בחודש מארס 1953 אשררו ישראל וגרמניה את הסכם השילומים (פיצויים) ביניהן, שבמסגרתו התחייבה גרמניה להעביר לישראל במשך 12 שנים מיליארדי דולרים בסחורות, בחומרי גלם, בציוד תעשייתי, ועוד. סכום זה נועד לשמש פיצוי על העול שנפל על מדינת ישראל הצעירה, שנדרשה ליישב המוני פליטים יהודים מאירופה אשר נותרו חסרי כל בעקבות השואה.
למרות החתימה על ההסכם, ישראל סירבה לכונן קשרים דיפלומטיים עם גרמניה, ולכן היו חסרים תשתית ייצוגית וכוח אדם מקצועי ומיומן בגרמניה שיטפל בהיבטים המסחריים המורכבים שנדרשו כפועל יוצא מהסכם השילומים.
לא פחות מ־3,000 ישראלים הגישו בקשות להיכלל במשלחת הקניות הישראלית, שקבעה את משכנה בעיר קלן שבגרמניה. איש ממגישי הבקשות לא התקבל לעבודה במשלחת, שכן הכוחות שמשכו בחוטים במשרדי הממשלה השונים דאגו בעניין זה לעצמם ולאנשי שלומם.
הגרמנים, מצידם, כבר היו מוכנים להתחיל את פעילות הסחר וניוד הסחורות וחומרי הגלם לישראל, אולם הקמת צוות המשלחת ארכה זמן רב מהצפוי, וחלקו ביקש לשוב ארצה כבר ימים ספורים אחרי הנחיתה בקלן. הסיבה: תנאי עבודה ירודים, מקומות מגורים ברמה נמוכה מאוד ומשכורת ישראלית שלא עמדה בהלימה ליוקר המחיה בגרמניה באותם זמנים, שהיה גבוה מאוד.
האכזבה והמרירות שאחזו באנשי המשלחת בגרמניה השפיעו לרעה על עבודתם. לדוגמה: חצי שנה לפני יציאתם לגרמניה ריכזו במשלחת הערכות ראשוניות לגבי הצרכים המיידיים של התעשייה בישראל, אך כאשר נחתה המשלחת בקלן נמסרו הערכות אלה כהזמנות לגרמנים, בלי שנערכה בדיקה עדכנית יותר מול התעשיינים בישראל. הגרמנים דווקא נענו להזמנות במהירות, ארגנו את המשלוחים הדרושים והעמיסו אותם על אוניות משא שיצאו לדרכן מגרמניה לנמל חיפה. רק בשלב מאוחר זה נזכרו ראשי המשלחת כי ראוי היה להתעדכן בארץ לפני שנמסרה רשימת ההזמנות לגרמנים.
ואכן, עם פריקת האוניות בחיפה התברר שהתעשיינים נדרשו לפחות מעשירית מסך חומרי הגלם והציוד שהגיעו - והמהומה היתה רבה.
מס הכנסה מקים מערך של "שטינקרים"
ב־9 ביוני 1953 ערך נציב מס הכנסה, בן־ציון ארגוב, מסיבת עיתונאים שבה הצהיר על שורה של פעולות שאותן מתכוון משרדו להפעיל "במגמה להרחיב את מעגל הנישומים בישראל".
במסיבת העיתונאים התברר שהנציבות השלימה באותם ימים מבצע חקירות מקיף בתל אביב, ואיתרה לא פחות מ־15 אלף מתושבי העיר שלא שילמו מעולם מס הכנסה. "ידועות לנו הכתובות של כל משתמטי מס אלה, והם יקבלו כבר בימים הקרובים באמצעות הדואר טופסי הצהרה בנוגע להכנסתם".
נמסר שמי שלא ישיבו את הטפסים חתומים למס הכנסה בתוך שבועיים מיום קבלתם - יזכו לביקור בית של פקידי השומה, "ובמקרה כזה הם ייאלצו לשלם מִסיהם רטרואקטיבית מיום הקמת המדינה" - כך איים הנציב ארגוב.
בהמשך הדהים הנציב את העיתונאים כשדיווח שמס הכנסה נמצא בעיצומו של הליך שבסיומו יפעלו 14 ועדות ציבוריות אשר יורכבו ממומחים בענפי הטקסטיל, המתכת, הדפוס, הבניין, ועוד - שייתנו ייעוץ לפקידי שומה אם דו"ח שומה זה או אחר הוא רלוונטי למציאות במשק.
כתב העיתון "קול העם" הקומוניסטי זעק לעבר הנציב: "אתם מבקשים להקים ועדות של שטינקרים", אך הנציב, שהתעלם מקריאת הביניים, הודיע ש"לצד הקמת ועדות מומחים יידרשו מעתה הנישומים להיות המומחים של עצמם ולצרף לדו"ח צ'ק בגובה המס התואם את הכנסותיהם על פי הצהרתם. משלמי מס אמת לא ישמעו מאיתנו לפחות עד שנת המס הבאה".
כל הפעולות שנקט מס הכנסה נבעו מהעובדה שהמשק הישראלי טרם התגבר על המשבר הכלכלי שהחל בפברואר 1952. קופת המדינה איימה להתרוקן לקראת אמצע 1953, משרד האוצר נאלץ לצמצם הזרמת כספים למשרדים השונים, משכורות עובדי המדינה שולמו באיחור ניכר - וכל זה יצר חשש של ממש מקריסת המערכות הממשלתיות.
שוטרי התנועה יהיו גם שופטים?
ביוני 1953 נכנסו לתוקף תקנות תחבורה חדשות, שנקראו "סעיפי הסדר התנועה". תקנות אלה העניקו למשטרה סמכויות רחבות בהרבה מכפי שעמדו לרשותה קודם לכן, ואפשרו לשוטרי התנועה להפעיל ענישה נשכנית יותר כלפי כל עבירה פוטנציאלית שביצעו נהגים בכבישים.
התקנות החדשות היו חלק מניסיונם של שר התחבורה יוסף ספיר ושר המשטרה בכור־שלום שטרית, למגר את תופעת המהירות המופרזת בנסיעת כלי רכב, שהיא, לפי דעות המומחים, הגורם מספר אחת לנגע תאונות הדרכים.
לצורך בדיקת מהירות הנסיעה בימים ההם הקימה משטרת התנועה חוליות של שלושה שוטרים, שצוידו בקשר אלחוטי ביניהם. שניים מהשוטרים נעמדו במרחק 100 מטרים זה מזה וחישבו באמצעות הפעלת מד סטופר את מהירות הנסיעה של רכב חולף. השוטר השלישי, שהתמקם בהמשך הדרך, קיבל את תיאור הרכב שאותו יש לעצור בשל מהירות מופרזת.
נהג שנעצר על ידי שוטר תנועה בגין הפרה כלשהי של סדרי התנועה קיבל זימון מיידי למשפט, אך הוענקה לו האפשרות לבטל את משפטו אם ישלם בתוך שבעה ימים בקופת בית המשפט את סכום הקנס שקבע לו השוטר, בהתאם לחומרת העבירה שביצע.
השר יוסף בורג מקדם את שירותי הדואר בישראל
עם הקמת המדינה לא סברו מנהיגיה שתחום הדואר ראוי למשרד ממשלתי משלו, ועד נובמבר 1952 תפקד הדואר כאגף במשרד התחבורה. עובדה זאת סרבלה מאוד את השירותים, שהתמקדו בשנותיה הראשונות של המדינה בעיקר בהעברת מכתבים וחבילות.
ההכנסות שגבה הדואר בעבור בולים הועברו למשרד האוצר, ואילו ההוצאות שולמו מתקציב משרד התחבורה, שראה בדואר בן חורג, הגביל את מצבת כוח האדם ויצר לוגיסטיקה כושלת וחסרת יעילות, שהתבטאה בהעברת מכתבים איטית להחריד ובתורים ארוכים בסניפי הדואר.
עם הצטרפות תנועת "הפועל המזרחי" לקואליציה, בסוף 1952, מונה ח"כ יוסף בורג בן ה־43 לשר מטעמה, והיה למעשה שר הדואר הראשון בישראל. בורג הזרים דם חדש ומרץ רב למערכת שירותי הדואר, והתמיד בתפקידו במשך חמש שנים וחצי, עד יולי 1958.
בורג תכנן את שירותי הדואר בישראל לשנים קדימה, ואף שבתחום משלוח מכתבים ופעילות סניפי הדואר חלו בתקופתו שיפורים קלים בלבד, לאורך השנים הוא הצליח להגשים חלק מתוכניותיו והעלה את שירותי הדואר בכמה דרגות. בין השאר, הוא הקים את בנק הדואר והיה מיוזמי השירותים של "דואר נע", שחיברו מאות יישובים מרוחקים בנגב ובגליל למרכז הארץ באמצעות ניידות דואר שהיו מגיעות בתכיפות קבועה לכל יישוב - גם המרוחק ביותר. ברוב הניידות הותקן ציוד רדיו־טלפון, ודרכו אפשר היה לשלוח לראשונה מברק כמעט מכל מקום ולכל נקודת יישוב בארץ.
בורג גם קידם מאוד את שירותי הטלפרינטר, שסייעו להרחבת הפעילות העסקית בין חלקי הארץ השונים ובין ישראל לעולם, ופעל להרחבת תשתיות הטלפון. הוא אף יזם הוצאה לאור של ירחון בשם "דואר - לענייני דואר, טלגרף וטלפון", שהופץ במשך כל שנות פעילותו בין עובדי משרד הדואר, "כדי לייצר בקרב החברים גאוות יחידה", כדבריו.
הנעלמים / עסקים שהיו
יצרני גלויות לתיירים
כמעט 200 שנים נמכרו כאן גלויות מזכרת לתיירים, שכללו לרוב ציורים אקזוטיים מארץ ישראל (דוגמת זה שבתמונה, שצייר דיוויד רוברטס ב־1834), או שלל מוטיבים יהודיים וציוניים. החל משנות ה־60 החלו להיות מופצות גלויות שנשאו תצלומים צבעוניים מהווי המדינה, והן הוצבו על גבי מתקן "קרוסלה" מסתובב בחנויות לתיירים. תעשיית יצרני הגלויות לתיירים הלכה והתייתרה עם השנים, כשהמהפכה הדיגיטלית בישראל הפכה כל בעל טלפון סלולרי ל"יצרן" צילומים צבעוניים משובחים משל עצמו.
הצרכנייה / פריטים שקנינו פעם
אסימון למרפסת צפייה לפני טיסה
בזמנים ההם, כשנסיעה לחו"ל היתה עניין נדיר, התלוותה לטסים פמליה שלמה של בני משפחה, קרובים וחברים, שבאו יחד לשדה התעופה לוד כדי לנשום קצת "אוויר של חוץ לארץ". אחרי הפרידה מהנוסע, שהעדיף לעלות לחנות הדיוטי פרי שעות לפני הטיסה, היו המלווים ממהרים ורוכשים במקום אסימונים קטנים (בתמונה), שאפשרו להם כניסה למרפסת תצפית שממנה יכלו לנפנף בהתלהבות לנוסעים, עד שהתעייפו.
שביתת מחאה במספרות הגברים
הנהלת "איגוד מספרות הגברים בישראל" קבעה באמצע יוני 1953 ש"לפי חוק שעות עבודה ומנוחה החדש, המספרות יעבדו בבקרים בין השעות 08:00 ל־12:00, ובצהריים בין 14:00 ל־18:00, ובסך הכל שמונה שעות". ההודעה עוררה סערה, ואפרים בינדר, ראש ועד המספרות בתל אביב, שיגר מברק להנהלת האיגוד והתריע ש"דווקא לפנות ערב גוברת התנועה במספרות, כשהפועלים חוזרים מעבודתם ובעלי עסקים סוגרים את עסקיהם". הנהלת האיגוד התעקשה ש"חוק הוא חוק", ובתגובה הכריזו בעלי המספרות על שביתה כללית. מקץ שלושה ימים הוסכם ש"בעל המספרה יעבוד כרצונו, ואילו הספר השכיר יגיע ב־09:00 ויעזוב ב־19:00, כך שרוח החוק תישמר". בצילום: מספרה בתל אביב, תחילת שנות ה־50
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו