בסוף השבוע האחרון לפני יום הבוחר מתרוצצות בראש לא מעט מחשבות על הקשר בין פוליטיקה למוסיקה. הנושא אינו חדש כמובן, וגם במוסף זה כבר עסקנו בו לא מעט, בעיקר בסוגיית האמירה הפוליטית בשיר והלגיטימיות שלה. לא מבחינת תוכן האמירה, אלא בכלל: האם זמר צריך להביע דעה או שאסור לו בכלל לנצל את הבמה שיש לו, האם אמן מחויב להתבטא בנושאים שאינם חלק מהיצירה הרגילה שלו והאם הוא מסתכן בכך שהוא עושה זאת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אני אישית זוכר שהיתה תקופה, בעיקר בסוף שנות השמונים, שחשתי שאני חייב להגיד משהו על "המצב". לא משהו כללי כמו "כולם רוצים שלום" אלא אמירה יותר ברורה, את דעתי על מיהם "הטובים" ומיהם "הרעים". לא עשיתי את זה במסגרת תוכנית אקטואליה או בתוכנית דיון פוליטית דוגמת "המילה האחרונה", אלא בתוכנית מוסיקה ("ציפורי לילה", "לא רוצים לישון") בשעות הקטנות של הלילה בגל"צ. הרגשתי שאני לא יכול להתאפק מול העוולות שאני רואה בחדשות. שאני חייב להגיד משהו.
ברוב המקרים האמירות האלה לא עוררו עניין מיוחד, במיוחד כשהן היו מעין הקדמה לשיר לגיטימי שהשמעתי בתוכנית (למשל "עם אלוהים לצידנו" של בוב דילן). אך לפעמים נסחפתי והגזמתי, למשל כשהקדשתי את "באחד הימים האלה" (אחתוך אותך לחתיכות קטנות) של פינק פלויד לעסקן פוליטי מאוד אלים שאני לא רוצה להזכיר את שמו. עברתי את הגבול, ניצלתי את המסגרת שהיתה לי ובמקום רק להשמיע מוסיקה הבעתי דעה, ובצורה מאוד לא מנומסת. לא נכון היה לעשות זאת כך. לא כך (וזה רמז). נענשתי על ההגזמה שלי, הושעיתי משידור למשך חצי שנה, והבנתי שאין זה מקומי להביע דעה קיצונית בתוכניות מוסיקה. פרט לעבירה האתית, הבנתי שלא רק "מי אני שאעז" לומר דברים בנושאים שאינם מוסיקה, אלא שלאמירות כאלה כמו שלי אין שום השפעה על המאזינים שלי. לא על מי שחושב כמוני, ובוודאי לא על מי שמתנגד. אז בשביל מה לעשות את זה?
מה שמעביר אותנו למוסיקאים הישראלים ולשאלה אם הם מחויבים (אם מתחשק להם) לאמירות פוליטיות, או שאסור להם בכלל להתבטא בנושאים שנויים במחלוקת. מצד אחד, הם אנשים מפורסמים שרבים נושאים עיניהם אליהם ומעניין לשמוע את דעתם, ומצד שני הם אנשים לגמרי רגילים שאין חשיבות יתר לדעתם.
מקובל להניח שרוב האמנים לא מביעים דעה שאינה קונצנזוס מכיוון שהם חוששים לאבד את מחצית הקהל שלהם (לפחות) שאינו מסכים איתם. במבחן המציאות אפשר לומר שאצל רוב האמנים שכן הביעו דעה בשיריהם זה לא קרה. במיוחד לא אם הדעה היתה מהצד הימני של המפה הפוליטית. אז אמנם שירים מסוימים של אריאל זילבר או עמיר בניון לא הושמעו, ואולי גם הושפעו הופעותיהם, בעיקר בטקסים ממלכתיים (עמיר בניון בבית הנשיא, אריאל זילבר בפרס אקו"ם) אבל בסופו של דבר, און דה לונג ראן כמו שאומרים, כולם ממשיכים לעבוד ולהקליט ולהופיע. אריאל זילבר, למרות קיצוניותו בחלק משיריו, ממשיך להיות מוזמן לתוכניות טלוויזיה ולהופעות במועדון בארבי, שאינו חשוד באהדה מיוחדת לימין. אז נכון, שירים מסוימים לא עוברים, אבל האמן אינו מוחרם.
