לאורה ריבלין: "עם השנים אני מרשה לעצמי לחשוף פגמים אנושיים"

מתי בפעם האחרונה זיהו אותך ברחוב?

"מזהים אותי לא מעט, למרות ששיניתי תסרוקת ואני ממעטת לצאת מהבית. מאז ומתמיד הרחוב מכניס בי אי־שקט ואני מאוד אוהבת את הבית. בעבודה בתיאטרון ובצילומים נוצרת אינטימיות מיוחדת ויצירתית שמעורבת במנעד רגשות גדול, אז הבית עם השקט שלו מקבל משמעות מיוחדת".

מתי בפעם האחרונה גילית על עצמך משהו חדש?

"לאחרונה ועם השנים אני מרשה לעצמי להיחשף ולהתבונן בכל מיני פגמים - כנראה אנושיים - באישיות. דברים כמו קטנוניות, קנאה, כעס לא הגיוני ואפילו סוג של אימה ואלימות פנימית. זה צד אחר של הרוגע והנדיבות שאני מנסה לשדר, ומה שחדש הוא שאני איכשהו חיה עם זה יותר בשלום. בעצם ההודאה בפני עצמך שזה כך, לצד הידיעה שרוב בני האדם לוקים בשלל רגשות מנוגדים,
יש משהו משחרר".

מתי בפעם האחרונה שרת?

"בעשר השנים האחרונות אני שרה יותר מאי־פעם. הוצאנו שני אלבומים של הפרויקט המוזיקלי 'אישה נוסעת', ועכשיו אני בהופעות ובעבודה על אלבום המופע 'בעיר זרה', שמורכב משירים שכתבתי בעיבוד משותף עם נורית זרחי וימי ויסלר מ'הבילויים', שגם הפיק ומנגן איתנו, שאול בסר, הבן שלי שהלחין, והלהקה הנהדרת שלנו, שתומכת בי בסוג של 'אינטרוונשן'. כשאני שרה תמיד נדמה לי כאילו אני עושה את זה בפעם ראשונה, וגם שזו אולי הפעם האחרונה".

מתי בפעם האחרונה קיבלת או הענקת עצה טובה?

"אני נזהרת מלתת עצות, אבל לפעמים בשיחות עם שחקנים ושחקניות צעירים ממני יש מחשבות, רעיונות או הלך רוח שאנחנו מבשלים בסוג של דיאלוג, שהוא יותר מעצה טובה. לגבי קבלת עצה, פעם כשהייתי במצוקה גדולה הגעתי עד למגדת עתידות, שאמרה 'תכתבי לעצמך צ'ק פתוח'. היא לא התכוונה לכסף, אלא לאפשר לעצמי את כל האפשרויות וגם את מה שנדמה שלא אפשרי".

מתי בפעם האחרונה הפתעת את עצמך?

"הפתעתי את עצמי עם האלבום וההופעות של 'בעיר זרה', ולפני כן של 'אישה נוסעת'. זה משהו שלא היה בחלומות הכי מטורפים שלי.

"לא חלמתי לשים את עצמי במרכז הבמה המוזיקלית, והנה זה מתרחש יותר מתשע שנים. כל שחקן כמעט היה רוצה לשיר, וגם אני השתתפתי לא מעט בשיתופי פעולה כאלה, למשל בערב שירי דליה רביקוביץ', שהתעקשה שרק אני אבצע אותם, ואחר כך בערב שירי תרצה אתר עם שילה פרבר, אבל תמיד הייתי בחרדות שאני מרמה, הרי אני לא זמרת.

"באופן מוזר המשיכו לפנות אלי, ואני תמיד קפצתי על ההזדמנות, אבל מעולם לא חלמתי שאעשה שני מופעים שכתבתי. אני חושבת שאת הדחיפה נתן לי עדי הר־צבי, הבסיסט שלנו. כשהופענו יחד לפני 12 שנה בערב לפי 'אותו הים' של עמוס עוז. הוא אמר לי 'את צריכה לעשות משהו עם מוזיקה', וזה יצר אצלי אנרגיה כזו, שאספתי מהיומנים שאני כותבת כמעט 40 שנה רסיסי שורות, קטעי סיפורים קצת מצחיקים וקצת תמוהים, בלאגנים אישיים, קטעים מתוך שיחות של אנשים, דמויות שוליות שאני רואה ועושה רישום שלהן, קטעי חלומות, וכתבתי מהם שירים.

"אני אוהבת חלומות שהם לא דידקטיים. כאלה שאין בהם 'מסר', אבל יש בהם חריפות ויש בהם שרירותיות. הרגשתי שדווקא בגלל שהרישום הראשוני הוא בחיפזון, כי זה לא זמן כתיבה שאני מפרגנת לעצמי אלא כאילו זמן שאני 'גונבת' במקום לעשות דברים חשובים כמו סידורים, אז בגלל החיפזון הראשוני להספיק הרגשתי שיש שם משהו מעורר. איזה מקצב, נשימה.

