתה הפועל עין חרוד, שכללה את ארבעת השחקנים המצרים ואת חבר הקיבוץ מאולי חייקין. עין חרוד הביסה את ירושלים ב־30 הפרש, את הפועל תל אביב ב־20 ואת מעיין ברוך ב־19 - ובן־רגע הפכה לאגדה. שבועיים לפני אותו טורניר הקים מיכה שמבן, מורה להתעמלות ולימים "מר כדורסל" ו"מר כדורעף" של ישראל, את הפועל חולון. שמבן, שצפה בטורניר, הגיע לעין חרוד, אסף את הכוכבים המצרים וצירף אותם לחולון - וכך הסתיים החלק העין־חרודי של אגדת הכדורסל המצרית.

ב־1953, בעקבות הצלחת נבחרת ישראל באליפות אירופה במוסקבה, שם זכתה במקום החמישי, הוחלט לראשונה על הקמת ליגת כדורסל כלל־ארצית לאחר שעד אז שיחקו קבוצות שהשתייכו למרכזי מכבי והפועל בטורנירים נפרדים. בעונה הראשונה כללה הליגה ארבע קבוצות ממכבי וארבע מהפועל והשתתפו בה שתי קבוצות מקיבוצים, הפועל גבע והפועל מעיין ברוך, אולם שתיהן התפרקו מייד לאחר העונה הראשונה.

במעיין ברוך שיחקו כמה צעירים ממרכז הארץ שהגיעו לגרעין נח"ל בקיבוץ, בהם שמעון "צ'ינגה" שלח, שהיה לימים שחקן גדול ומאמן גדול אף יותר, כשהוביל את נבחרת ישראל באליפויות אירופה ואסיה, כולל זכייה במדליית הזהב במשחקי אסיה בבנגקוק ב־1966 ובמדליית כסף במשחקי אסיה בבנגקוק 1970.

לצד צ'ינגה שיחק משה "מוסה" דניאל מקיבוץ חולתה, שחקן נבחרת ישראל בכדורסל ובכדורעף ולאחר מכן מאמן נבחרת ישראל לנשים ואביו של מוטי דניאל, שחקנה של מכבי תל אביב שהפך לדור שני בנבחרת. לאחר התפרקות מעיין ברוך עבר מוסה דניאל לשחק באשדות יעקב והיה מגיע לאימונים ולמשחקים במשאית החלב שירדה מהגליל לעמק הירדן בדרכה למחלבת תנובה בתל יוסף.

בגבע, שהסתמכה על כוחות מקומיים, הוקם כמה שנים קודם לכן (ב־1949) מגרש הכדורסל המקומי. לכבוד טקס השקת המגרש הקימו בקיבוץ חבורת זמר בשם "הגבעטרון", שאפשר לומר בזהירות כי הצליחה מעט יותר מקבוצת הכדורסל המקומית.

היסטוריה בגרמניה

בעשורים שלאחר הקמת הליגה תפסו הקבוצות הקיבוציות מקום של כבוד בכדורסל הישראלי. 15 מהן שיחקו בליגה הראשונה לגברים והצמיחו כוכבים רבים.

מהקיבוצים יצאו שחקנים כמו יגאל וולודרסקי דר (אשדות יעקב), איתמר מרזל (יגור), האחים עמוס ואורי לין, ואדם "פוטו" גורן ובנו אור גורן (משמר העמק), חנן קרן (רמת השופט), עוזי לב (גבע), אביגדור מוסקוביץ' והאחים יהודה, זאביק וגדעון רייס (גבעת ברנר), עודד גינדין (נען), אורי שטרן ואיתן חפר (גבעת חיים), בארי שיפמן (גבת), גל קנז (גן שמואל), גבי טייכנר (ניר דוד), ורבים אחרים כיכבו בקבוצות הקיבוציות ובנבחרות ישראל והביאו הרבה כבוד לקיבוצם ולמדינה.

גם גלזר שיחק כדורסל מאז שהוא זוכר את עצמו, ואפילו "לא רע". כילד וכנער בניר דוד עקב מקרוב אחרי הקבוצה המקומית, שעלתה מליגה ב' לליגה הלאומית ולאחר מכן התאחדה עם הקבוצה מהקיבוץ השכן בית אלפא. "מאז שאני זוכר את עצמי הייתי אוהד של ניר דוד ותמיד הייתי סביב כדורסל", הוא מספר. "אחר כך הפכתי לשחקן בנוער של ניר דוד ולפני גיל 16 כבר קלעתי את הסל הראשון שלי בליגה הלאומית".

שלמה גלזר: "כדורסל הוא משחק שמתאים לאידיאולוגיה הקיבוצית. פשוט במהותו, מנוהל על שטח קטן, וכל השחקנים משתתפים גם בהגנה וגם בהתקפה - כלומר משחק קבוצתי פר־אקסלנס. זה גרם לקברניטי הקיבוצים לעודד ולתקצב את המשחק"

כנער עשה גלזר עוד היסטוריה קטנה, כאשר ב־1969 היה חלק מנבחרת נוער שיצאה למסע משחקים בגרמניה כמשלחת הספורט הראשונה לשם אחרי חידוש היחסים הדיפלומטיים בין המדינות.

"חידוש היחסים עם גרמניה גרר הפגנות סוערות בהובלת שני קצוות פוליטיים, הליכוד של בגין והקיבוץ הארצי בהובלת יעקב חזן ומאיר יערי", הוא נזכר.

"רפי גלבוע ממשמר העמק, קיבוצו של חזן, לא נסע למשלחת למרות שהיה שחקן מצוין, כי הדבר לא אושר לו בשיחת הקיבוץ. אני, לעומתו, נסעתי, למרות שגם בניר דוד, שהיה חלק מהקיבוץ הארצי, התנגדו מאוד לנסיעה. אמא שלי, טובה גלזר ז"ל, ניצולת אושוויץ, באה לשיחת הקיבוץ הסוערת ושכנעה את החברים שהניצחון הכי גדול עבורה הוא שבנה ינצח את הגרמנים - והנסיעה שלי אושרה".

בשנים ההן לא היה מקובל להעדיף את הכדורסל על פני שירות קרבי בצבא, וגלזר התגייס לסיירת מטכ"ל, החלטה שמשמעותה היתה למעשה סיום קריירת המשחק שלו. "אהוד ברק קיבל אותי לסיירת, ויוני נתניהו הדיח אותי מהמסלול", הוא נזכר. "משם עברתי לסיירת גולני, לחמתי במלחמת יום הכיפורים ובהמשך הייתי קצין".

לאחר שחרורו חזר גלזר לקיבוץ והקים שם את משפחתו. בתחילת שנות ה־80 יצא בשליחות הסוכנות היהודית לארה"ב, שם התאהב בכדורסל האמריקני והפך למומחה לשחקנים מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כשחזר ארצה החל להמליץ לקבוצות ישראליות על שחקנים זרים, שרבים מהם הובאו לארץ. במקביל שימש ככתב וכעורך המקומון של הקיבוץ הארצי "הדף הירוק", וגם כשדרן כדורסל ברשת ב', בתוכנית המיתולוגית "אחד על אחד" שהנחה רוני דניאל ז"ל, מקיבוץ מעוז חיים.

בשנים האחרונות ניהל קיבוצים שונים, ולאחר מכן כיהן כמזכיר קיבוצו ניר דוד, אולם החלום לכתוב ספר שיאגד בתוכו את ההיסטוריה של הכדורסל בקיבוצים לא הרפה ממנו. לפני כשנתיים, כשסיים את תפקידו כמזכיר, לקח חופשה מהקיבוץ, עבר להתגורר בבנימינה ועבד במרץ על הספר. זה יצא לאור עתה לאחר מסע בארכיוני קיבוצים רבים ואיסוף עדויות מכל מי שרק אפשר, כולל חברי קיבוצים שחצו את שנתם ה־90.

"הספר נולד גם מההבנה שרבים מהשחקנים ומהדמויות הבולטות בכדורסל הקיבוצי כבר אינם עימנו"', אומר גלזר, "ושאם לא אכתוב אותו - הדברים פשוט יצללו לתהומות השכחה".

אז איך קרה שהכדורסל הקיבוצי כל כך הצליח במשך 30 שנה?

"התנאים לספורט ולכדורסל בכלל בשנות ה־50 עד שנות ה־80 של המאה הקודמת היו אידיאליים בקיבוצים. קודם כל, המתקנים והציוד בקיבוצים היו זמינים תמיד ויכולת פשוט לבוא למגרש ולזרוק לסל כאוות נפשך.

"בנוסף, הכדורסל הוא משחק שמתאים לאידיאולוגיה הקיבוצית. מדובר במשחק פשוט במהותו, המנוהל על שטח קטן, וכל השחקנים משתתפים גם בהגנה וגם בהתקפה - כלומר משחק קבוצתי פר־אקסלנס. זה גרם לקברניטי הקיבוצים לעודד את המשחק ולתקצב אותו, מה שהוביל להצלחת קבוצות רבות.

"השחקנים מהקיבוצים שיחקו בהתנדבות ועבדו בשדה, ברפת או בכל מקום אחר. אביגדור מוסקוביץ' מגבעת ברנר, למשל, שהיה רכז נבחרת ישראל, מספר שה'צ'ופר' היחיד שבו זכה ככוכב כדורסל היה שביום המשחק אושר לו לעבוד רק חצי יום בפרדס...

"השחקנים זכו למעמד חברתי וליוקרה קהילתית והרגישו שהם מביאים גאוות יחידה. זה היה כבוד גדול לייצג את הקיבוץ".

"נבון צעק: 'מרזל!'"

אחד השחקנים הקיבוציים המצליחים ביותר, ומי שהיה שותף מלא של גלזר באיסוף חומרי הספר, הוא איתמר מרזל (74), בן קיבוץ יגור המתגורר כיום בתל אביב.

מרזל זכור כרכז של הפועל גבת־יגור בשנות ה־70, שאיתה זכה ב־1976 בגביע המדינה לאחר שהוא ושותפיו, בהם בועז ינאי המושבניק מנהלל ובארי שיפמן מגבת, גברו בגמר על הפועל ת"א והיו לקבוצה הראשונה מחוץ לתל אביב שזוכה בתואר כלשהו.

"לפני הצבא יצאתי לשנת שירות בקיבוץ יד חנה, שם נפצעתי בשריפה ונכוויתי קשה בפלג הגוף העליון, מה שהוביל לכך שלא יכולתי להיות קרבי בצבא", מספר מרזל על אירוע מכונן שהשפיע על מהלך הקריירה שלו. "כבר הייתי 'חתום' בסיירת צנחנים, אבל הפרופיל הצבאי שלי ירד ל־63. למזלי, הכוויות לא פגעו בכתפיים שלי, מה שהציל את קריירת הכדורסל. מאותו אירוע התחלתי לשחק עם חולצה מתחת לגופיית המשחק, וזה הפך לסמל המסחרי שלי. אנשים אמרו שאני משוויץ, אבל זה היה כדי להסתיר את הכוויות".

במהלך הקריירה שימש מרזל כקפטן נבחרת ישראל והופיע במדיה ב־140 משחקים, שבהם קלע 594 נקודות. הוא הוביל את הנבחרת בחמש אליפויות אירופה בין 1969 ל־1977 וזכה עימה במדליית הכסף במשחקי אסיה בבנגקוק ב־1970 ובזהב במשחקי אסיה בטהרן ב־1974.

רגע לפני אליפות אירופה בטורינו ב־1979, שגם בה היה אמור מרזל לשמש כקפטן הנבחרת, הוא נפצע בגבו ונאלץ לצפות בחבריו מהצד זוכים במקום השני, הישג השיא של הכדורסל הישראלי מאז ומעולם.

"נפצעתי במשחק אימון והרגשתי שעולמי חרב עלי", הוא נזכר. "המאמן רלף קליין היה בטירוף. לקחו אותי לרופא של מכבי, שאמר 'אני יכול לתת לך זריקת קורטיזון ואתה תשכח שנפצעת, אבל תדע לך שאם החוליות בגב יתחככו זו בזו אתה עלול לצאת מזה נכה'.

"חזרתי למחנה של הנבחרת ושאלתי את החבר'ה מה הם היו עושים. מיקי, למשל, אמר שהוא לא היה לוקח את הזריקה, והחלטתי שגם אני לא אסתכן. נסעתי לאליפות עם הנבחרת, אבל לצד השמחה הגדולה על ההישגים ועל כל ניצחון הרגשתי מפח נפש שאני לא על המגרש. כשחזרנו לארץ היה טירוף סביב השחקנים, ואני הרגשתי קצת בצד כי בכל זאת לא ממש לקחתי חלק. הלכנו למפגש עם הנשיא יצחק נבון והוא הסתחבק עם השחקנים ופתאום שם לב שאני עומד בצד וצעק 'מרזל! אתה הקפטן, בוא הנה! ככה הוא הכניס אותי לתוך השמחה שהדביקה את כולם".

איתמר מרזל: "במשחקים נגד גבעת ברנר־נען הרגשתי שיש לי אחריות אישית כלפי חברי יגור, כי מדובר בדרבי של הקיבוץ המאוחד, בקרב על ההגמוניה התנועתית בכדורסל. יש משהו שיכול להיות יותר חשוב מזה? אין דבר כזה"

לצד הצלחתו בקבוצה ובנבחרת, מרזל היה חבר קיבוץ מן המניין ועבד שנים רבות ברפת. גם הוא, כמו מוסקוביץ', זוכר שקיבל חצי יום חופש בימי המשחקים. כשהיה מדובר במשחקי "דרבי" נגד קבוצות קיבוציות אחרות, הוא וכל הקיבוץ חוו התרגשות מיוחדת.

"עם כל הכבוד למשחקים נגד מכבי או הפועל תל אביב, דווקא לפני מפגשים נגד גבעת ברנר־נען הרגשתי מתוח יותר", הוא נזכר.

במהלך השנים שיחקו בגבעת ברנר־נען שלושת האחים זאביק, יהודה וגדעון רייס, שהיו אתלטים מעולים ואלופי הארץ בקפיצה לרוחק ובקפיצה משולשת, לצד עודד גינדין, שהיה גם הוא אתלט וקלע אדיר, מוסקוביץ' רכז נבחרת ישראל ועמי שלף הגבוה. גדעון רייס איבד עין ושתי אצבעות במלחמת יום כיפור וחזר לשחק בליגה הלאומית.

"במשחקים נגדם הרגשתי שיש לי אחריות אישית כלפי חברי יגור, כי מדובר בדרבי של הקיבוץ המאוחד, בקרב על ההגמוניה התנועתית בכדורסל. יש משהו שיכול להיות יותר חשוב מזה? אין דבר כזה".

בשנים שבהן שיחקת התחילו להגיע אמריקנים כמו טל ברודי, בארי לייבוביץ' ואחרים, וכבר היה גם כסף בענף. לא דגדג לך לנסות להתפרנס מכדורסל?

"תבינו, כחבר קיבוץ לא ידעתי בכלל שהאפשרות הזו קיימת. זה לא עניין אותי. מה שכן, אני זוכר משחק נגד הפועל רמת גן שבו הייתי די טוב ואחריו באו אלי מההנהלה שלהם ורצו להחתים אותי לשלוש שנים תמורת דירה. העניין כבר היה כמעט סגור, אבל ברגע האחרון בגלל לחץ משפחתי וקהילתי החלטתי להישאר בקיבוץ".

"הייתי שורץ במגרש"

כוכב נוסף שצמח בקיבוץ הוא חנן קרן (72) מרמת השופט, המתגורר כיום בקריית אונו ונחשב לאחד הקלעים הטובים בכל הזמנים עם 4,321 נקודות ב־267 משחקים בליגה ו־911 נקודות ב־101 הופעות בנבחרת.

"כבר כילד הייתי שורץ במגרש", הוא מגדיר את ילדותם של קיבוצניקים רבים באותן שנים. "מגיל 6 הלכתי לזרוק לסל בכל רגע פנוי. אבא שלי היה מביא לי למגרש סנדוויצ'ים עם גבינה וזיתים".

כמו כוכבי כדורסל קיבוציים לא מעטים אחרים באותה תקופה, גם קרן העדיף את הכדורסל על פני שירות קרבי בצבא לאחר שכבר בגיל 16 שיחק בליגה הלאומית ובגיל 18 בנבחרת ישראל באליפות אסיה בבנגקוק ב־1970, שם היה שותף בזכייה במדליית הכסף. בהמשך ייצג את הנבחרת באליפויות אירופה ובאליפות אסיה נוספת בטהרן, שם היה שותף לזכייה בזהב.

"לאורך כל השנים ידעתי שאהיה שחקן כדורסל. אני לא יודע איך להסביר את זה, מעין תחושה פנימית חזקה. כשהגיע הזמן ללכת לצבא לא יכולתי לוותר על המשחק, התגייסתי כספורטאי מצטיין לתפקיד מד"סניק במחנה 80 ושילמתי על כך מחיר חברתי.

"הייתי הולך לצבא לשעתיים ביום וחוזר הביתה, והחברים היו שואלים אותי בצחוק 'עוד לא הלכת וכבר חזרת?'. היו גם אימהות של בני כיתה שלי מהקיבוץ שלקחו קצת יותר קשה את העובדה שהבנים שלהן שוכבים במארבים בתעלה ואני משחק כדורסל.

"רק כדי לסבר את האוזן, חבר טוב שלי בשם יצחק קופל קידר ז"ל. גדלנו יחד מהסיר והוא היה ספורטאי מעולה, הלך להיות טייס ונפל במלחמת יום הכיפורים. אני זוכר שיום אחד היינו צריכים לנסוע למשחק ויצחק מאחר ולא מגיע. פתאום הוא בא בריצה, וכששאלנו אותו מה קרה הוא ענה: 'הפלתי כרגע מטוס מצרי לים ורצתי מהר להספיק למשחק'.

"צריך לזכור גם שאחי הגדול, עוזי קרן, היה מ"פ שריון בקרבות הבלימה ברמת בגולן במלחמת יום הכיפורים וגם נפצע במלחמה. לימים הוא הפך לתת־אלוף, ואני רציתי לשחק כדורסל. ההורים שלי החביאו את עצמם קצת בהתחלה, אבל בסוף גם הם וגם בקיבוץ התרגלו".

חנן קרן: "לאורך כל השנים ידעתי שאהיה שחקן כדורסל. מעין תחושה פנימית חזקה. כשהגיע הזמן ללכת לצבא לא יכולתי לוותר על המשחק, התגייסתי כספורטאי מצטיין לתפקיד מד"סניק במחנה 80 ושילמתי על כך מחיר חברתי"

העדפה נוספת של קרן, שמנוגדת לאלה של חבריו השחקנים מהקיבוצים, היתה לעזוב את הקיבוץ שנתיים אחרי שחרורו מצה"ל. הוא עבר לשחק בהפועל רמת גן, שבה כיכב לצד סטיב קפלן וכמעט הצליח לגנוב את האליפות ממכבי. משם, רחמנא לצלן, עבר למכבי עצמה ושיחק בשורותיה חמש עונות, שבהן זכה בחמש אליפויות, בשני גביעים, בגביע אירופה ובגביע בין־יבשתי.

המעבר של קרן למכבי לא עבר חלק. הוא היה למעשה השחקן הראשון שעליו נטען, כפי שנטען בהמשך בנוגע לשחקנים רבים אחרים לאורך שנים, כי הוחתם במכבי כדי שלא ישחק בקבוצות אחרות ויסכן את ההגמוניה שלה בליגה.

"רציתי להגיע לקבוצה הכי טובה", הוא מסביר. "אם לקבוצה הכי טובה לא היו קוראים מכבי אלא לא־יודע־מה, הייתי מנסה להגיע גם אליה. כל הנושא הזה של מכבי, הפועל או אליצור לא באמת עניין אותי.

"העונה הכי טובה שלי במכבי היתה ב־1981, תחת המאמן רודי דאמיקו, שבה זכינו גם בגביע אירופה וגם בגביע הבין־יבשתי. בעונה ההיא שיחקתי די הרבה, ודרך אגב - בליגה הישראלית שיחקתי הרבה במשך כל העונות. בדרך כלל בדקה העשירית הייתי מחליף את מיקי. נכון שאולי יכולתי לשחק יותר ולהיות כוכב גדול יותר בקבוצות אחרות, אבל במכבי זכיתי להיות שותף בהישגים שבקבוצות אחרות לא הייתי מגיע אליהם".

איך הרגשת כקיבוצניק בין כל הכוכבים האמריקנים והישראלים? היחסים החברתיים היו טובים?

"בוודאי. עד היום יש לי יחסים מצוינים עם כולם. מנהיג הקבוצה היה לו סילבר. הוא ידע להגיד למשל לארל וויליאמס 'די, תפסיק עם החשיש הזה שלך, נמאסת עלי'. אגב, אני זוכר שטל ברודי הגיע פעם להרצאה ברמת השופט ונזכרנו במשחק נגד מכבי שבו קלעתי 36 נקודות. טל אמר 'בטח מיקי שמר עליך'. מיקי ואני חברים טובים עד היום".

השופטים של מכבי

ברקוביץ' עצמו, שהגיע בשבוע שעבר להשקת הספר של גלזר שהתקיימה בעין השופט, מאשר את הדברים של קרן ומספר שעד היום יש לו זיכרונות וחברים טובים מהקיבוצים ומהקיבוצניקים ששיחקו מולו.

"חנן היה קלע מדהים", הוא אומר. "קראתי לו יד הזהב. הקלע הכי טוב שגדל בישראל. הוא ואור גורן, שגם הוא היה קלע גדול, היו פשוט מחוננים".

רגע, רגע - יותר גדולים ממיקי ברקוביץ' האגדי?

"כן, הם היו יותר טובים מכולם, כולל אותי. גם איתמר מרזל היה אחד הרכזים הטובים ביותר שדרכו על הפרקט בישראל. הוא חנך אותי בנבחרת ישראל, הייתי איתו בחדר. היו גם אביגדור מוסקוביץ' הנפלא, ובוזי (בועז ינאי מנהלל), שחקן גבוה ונהדר. אני עד היום בקשר טוב עם כולם.

"אחרי המשחקים בקיבוצים היו מארחים אותנו לארוחות שישי, כי פעם הנסיעות היו מאוד ארוכות. תמיד התייחסו אלינו מאוד יפה. היתה לנו יריבות גדולה על המגרש, אבל כשהמשחק הסתיים היינו חברים, ובנבחרת היינו מאוד מחוברים".

אכן, המפגשים בין הקבוצות הקיבוציות למכבי ת"א היו סוערים. ב־1974 הגיעה סוללת הכוכבים של מכבי עם טל ברודי, מיקי, אריק מנקין, חיים שטרקמן, מיכה שוורץ ואחרים, תחת הדרכתו של יהושע רוזין, לבית העם בבית אלפא למשחק מול ניר דוד־בית אלפא.

ותיקי בית אלפא מגוללים בספר את מה שהם מכנים "החמצת חיינו" ויורים תלונות כלפי "השיפוט עוין" שהביא להפסד הקבוצה.

"15 שניות לסיום המשחק הובלנו בנקודה, 87:88", הם נזכרים. "הכדור היה בידיים של גבי טייכנר, שחקן ענק שהתנשא לגובה של יותר מ־2 מטרים, שבשל גובהו, בשילוב העובדה שניר דוד הוא הראשון לקיבוצי חומה ומגדל, זכתה הקבוצה לכינוי 'חומה ומגדל'.

"שחקני מכבי התנפלו עליו, אבל במקום לשרוק לעבירה לזכותנו השופטים פסקו עבירה לחובת גבי. מכבי קלעו נקודה אחת, המשחק הלך להארכה, ושניות לסיום קלע שטרקמן את סל הניצחון.

"בסוף המשחק", נזכר גדי לנס מבית אלפא. "השופט בא לחיים חזן שלנו ואמר לו 'מחרתיים יש להם גביע אירופה, איך אני יכול לתת להם להפסיד? אבל אני חייב לך משחק'".

ברקוביץ' מכחיש כמובן את האירוע מכל וכל: "אין דבר כזה. תמיד ניצחנו על הפרקט ולא בעזרת השופטים. היינו חברים טובים שלהם, אבל במגרש לא סופרים אף אחד".

והיו גם ניצחונות הרואיים על מכבי, כמו זה של משמר העמק ב־1962. המשחק היה אמור להתקיים בתל אביב, אנשי משמר העמק נסעו שעות על גבי שעות לעיר הגדולה ונאלצו לחזור כלעומת שבאו. הסיבה: המגרש הפתוח הוצף עקב גשמים כבדים.

אנשי משמר העמק נזכרים בערגה איך המשחק התקיים אצלם לבסוף והם גברו על מכבי 70:75 בעזרת הגיבורים המקומיים עמוס לין, אחיו הצעיר אורי שהיה כוכב עולה, עמי וולך, אמיר שפירא ואחרים. האגדה מספרת שבמשק רקדו עד אור הבוקר סביב לוח התוצאות.

מיקי ברקוביץ': "אחרי המשחקים בקיבוצים היו מארחים אותנו לארוחות שישי, כי פעם הנסיעות היו מאוד ארוכות. תמיד התייחסו אלינו מאוד יפה. היתה לנו יריבות גדולה על המגרש, אבל כשהמשחק הסתיים היינו חברים, ובנבחרת היינו מאוד מחוברים"

הספורט הקיבוצי, והכדורסל בפרט, התאפיין גם באיחודים בין קיבוצים שונים לקבוצות כמו בית אלפא־ניר דוד, גבת־יגור ועוד.

למרות הפילוג בתנועה הקיבוצית ב־1952, דווקא בגבעת חיים שהתפלג נשארה קבוצת הכדורסל מאוחדת לשני הקיבוצים וזכתה להצלחה לא מעטה בליגה הלאומית, שבה שיחקה בשנים 1968-1959.

אחד השחקנים בקבוצה היה איתן חפר (86) מגבעת חיים מאוחד, ששימש גם כרכז הכדורסל של מרכז הפועל והיה במשך שנים ארוכות יו"ר הוועדה המקצועית באיגוד הכדורסל וסגן יו"ר האיגוד.
חפר, שגם בגילו ממשיך לרוץ 10 ק"מ כמה פעמים בשבוע, שוחה, עושה תרגילי כוח והליכות יחד עם אשתו רחל בשדות הקיבוץ, שיחק לצד ראובן שפע (שחקן כדורמים ושחיין, אחיו של השחיין האולימפי גרשון שפע ואביו של כדורסלן העבר דורון שפע), נחום מנבר (שהיה הבעלים של הפועל חולון ולימים הורשע בסיוע לאיראן לאחר שמכר לה נשק וישב שנים ארוכות בכלא), אורי שטרן ז"ל שלדעת רבים היה אחד הכישרונות הכי גדולים שצמחו בישראל, אמיר קרן ז"ל ואחרים.

"היינו פורקים חבילות עצים ומקבלים כמה לירות על כל חבילה", נזכר חפר. "בכסף הזה קנינו נעליים, בגדי אימון וציוד. היה משחק שבו אמיר קרן הגיע עם קטפת הכותנה למגרש, את ראובן שפע היינו אוספים ישר מהחליבה ברפת.

"ב־1956, אחרי מבצע קדש, החבר'ה הביאו כשלל קומנדקר מצרי ששימש לחלוקת תערובת בלול. לא היה לו רישיון וביטוח, אבל באחת הפעמים לא היה לנו רכב לנסוע למשחק בירושלים, אז לקחנו את הקומנדקר. זו היתה נסיעה של ארבע שעות ונתקענו ליד קריית ענבים. החוק היה אז שאם מאחרים ב־20 דקות מפסידים טכני, פלאפונים לא היו ולא ידענו מה עושים.

"דני ארז, שהיה המאמן, עצר מונית ועלינו חמישה אנשים. הגענו באיחור למגרש, אבל השופט אורי זמרי הסכים לקיים את המשחק ונתן לנו חמש דקות להתארגן בלי חימום. התלבשנו תוך כדי ריצה מהמונית ומובן שהפסדנו".

איתן חפר: "היינו פורקים חבילות עצים ומקבלים כמה לירות על כל חבילה. בכסף הזה קנינו נעליים, בגדי אימון וציוד. היה משחק שבו אמיר קרן הגיע עם קטפת הכותנה למגרש, את ראובן שפע היינו אוספים ישר מהחליבה ברפת"

אפיקורסים וחב"דניקים

"כל הטוב הזה נמשך עד אמצע שנות ה־80", מסביר גלזר, "אז התחילה שקיעת הכדורסל בקיבוצים. היוצאת מהכלל היתה גליל עליון, שגם זכתה באליפות המדינה ב־1993, לפני 30 שנה בדיוק. בספר מוקדש לה פרק מיוחד".

בעונת האליפות בגליל, שהיתה קבוצה אשר ייצגה למעשה מועצה אזורית ולא קיבוץ בודד או איחוד בין שני קיבוצים, לא שיחקו כמעט בני קיבוצים מהאזור אלא שחקנים אמריקנים, מתאזרחים וישראלים צעירים. לצד פיני גרשון, דורון שפר וברד ליף, מי שמזוהה אולי יותר מכל עם אותה אליפות, שזכתה לכינוי "עונת הדובדבנים", הוא המנהל המיתולוגי עמית גל (70) מקיבוץ עמיר.

"היינו קבוצה קיבוצית פר־אקסלנס", אומר גל. "חיינו פה במציאות לא נורמלית של קטיושות וטילים, מלחמת לבנון וחיזבאללה, והכדורסל היה מה שחיבר בין כל יישובי האזור - קיבוצים, מושבים, קריית שמונה, כולם.

"אני נכנסתי לתפקיד המנהל ב־1985, כשהמאמן היה אריה מליניאק. לאחר מכן החליף אותו מולי קצורין שאימן חמש שנים וזכינו איתו בשני גביעים, ואז הגיע פיני, שאותו החתמנו על מפית נייר במפעל הנעליים בדפנה - וזה נגמר באליפות".

במשך השנים עברו בגליל הרבה שחקנים צעירים, לפעמים אפילו לפני צבא, שהפכו לכוכבים אשר הובילו את הכדורסל הישראלי - מנדב הנפלד, דרך דורון שפר ועודד קטש ועד עמרי כספי, וזה רק על קצה המזלג.

"התקציב שלנו התאים להבאת צעירים", מסביר גל, "ולאט־לאט זה התגלגל לכך שיש כאן מעין אווירת קולג' אמריקני משופר שבו מדברים עברית ואפשר להתקדם וללמוד כדורסל. החבר'ה האלה קיבלו אצלנו חדר חיילים, כזה של קיבוצניקים צעירים, 'צינוק' בגודל 25 מ"ר, והיו לכולם משפחות מאמצות שיחד איתי דאגו לכל מה שהם היו צריכים, כדי שיוכלו לשחק כדורסל בשקט. בואו, הם לא באו לכאן כדי להילחם בבופור.

"בכל קיבוץ היה אולם, ואני זוכר שהייתי הולך עם עודד קטש לאולם בעמיר בימי שישי, אחרי ארוחת הערב, וישן שם על המזרנים בזמן שעודד זרק לסל עד אמצע הלילה. הייתי חייל שלהם, שלו ושל שפר במיוחד, אבל של כולם. אל תשכחו שהם עזבו משפחות ובאו לכאן לחיות עם הקיבוצניקים ולאכול שניצל ועוף מכובס".

איך הרגשת עם זה שרובם עזבו לטובת מכבי?

"נהדר. אין הרגשה טובה מזו שמישהו שעזרת לו להתקדם עולה ומצליח גם ספורטיבית ומקצועית, ומן הסתם גם כלכלית. נכון שמכבי היו יריבים שלנו על המגרש, אבל היחסים איתם תמיד היו מצוינים וזו היתה זכות להיות החממה שלהם, ושל הכדורסל הישראלי בכלל.

עמית גל: "חבר'ה כמו קטש ושפר קיבלו חדר של קיבוצניקים צעירים, 'צינוק' בגודל 25 מ"ר, והיו לכולם משפחות מאמצות שיחד איתי דאגו לכל מה שהם היו צריכים, כדי שיוכלו לשחק כדורסל בשקט. בואו, הם לא באו לכאן כדי להילחם בבופור"

"אגב, זה נכון גם לגבי המאמנים - מאריה מליניאק, דרך מולי קצורין, פיני גרשון ואריק שיבק ועד דיוויד בלאט ועוד רבים שעברו כאן והגיעו להישגים רבים".

מה אתה זוכר במיוחד מעונת האליפות?

"אחד הזיכרונות החזקים שלי מאותה עונה היה הקשר המיוחד עם החב"דניקים מצפת, שנוצר דרך פיני. הם היו באים בעשרות לכל משחק ושרים 'משיח משיח'. תאר לך את הקיבוצניקים האפיקורסים שלא יודעים מה זה בית כנסת קופצים ורוקדים ביחד איתם כל משחק. זה היה מרומם נפש. בכלל, הקהל שלנו תמיד התנהג הכי טוב ובכבוד, בלי קללות ועלבונות. אני חושב שזו אולי הסיבה שאוהדי כדורסל רבים בארץ יגידו לך שהקבוצה השנייה המועדפת עליהם היא גליל עליון".

למה לדעתך הכדורסל בקיבוצים הפסיק להצליח?

"הכל עניין של כסף. יש היום תקציבים מטורפים, והתנועה הקיבוצית לא יכולה להתחרות בזה. גם הדנ"א של התנועה הוא פחות להביא זרים לשחק, אלא להתמקד יותר בספורט עממי ובספורטאים כחול־לבן".

משבר כלכלי וערכי

גם גלזר מסביר כי "התחילה בכדורסל הישראלי אמריקניזציה, מה שגרם לקושי מקצועי להעמיד סגלים ראויים בקיבוצים. כניסת השחקנים המתאזרחים והזרים חייבה תשלום משכורות והזרמת תקציבים הולכים וגדלים לקבוצות, כשבמקביל התרחש משבר כלכלי וערכי בקיבוצים בשנות ה־80.

שלמה גלזר: "בגן שמואל, שהיתה הקבוצה הקיבוצית האחרונה בלאומית, אם מוציאים את הגליל מהמשוואה, היה דיון האם לשלם לשחקן אמריקני. אחת החברות אמרה 'למה שאשלם למישהו שאני לא מכירה כדי שיתקע גול?'"

"בתנועה הקיבוצית היתה התנגדות עקרונית לתשלום שכר עבור השחקנים, וכמובן חוסר יכולת להקצות את הסכומים הדרושים עקב מצבם הכלכלי של הקיבוצים. לחברי הקיבוצים היה קשה גם לקבל שחקנים שקמים רק בשעות הצהריים, מקבלים הכל מהקיבוץ ובעצם תורמים רק במגרש. בנוסף, כל החלטה כזאת או אחרת היתה חייבת לעבור דרך האסיפה, שיחת הקיבוץ.

"בגן שמואל, שהיתה הקבוצה הקיבוצית האחרונה בלאומית, אם מוציאים את הגליל מהמשוואה, היה דיון בשאלה האם לאשר תשלום לשחקן כדורסל אמריקני. אחת החברות אמרה 'למה שאני אשלם כסף למישהו שאני לא מכירה כדי שיתקע גול?'. בסופו של דבר, 70 מחברי הקיבוץ התנגדו לעניין ורק 30 תמכו, רוב שממחיש אולי את סופה של תקופת הכדורסל בקיבוצים".

להזמנת הספר מהמחבר שלמה גלזר: 050-7677925