בשיר אפשר, בהפגנה פחות
גם אמנים שמביעים בשיריהם (ועדיין לא דיברתי על פעילותם מחוץ לשירים) דעות מהצד השמאלי של המפה, לא משלמים על זה מחיר גבוה מדי לאחר "זמן התאוששות". נורית גלרון, חוה אלברשטיין, סי היימן, ירדנה ארזי, קורין אלאל ועוד זמרות וזמרים ששרו שירי מחאה בשנות השמונים סבלו לזמן קצר מנידוי ומחרמות: מאבק נגד אלברשטיין כשנבחרה להדליק את המשואה ביום העצמאות בגלל השיר "חד גדיא", גלרון לא הוזמנה להופעות בגלל "אחרינו המבול" ואביב גפן עורר כעס גם בשנות התשעים וגם לפני כמה שבועות, כשפיני בדש ראש מועצת עומר קרא לנשיא למנוע את הופעתו של גפן בעקבות אמירות פוליטיות.
אך שוב, במשך הזמן, הכל נסלח או נשכח והקריירות ממשיכות כרגיל. הדג נחש, למשל, הלהקה הכי פוליטית בארץ, היא גם הלהקה הכי מצליחה. אז נכון שלבסיסי צה"ל לא מזמינים אותם (ולאו דווקא מסיבות פוליטיות) אבל אי אפשר לומר שהקריירה שלהם נפגעה.
לעומת זאת, התגובות לאמירות פוליטיות מחוץ לשירים - בהפגנות, בטקסים או בראיונות בתקשורת - הרבה פחות סלחניות. ואני לא מדבר על השנאה הנשפכת בטוקבקים, אלא על ההתנהלות של מוסדות, עיריות וכדומה. אורנה בנאי או אחינועם ניני, למשל. הן ספגו מכה קשה בגלל התבטאויות שלא מצאו חן בעיני חלק מהשומעים, הוחרמו ואף נפגעה פרנסתן. בינתיים אורנה חזרה לפעילות מלאה, אבל לאחינועם ניני יש הרבה פחות הופעות משהיו לה לפני פרשת אקו"ם (שבה, להזכירכם, היא החרימה את עצמה, ולא את אריאל זילבר). ושוב, זה די תלוי מאיפה מגיעה האמירה שלך. כשזהבה בן הזדהתה בתשדיר בחירות עם מרצ עשו לה את המוות, כששרית חדד שרה לראש הממשלה נתניהו "אתה תותח" אף אחד לא הניד עפעף.
ובכל זאת, ולמרות כל האמור לעיל, אני, שמתעניין במוסיקה הישראלית וחוקר אותה כבר הרבה שנים, חושב שהאובייקטיביות או אי המעורבות של רוב האמנים בנושאים שכאלה לא נובעת מפחד אלא משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא צניעות. כן, כן. רבים מגדולי כוכבינו יודעים את מקומם וחושבים שתפקידם הוא לבדר ולעשות נעים ולא לומר את דעתם.
והשנייה היא כללית הרבה יותר, ולא מתייחסת רק לאמנים. אנחנו דור מבולבל. הרבה אנשים לא בטוחים לגמרי ובצורה מוחלטת שדרכם היא היא הנכונה. האמצע גדול בהרבה ממה שאנחנו מדמיינים. והעיקר, וזה בעצם מה שהכי חשוב, שהנושאים האלה עדיין מאוד מעסיקים את כולנו. הכי חשוב להצביע. ולא משנה מה. וגם אם בוחרים להצניע את הדעה הפרטית, לא לוותר על החובה האזרחית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו