בגלל הרוח: למרות הירידה בכמות הסטודנטים - חוגי הספרות באקדמיה נחושים להישאר רלוונטיים

מצד הנתונים היבשים, לימודי הספרות בישראל שקועים בבעיה: כבר יותר מעשור שמספרי הנרשמים לתואר ראשון בחוגים לספרות ברחבי הארץ מדשדשים. על הירידה העקבית בכמות הסטודנטים צריך להוסיף את הצמצום המתמשך בתקני המרצים, ואת המשבר המתמשך שגורם לשחיקה במעמד החברתי, התרבותי והפוליטי של תחום מדעי הרוח בכללם. איזה מין עתיד צפוי לחוגים לספרות בתנאים שכאלה?

שוחחתי עם מרצים לספרות מארבע אוניברסיטאות - העברית בירושלים, בן־גוריון בבאר שבע, תל אביב וחיפה - בניסיון להבין איך הם רואים את עתיד מחקר הספרות באקדמיה.

במפתיע, התשובות לא היו פסימיות. המרצים מספרים על תחום שעומד בפני שינויים עצומים, אבל הם מאמינים שדווקא הספרות מספקת כלים חיוניים לעתידנו. כל המרואיינים, חובה להבהיר, חלקו את מחשבותיהם האישיות, והם לא נציגי החוגים והאוניברסיטאות שאליהם הם משויכים.

"כולנו מותקפים בטקסטים - יש סכנה שהעמדה הביקורתית כלפיהם תיעלם"
ד"ר דודו רוטמן, האוניברסיטה העברית בירושלים

החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית יחגוג עוד מעט 100 שנים להיווסדו. "כשהוא שנפתח, ב־1928, זה היה החוג הראשון בעולם לספרות עברית", מספר ד"ר דודו רוטמן, מהחוג לספרות עברית והתוכנית לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים. "בעבר, בעיקר בשנות ה־50 וה־60, החוג מילא אולמות. כיום נרשמים אליו בין 10 ל־20 סטודנטים לתואר ראשון בשנה, ומתוכם ממשיכים לתואר שני מספרים הרבה יותר קטנים, בערך כף יד".

לצד הצמצום במספר הסטודנטים בחוג, הצטמצם גם מספר התקנים של המרצים: אם בעבר היו תקופות שבהן החוג מנה 19 אנשי סגל - ובהם גרשון שקד, דן מירון, יעקב אלבוים, דב נוי, אריאל הירשפלד, גלית חזן־רוקם ואחרים - כיום יש בחוג חמישה אנשי סגל.

"לדעתי, נדרשים לפחות שבעה אנשי סגל רק כדי לשמר את הידע", מסביר ד"ר רוטמן. "היצירה העברית המקורית נבדלת מהספרות הכללית לאו דווקא בספרות המודרנית אלא בז'אנרים כמו מדרש ופיוט, שתי סוגות שממשיכות להתקיים מתקופת בית שני ועד ימינו, וכדי לשמר את הידע הקיים עליהן נדרשות מומחיויות מתקופות היסטוריות שונות: ימי הביניים, ההשכלה, התחייה וכו'".

המצב המשברי, מבחינת רוטמן, משליך קודם כל על תפיסת המקום של ההוראה ביחס למחקר.
"ההוראה מאוד מרכזית עבורנו - את זה הדור של מורינו לא הבין. אני זוכר שכמרצה צעיר הייתי יושב בישיבות חוג בתל אביב, ומרצים היו עוטים את ההבעה המזלזלת הזאת כשדיברו על מספרי תלמידים: 'מה, נתחיל לפרסם בערוץ 2? נעשה קורסים פופוליסטיים?', אבל בסופו של דבר, אני לא מכיר חוגים שמתקיימים בלי תלמידים. היום כולנו מבינים שהוראה היא לא סרח עודף במחקר - היא חלק בלתי נפרד ממנו".

אבל מוקד ההוראה השתנה: ההוראה כבר לא ממוקדת ביצירת דור המשך של חוקרים ובהעברת הידע הספרותי.

"אני רואה את החוג כבית ספר לקריאה ביקורתית של טקסטים. אנחנו מותקפים בטקסטים כל הזמן. אין דבר יותר חשוב כרגע ממיומנות של ביקורת. יש אינפלציה טקסטואלית, ויש מחסור בגורמים שיכולים להתמודד עם הטקסטים הללו. אם המגמה תימשך, המשמעות תהיה שהעמדה הביקורתית כלפי טקסטים תלך ותיעלם, והם יתקבלו באשר הם".

אז המשימה שלך היא לתת לסטודנטים שלך את המיומנות להתמודד עם פייק? אנחנו חונכנו לכבד את הטקסטים, להבין איך הם פועלים מתוך עצמם ומתוך ההקשרים שלהם, ועכשיו אתה מדבר על מלחמה בטקסטים.

"יכול להיות שאנחנו מאבדים את הכבוד שלנו לטקסטים. אין ברירה, יש כל כך הרבה מהם, וכמה מהם מרושעים ורעילים. מה שאסור לוותר עליו הוא הכבוד שלנו לעצמנו מול הטקסטים האלה. לנוכח המתקפה הזאת, אנחנו צריכים להיות כל הזמן דרוכים במקום שבו אנחנו עומדים מולם. אנחנו צריכים להיות קשובים ולהתמודד איתם לא במובן של נכון או לא נכון, אלא במובן של השאלה מה התפקיד שלהם. אני חושב שחלק ניכר מתעשיית הפייק מבוססת על זה שאנחנו מכבים את המיומנויות האלה, וזה לדעתי התפקיד של החוגים לספרות.

"כשאנשים לוחצים 'שלח' על הודעת פייק שהם קיבלו בווטסאפ, הם חושבים שזאת אמת לאמיתה. אני רוצה שהסטודנט שלי ילחץ 'שלח' ולצד זה ישלח פרשנות. אני לא רוצה שהוא לא ילחץ 'שלח'. התפקיד שלנו השתנה מזה של המורים שלנו. עולם הטקסטים השתנה. זה יהיה כמעט חוסר אחריות מצידי להעמיד אחריי חוקרי מפלצות של ימי הביניים, כמוני (רוטמן חוקר פולקלור ותרבות עממית בימי הביניים; ק"ד). אני לא בא להעמיד חוקרים בדמותי - אני בא להעמיד קודם כל תלמידים שיוכלו להתמודד עם העולם הטקסטואלי, ואם אני בא להעמיד חוקרים, אז בטח לא בדמותי. כאלה שיוכלו לנהל איתי שיח, אבל לא כאלה שיהיו שכפולים שלי".

ההוראה כפי שאתה מתאר אותה כבר לא מתמקדת ביצירת דור המשך של חוקרים?

"המחשבה שמתפקידנו להכשיר רק את דור ההמשך של המחקר היא כמעט סוציומטית בעיניי. יש לנו תפקיד בעולם: אני רוצה שאנשים יקראו. אני רוצה את התלמידים שלי בבתי ספר, מלמדים ספרות יותר טוב ממה שאני למדתי. אני רוצה אותם בצומתי השפעה בתקשורת ובמרחבי היצירה. האם אין לי חלום שתלמידים ימשיכו ללמוד ולחקור? ודאי שכן, ואני מנסה לאתר את המתאימים שבהם, אבל מה יש לי להבטיח להם?

"יש לי עמיתות ועמיתים שאמרו לי: 'אני אומר לסטודנטים שמגיעים אלי ורוצים להמשיך למחקר, לא לבוא'. אני לא חושב שזה נכון, אבל אני חושב שהסטודנטים לתארים מתקדמים צריכים להיות מפוכחים. היום להיהפך לחוקר למדעי הרוח שווה בערכו מבחינת האחריות האישית כלפי עצמך וכלפי ילדיך ללימודי אמנות. המשמעות היא חיים של חוסר ביטחון כלכלי מתמיד, ככה חיים אמנים וככה חיים חוקרים עד הגביע הקדוש (של התקן; ק"ד).

"לכן, כשסטודנט או סטודנטית שואלים אותי אם ללכת על תואר מחקרי, אני שואל אותם: 'האם את/ה יכול/ה לקום בבוקר ולא לחקור?'. אם התשוקה הזאת עד כדי כך חזקה, דעי לך שיש מחיר. ויש לי מספיק עמיתים, ובעיקר עמיתות, שסיימו שלושה תארים ולא המשיכו באקדמיה - ואני מדבר על הסבות מקצועיות לסיעוד.

"אז אני חושב שצריך לומר לסטודנטים: קחו בחשבון שמספר התקנים כנראה ימשיך ויירד. ובישראל, לעומת מקומות אחרים שאני מכיר, דוגמת ארה"ב וגרמניה, אין לדוקטור בספרות הרבה מה לעשות עם הדוקטורט שלו מחוץ לאקדמיה. אין דרישה לדוקטורט בספרות במוזיאונים, בספריות וכו'. אז אני בהחלט חושב שיש מקום למחקר ולחוקרים ושצריך להכשיר אותם, אבל התפיסה צריכה להיות 'אנחנו ממלאים תשוקות שצריך להקריב המון כדי לממש אותן'".

אתה מדמיין אפשרות שבה החוג לספרות עברית הופך להיות חלק מתוכנית רחבה יותר לביקורת תרבות?

"כשאני מסתכל על היסטוריות של איחודים, בסופו של דבר, למרבה הצער, המגמות היו קיצוצים - במספר המזכירות, במספר התקנים וכו'. אז נכון שהחוג לספרות עברית עוסק בביקורת תרבות, ואנחנו צריכים לתת מענה על מגוון רחב יותר של תחומים, של מומחיויות, שלא מצטמצם לספרות עברית. מהבחינה הזאת יש היגיון באיחוד. אבל אם איחודים זה שם יפה לקיצוצים, אז אני אומר לא לקצץ, להרחיב. בינתיים השמרנות של האוניברסיטה העברית מגוננת עלינו. יש מסורת. האוניברסיטה העברית מחזיקה חוג לתלמוד שהוא פחות או יותר האחרון בעולם. זאת שמורת טבע, וככה מתייחסים לזה".

"צריך להפסיק עם הנהי והאפולוגטיקה, ולא להתגדר בארבע אמות של האקדמיה"
פרופ' חיים וייס, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב

"כדי להבין את המשבר צריך לאפיין אותו ולמקם אותו - הבעיה היא בתואר הראשון", אומר פרופ' חיים וייס, מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב (לשעבר ראש המחלקה). "בכל העולם כולו יש בעיה בתואר ראשון במדעי הרוח ויש ירידה, שהתייצבה בשנים האחרונות, במספרי הנרשמים. בתואר שני ושלישי אין בעיה, יש לנו דוקטורנטים רבים ותלמידי תואר שני לא מעטים, בוודאי במסלול לכתיבה יוצרת. אבל פחות אנשים עושים תואר מלא בספרות עברית.

"אני התחלתי ללמוד ב־1994 במחלקה לספרות עברית באוניברסיטה העברית כשהיו בה 130 סטודנטים לשנה א'. אפשר להצטער עד מחר בבוקר, זה לא הולך לחזור".

וייס מציע כמה פתרונות, למשל ליצור משרה משולבת שתכלול הוראה באוניברסיטאות ובבתי הספר במקביל. "זה ייתן מקום לבעלי תואר שלישי, שהכוח הגדול שלהם הוא לאו דווקא מחקרי אלא הוראתי, שיודעים להלהיב אנשים אחרים".

תוכנית נוספת היא לייצר מסגרות רב־תחומיות בתואר הראשון שיאפשרו לסטודנטים, לפחות בשנה הראשונה, מרחב טעימות הרבה יותר גדול וחופש למצוא את דרכם.

התוכניות האלה ישפרו את המעבר בין תחומי הידע ובין מחקר והוראה. אבל האם הבעיה אינה שבימינו יש פחות סטודנטים שמסוגלים להתמודד עם טקסטים מורכבים?

"אני רואה את הסטודנטים שבאים אלינו, והם נהדרים, חכמים ומוצלחים מאוד. אני חייב להודות: אני לא שותף לעמדת הנהי. כל דור אומר על הדור שבא אחריו שהוא גרוע ממנו. אמרו 'דור האספרסו', תמיד אומרים את זה, וזה אף פעם לא נכון! אנחנו פשוט מתאבלים על נעורינו שהולכים לאיבוד.

"אף אחד לא אוהב לבוא למקום מבאס. אתה רואה מקום מבאס - אתה עובר לפאב השני. צריך להפסיק להיות שפופי קומה. אנחנו לא מסכנים ולא אומללים, מצבנו לא קשה. מצבנו מורכב, וצריך להבין את המורכבות שלו. אבל נעשה מחקר בספרות עברית, והוא ברמה מאוד גבוהה, וצריך להפסיק להיות אפולוגטיים על מה שאנחנו עושים. אנשים יבואו אם נפסיק להתבאס מעצמנו.
"דבר נוסף: יש לנו אחריות קהילתית, ואנחנו צריכים להיות מעורבים בקהילה ובנעשה בה. לכתוב, להתראיין, להיות נוכחים כמה שאפשר בתוך השיח הציבורי ולא להתגדר בארבע אמות של האקדמיה".

אז אין באמת משבר?

"יש משבר, אבל אני מעדיף לראות בו הזדמנות לחשיבה מחודשת. צריך להבין למה הדברים קרו. אני לא יכול לשנות את המשבר הכלל־עולמי של מדעי הרוח, אבל אם נשארים רק בדיבור על המשבר אנחנו חוטאים לתפקיד שלנו. אנחנו ראשי המערכת. אנחנו צריכים ללמוד מהמשבר הזה ולנסות לתקן, הכוח הוא אצלנו, לא אצל מישהו אחר, זאת המשמרת שלנו. עולם הקריאה והספרות עובר שינויים מפליגים, שחלקם ברוכים".

מה ברוּך?

"יש ביזור מאוד גדול. נכון שכל תרבות צריכה מרכז כדי להתבונן על עצמה דרכו, ותרבות שתוותר לחלוטין על המרכז שלה תהיה כאוס מוחלט. יחד עם זאת, מתרחשים כאן תהליכים מעניינים, ואני לא רוצה לפחד, אני רוצה להתבונן עליהם. צומחות הוצאות קטנות שעובדות מתוך סלון של בית ועושות דברים נפלאים. הביקורות נכתבות בהרבה מקומות, וכבר לא צריך במה רשמית שבה מתפרסם 'דבר מלכות' של המבקר המוסמך. וזה מאפשר לקולות שאולי לא היו עולים בעבר לעלות.

"זה מייצר דמוקרטיזציה של המערכת הספרותית, ואני חושב שזה מעניין. יש בכאוס הזה גם חן רב, של פירוק המנגנונים הישנים ויצירה של משהו חדש שלא ברור עוד מהו".

זאת לא רק דמוקרטיזציה, זאת גם ירידה דרמטית בכמות הקוראים.

"יוצאים המון ספרים, חלקם עדיף שלא היו יוצאים מאשר שהיו יוצאים. מגיעים אלי ארגזים של ספרים שעושים לי חושך בעיניים, כי 90% מהם לא היו אמורים להגיע בכלל. פעם היו נותנים ספרים לבר־מצווה או לבת־מצווה, היו מביאים ספר לארוחת חג, היום הערך של ספר כמוצר תרבותי ירד מאוד. אבל אני חושב שצריך להיזהר מתמונת עבר אידילית מדי. פעם כשהיית נכנסת למישהו הביתה הוא רצה שתראי שיש לו על הקיר עגנון, זה לא אומר שהוא קרא. בפועל, קריאה היא פעולה שמעט מאוד אנשים עוסקים בה ביומיום.

"צריך גם לשאול איזה מעמד החברה מייחסת היום לקריאה ולכתיבה. בישראל, למרבה הצער - וזה קשור לתהליכים פוליטיים וחברתיים שעוברים עלינו - ההשכלה והידע נתקלים לעיתים בחומות של בוז. אנחנו רואים ממשלה שבזה להשכלה, שסימנה את המערכת האקדמית כאויב. המעמד של האינטלקטואל בישראל נשחק".

והסנטימנט הזה משפיע, לדעתך, על מעמד החוגים למדעי הרוח?

"מדעי הרוח פועלים במרחב של דמוקרטיה ליברלית, במקום שיש סובלנות, הקפדה על חירויות, זכויות אדם, שוויון בין גברים ונשים וכו'. במרחב פוליטי ותרבותי שמאבד את הרגישויות הללו מופנית שנאה כלפי אינטלקטואלים שמייצגים עולם ביקורתי שלא רק שלא צריך אותו, הוא נתפס כמסוכן ומאיים".

הערכים הליברליים האלה יכולים במקרים מסוימים לעורר התנגדות מצד סטודנטים שרואים בהם חלק מהפוליטיזציה של מדעי הרוח.

"שיעורים שלי הם לא במה להבעת דעות פוליטיות פרטיות, ואני לא אנצל את השיעור להטפה פוליטית. אבל לאקדמיה יש סט של אמונות, אנחנו לא מוסד ניטרלי. אין מדעי הרוח במדינות לא דמוקרטיות. כשהשלטון מתערב - זה הסוף של מדעי הרוח.

"היה לי דיון עם ראש מכינה דתית, והוא אמר לי: 'אתם מקבלים כסף מהמדינה, אתם צריכים להישאר ניטרליים'. אמרתי לו: 'וממי אתה מקבל את הכסף? גם אתה מקבל כסף מהמדינה, ובכל זאת אני לא רואה רב להט"ב אצלך במכינה'. יש לנו באוניברסיטה עמדות שאנחנו לא יכולים לסגת מהן".

מצד אחד אתה נלחם לקרב אליך תלמידים, ומצד שני הפוליטיוּת של מדעי הרוח יכולה להרחיק תלמידים, ודווקא את אלה שרחוקים מהמסרים הליברליים האלה.

"האוניברסיטה היא המוסד היחיד והראשון שבו כולם לומדים יחד, לא על פי השפה או הדת שלהם אלא על פי הנושא שמעניין אותם. זה לא קורה בגן הילדים, לא בבית הספר ובוודאי לא בצבא. לאורך כל הדרך יהודים עם יהודים, ערבים עם ערבים, דתיים עם דתיים. המפגש הראשוני הזה מוליד כל מיני מתחים. אבל גם כשמאוד לא נוח לי לראות דגלים מסוימים, אני מכבד את זה לגמרי. זה לא שולל את הזכות להניף אותם".

בוא נקרא לדבר בשמו: יש ימנים ודתיים שלא יבואו ללמוד ספרות כי הם חושבים שזה מקום שמאלני ופרוגרסיבי מדי.

"יכול מאוד להיות שאדם יחוש שלא בנוח ללמוד בחברה מעורבת שבה לכולם יש זכות להביע את עצמם ולהתלבש כמו שבא להם. אני מאוד אשמח שיהיו תלמידים דתיים במחלקה שלי, אבל הם צריכים לקבל את הנחות היסוד של המקום הזה. גם בישיבה יש כללים. אנחנו לא כלי ריק מתוכן מבחינה אידיאולוגית. לימודי מדעי הרוח, וספרות בפרט, לא באים לעשות לאף אחד נעים בגב. כשספרות עושה את עבודתה היא גורמת לנו אי־נוחות. זה לא עניין של שמאלנות, זאת ליברליות. נסי לקיים מדעי הרוח במקום לא ליברלי, זה לא יעבוד".

יכול להיות שהמקום של מדעי הרוח הולך ומצטמצם ככל שהרוחות הן פחות ליברליות.

"מופנה אלינו יותר ויותר זעם, מצד חברה שהופכת יותר ויותר מוקצנת. אבל גם בתוך זה יש הזדמנות. להיות חלק ממאבק ציבורי ופוליטי על דמותה של המדינה זה דבר ראוי מאוד בעיניי".

"יש יותר צניעות בחוקרים היום. הם מנסים להבין את העכשיו יותר מאשר להוביל אותו"
פרופ' עירן דורפמן, אוניברסיטת תל אביב

"לפני 15 שנים מספר הנרשמים לחוג היה בערך 100, ובשנים האחרונות הוא מתייצב על כ־40 תלמידים חדשים (החוג לספרות בתל אביב כולל הן ספרות עברית והן ספרות כללית; ק"ד). זה כולל את התוכנית לכתיבה יוצרת, שבה לומדים בערך חצי מהתלמידים", מסביר פרופ' עירן דורפמן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

"בתואר השני ובדוקטורט אין משבר גדול: יש בערך 20 תלמידי תואר שני בשנה. המספרים יציבים, אבל הפרופיל של התלמידים השתנה - הרבה מהם מבוגרים יותר, בוגרי מקצועות כמו משפטים, פסיכולוגיה וכו', ובדרך כלל הם לא ימשיכו לדוקטורט".

אתה לא מודאג שבעוד עשור או שניים חלק גדול מהידע ילך לאיבוד?

"הירידה בתקנים היא לא דרסטית. לא מייבשים אותנו כמו שהיה ב'עשור האבוד' בתחילת שנות ה־2000, כשבמשך קרוב לעשר שנים כמעט לא היו תקנים. אבל יש ירידה במה שאנחנו מכנים 'השעות הרכות', שעות ההוראה של מורים מן החוץ. אני רואה בנו שומרי הגחלת. היום יש מומחה אחד לכל תחום בכל אוניברסיטה, ויש עוד כמה מומחים כאלה בחו"ל. זאת לא להבה גדולה, זאת גחלת".

אבל גם במבנה המצומצם יותר של החוג דורפמן מוצא יתרונות. "החוג היום בריא יותר מבעבר מבחינת היחס בין הספרות העברית והכללית ומבחינת יחסי האנוש. ברור שהייתי מעדיף שנהיה 40 אנשי סגל, ויהיו חמישה חוקרי ימי הביניים, שלושה חוקרי השכלה, חמישה חוקרי ספרות צרפתית וכו' - כרגע יש רק אחד או שניים בכל תחום. אבל דווקא פעם, כשהיו חמישה אנשים על כל משבצת, זה גרם להרבה חיכוכים. זו נחמה פורתא.

"מכיוון שיש פחות תלמידים, יש לנו זמן לדיאלוג בינינו - למשל יצאנו, אנשי הסגל של החוג, לשני ריטריטים של כתיבה במנזר האחיות בעין כרם בירושלים, כדי לשתף זה את זה בפרויקטים שלנו, כקהילה של חוקרים. זאת מבחינתי תוצאת הלוואי החיובית של ההצטמצמות".

אנשי הסגל השתנו?

"נדמה לי שיש משהו יותר צנוע בחוקרים של היום. הם מנסים להבין את העכשיו יותר מאשר להוביל אותו. לדור שלפנינו, ילידי שנות ה־50, היתה תחושת אדנות מסוימת ביחס לעולם, שלנו אין אותה, לטוב ולרע. הם היו אנשים איומים ונפלאים.

"אנחנו דור ביניים, ויש לנו יותר צניעות. אני חושב שאנשים היום באקדמיה הרבה יותר נחמדים. פעם הסגל זלזל בסטודנטים, היה צריך להתחנן לפגישה עם מרצה, לעמוד בתור כדי לכתוב אצלם דוקטורט. היום אנחנו מרגישים לפעמים כמו שירות לקוחות של סלקום - מחזרים אחרי התלמידים שיבואו אלינו".

אתה כבר לא מכשיר את הסטודנטים להיות חוקרים?

"אני מכשיר אותם כשגרירים של מדעי הרוח, של הספרות. יותר מאשר בכלים מחקריים אני משקיע במיומנויות. בסמינר בשנה ג' אתן להם כמה כלים מחקריים לפיתוח שאלת מחקר. אני לא אצפה מהם לחדֵש, אבל כן אצפה מהם להיות יותר אינטליגנטיים מ־ChatGPT.

"אני מצפה לאוריינות לא 'פייסבוקית', של משפטים קצרים. לכן אנחנו שמים דגש על כתיבה וקריאה, כי זה משהו שצריך לעבוד עליו יותר ויותר, ואני יודע שרובם, בכל מקום שבו הם ישתלבו אחרי התואר, ישתמשו בזה".

לדעתך, סטודנטים שלכם מוטרדים מהשאלה מה יעשו עם התואר?

"הם כולם שונאים את השאלה הזאת, כי מציקים להם איתה. אני חייב לומר שמספר הסטודנטים ירד, אבל האיכות לא ירדה בכלל. ציוני ההתאמה הממוצעים מאוד גבוהים. אמנם הציון המינימלי הוא 450 בערך, אבל הממוצע של ציון ההתאמה בפועל של הנרשמים הוא כ־600. כלומר, מגיעים אלינו תלמידים מאוד חכמים, ואני חושב שהם גם מאוד אמיצים. היום להגיע אלינו זאת אמירה".

יכול להיות שהסטודנטים שמגיעים לחוג באים מרקע כלכלי יותר מבוסס?

"חלקם באמת באים ממקומות יותר מבוססים, וגם מי שלא באים עם כסף מהבית - לא מעניין אותם להיות מיליונרים. אבל אחוז הבוגרים המועסקים הוא מאוד גבוה. מעט מאוד מהבוגרים שלנו מובטלים. זה תואר ראשון שנותן הרבה כלים, כי רמת האוריינות במדינה נמוכה, והרבה מהם הופכים להיות יוצרי תוכן.

"אני חושב שמבחינה תעסוקתית יש לבוגרים שלנו הרבה אופקים, גם אם זה לא כמו פעם. ותמיד יש את מי שבאים ללמוד ספרות כי זה מה שהם אוהבים, ודוחים את המחשבה מה הם יעשו עם זה להמשך.

"אנחנו בתקופת לימבו מבחינה פוליטית, תרבותית, חברתית, ומה שמאפיין לימבו הוא שאנחנו לא יודעים לאן נגיע אחר כך - לגן עדן או לגיהינום. אנחנו לא יודעים מה יהיה בדלת הבאה, והתפקיד שלנו בחוג לספרות הוא כפול: מצד אחד לשמר את הידע שהיה בדלת שבאנו ממנה, ומצד שני לפתוח את השער למה שעומד לבוא, ולהביא לשם אנשים במיומנות גבוהה.

"אני חושב שהאוריינות כיום עלתה מאוד. אנשים בסך הכל קוראים המון, רק שזאת אוריינות של פני השטח, זאת לא אוריינות של הסתגרות בבית עם ספר וכוס תה על הספה. השאלה היא איך עולם הספרות יפצח את המציאות הזאת שבה אנשים קוראים כל כך הרבה, אבל לא ספרות. זה האתגר הגדול".

"לטקסט הספרותי, כקרקע שמשותפת לרבים, אין מקום במרחב הפוליטי שלנו"
פרופ' ורד לב־כנען, אוניברסיטת חיפה

"מהרגע שנכנסתי לאוניברסיטה כסטודנטית, השאלה 'מה תעשי עם זה' חזרה על עצמה שוב ושוב", משתפת פרופ' ורד לב־כנען, מהחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. "כשסיימתי את התואר הראשון והייתי מלאת תשוקה ללימודים, בכלל לא שאלתי את עצמי אם אהיה באקדמיה או לא. כל מה שרציתי היה להמשיך ללמוד. לא באתי ממקום שבו חשבו שצריך ללמוד ספרות יוונית ולטינית, מקסימום ספרות עברית, וגם זה כדי להיות מורה בבית הספר.

"היום זו לא רק השאלה 'מה תעשי עם זה', אלא מה הטעם בספרות בעידן שלכאורה אדיש לה. אבל הטקסט לא נעלם באמת, הוא פשוט מופיע אחרת. עבורי הטקסט קשור בספר כאובייקט, בעוד שמבחינת הסטודנטים הצעירים שלי הטקסט הוא דיגיטלי.

"אבל לא נכון להתאבל על מות הספר. משהו אבד, ומשהו שב אלינו. למשל, הקול של הטקסט הושב לו - בספרי אודיו. וזו חזרה מעניינת ללב־ליבה של השירה, שמקורה לפני עידן הכתב בקול האנושי השר והמדבר".

כשמגיעים אלייך היום סטודנטים ורוצים ללמוד ספרות, האם זה נמצא על השולחן שאת לא יכולה להבטיח להם עתיד?

"כשהייתי בת 24, מלאת התלהבות ותשוקה להמשיך את לימודיי באוניברסיטה, באתי למרצה שלי, והיא הציבה בפניי את עיקרון המציאות: כמה קשה לקבל עבודה באוניברסיטה, ובטח בתחום שלמדתי - לימודים קלאסיים. זו היתה מבחינתי פגיעה, לא עזרה. אני לעולם לא אכבה תשוקה ללמוד אצל תלמידיי".

בטח שלא תחסמי את דרכם, חס וחלילה, אבל צריך לשים את המציאות על השולחן.

"מי שמחליטה או מחליט להקדיש חיים צעירים ללימודי ספרות - עושים זאת 'למרות ש', והתפקיד שלי הוא להנחות ולעזור עד כמה שניתן בדרך הקשה הזאת. עבורי שיעור הספרות הוא אירוע מיוחד במינו. מפגש של אנשים שבאו ללמוד ספרות בכוונה או במקרה. אני פוגשת אנשים צעירים שלאו דווקא נולדו למשפחות של אנשי ספר, שבקושי למדו ספרות בבית הספר, ועדיין הם מגיעים ללמוד ספרות.

"בשיעורים שלי יושבים סטודנטים ערבים ויהודים, דוברי רוסית ואמהרית - זו מבחינתי זכות. בתקופה מסוימת הנהגתי בחוג שלנו מפגשי שירה שבהם הסטודנטים והמורים קראו שירה, כל אחד בשפה שמתאימה ונוחה לו. זו היתה חוויה נפלאה להקשיב זה לזה, תוך הכנסת אורחים של שפות ותרבויות אחרות. הטקסט הספרותי הוא הקרקע המשותפת שעליו מתכוננת הקבוצה. לשיתופיות כזו אין מקום, לצערי, במרחב הפוליטי שלנו".

פרופ' ורד לב־כנען: "השאלה היום היא מה הטעם בספרות בעידן שלכאורה אדיש לה. אבל הטקסט לא נעלם באמת, הוא פשוט מופיע אחרת. לא נכון להתאבל על מות הספר. משהו אבד, ומשהו שב אלינו. למשל, הקול של הטקסט הושב לו - בספרי אודיו"

מצע משותף כזה, שיכול להתקיים רק בתוך הכיתה ואין לו קיום בחוץ, מה המשמעות שלו?

"אם לא נתחיל איפשהו - לא נוכל אפילו לדמיין אותו, ואז הוא באמת לא יתקיים".

אז את חושבת על שיעור הספרות כשְׁמוּרָה?

"לימוד הוא בדרך כלל פעולת התכנסות, אבל הוא גם מאפשר לצאת אל העולם עם מבט חדש".

לימוד כזה נותן כלים להיות בעולם?

"אני ממש מאמינה בזה. כמו שאני מאמינה שללמוד היסטוריה, אמנות, תיאטרון וכו' הכרחי כדי לחיות בעולם. השתמשת במילה 'שמורה'. האסוציאציה לשמורה היא טבע, ואני חושבת על המילה 'סמינר', שבאה מ'seminarium' במשמעות של זריעת זרעים, חממה, בית גידול. אז כן, אני חושבת על השיעור כבית גידול. טומנים זרעים שיכולים לצמוח".

שיעור ספרות הוא סוג של מחאה נגד תרבות שאין לה נכונות לשמוע?

"אפשר לקרוא לזה מחאה. את יכולה לקרוא לזה פעולת התנגדות, שיבוש. אני חושבת שמי שמשקיעים את חייהם בעולם הרוח ובאמנות - זאת צורת חיים של התנגדות. הספרות מאפשרת לנו למצוא מקומות של חופש בתוכנו. לא כל הזמן אנחנו צרכנים.

"בעולם שבו אנחנו כל הזמן עם הפנים במסכים, הדמיון שלנו יכול להיות מחוסל. אז אני חושבת שלהיכנס לספרות זה להכיר במציאות של הדמיון, שהיא האפשרות לחופש מהמובן מאליו".

shishabat@israelhayom.co.il