"לאחר מכן נפגשתי עם נורית זרחי, שעד אז הערצתי מרחוק, והיא נתנה לי גיבוי שזה שווה, ואז התחלתי לעבוד עם ימי ועם שאול. ב'בעיר זרה' יש גם קאברים לשירים כמו 'אהבה אסורה' של זהבה בן, 'אני שוכב לי על הגב' של אריאל זילבר, 'הלילה' של הכל עובר חביבי. זה סוג של תקשורת אחרת עם קהל, ישירה יותר, ולמרות הבהלה שמתלווה אליה אני מחבבת את זה יותר ויותר. נעים שהאולם, גם אם הוא קטן, מפוצץ בקהל. אני גם מדברת לא מעט בין השירים, והמפיקה דליה גוטמן אמרה לי שזה מעין סטנד־אפ אישי־פוליטי. מצא חן בעיניי שהיא הגדירה את המופע כך".

מתי בפעם האחרונה התעצבנת?

"כמעט כל יום מאז הבחירות ו'ההפיכה המשטרית' שמכוונת לחסל את המדינה, להפוך אותנו לדיקטטורה משחיתה ומושחתת, תוך שהיא חומסת את כספנו למען הציבור 'הפריבילגי' שהופך מיום ליום לפרזיט מנוון בעל השכלה של עולם שלישי. זו ממשלה שלא תעשה דבר כדי לפתור את בעיית הכיבוש, שהוא חומר נפץ משחית ושורש כל רע. זה עושה אותי חולה, לא רק עצבנית. בחצי השנה האחרונה חוויתי שני התקפי כאב שבהם חששתי שזהו, סיימתי. התברר שהיו לי אבנים ובוץ בכיס המרה, ואני מאשימה בכך ישירות את הממשלה הזו.

"נדמה לי שהמחאה - שמעטות המילים שיכולות להביע את כל ההערכה שלי לתושייה, לארגון, להמצאה וללב שלהם שנמצא במקום הנכון - צריכה לעלות מדרגה. אני לא מתכוונת לאלימות, חלילה, אלא חושבת שהאופוזיציה לא באמת קיימת, היא בסוג של הלם שחבל על הזמן. הם היו צריכים להוביל מהלך ביחד. זה לא פשוט, אבל אנחנו בשלב קריטי והם קצת מתעסקים בטפל. לא ייתכן שאנשים שנבחרו על ידי הציבור מצפים שהמחאה החברתית תעשה בשבילם את כל העבודה.

"אותו דבר אני חושבת גם לגבי האמנים, שחייבים לנקוט עמדה. אני לא נכנסת לשיקולים של כל אחד, אבל ברור לי שאם אמנים גדולים שממלאים את הפארקים ואת קיסריה היו מופיעים על הבמות במחאה עם הגברה טובה, יחד עם הסטנדאפיסטים הנפלאים המוכשרים והמושחזים שלנו, היה לזה הד ענק. חלק עושים את זה, וזה נפלא, אבל לא מספיק, בהחלט לא מספיק. אני מרגישה כל יום פחד גובר ממה שיכול והולך לקרות כאן".

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהבת אותך"?

"אני אומרת את זה לבעלי כמעט כל יום, והוא מאיר אלי עיניים וצוחק. מה שהיה בינינו מאז שריר וקיים גם היום".

מתי בפעם האחרונה החמיאו לך?

"אני קצת מתביישת לומר, אבל זה קורה יותר ויותר. גם על ההופעה ב'בעיר זרה' וגם על ההצגות 'מותו של סוכן' בקאמרי ו'צניחה חופשית' של תיאטרון חיפה. יוצא שאני עובדת יותר מאי־פעם, ואולי עם הגיל פיתחתי חירשות לאלה שלא מחמיאים. סתם, זה ממש לא נכון, אני נוטה לזכור גם את מי שלא מחמיאים. אני זוכרת מה שאמרו וגם מה שלא אמרו".

אני זוכרת את הרגע שבו נעלו לי לראשונה נעליים והיה בי צער על כך שכנראה כבר לא ייקחו אותי על הידיים"

מתי בפעם האחרונה התנתקת מהנייד?

"כבר חודשיים שאני לא ישנה איתו, וזה חדש ונעים. אני גם מתחזקת בלכבות אותו מדי פעם במשך היום, או להשאיר אותו בכל מיני מקומות בבית בכוונה, כדי לתת לעצמי קצת חיים עצמוניים".

מתי בפעם האחרונה היית על סט?

"הצטלמתי לסדרה 'שישה אפסים' של כאן 11 שכתבה נויה אורן וביים ניר ברגמן. הצילומים והעבודה היו חוויה מיוחדת, ואני מקווה שמשהו מזה יעבור לצופים. היה לי בן זוג משגע, שלמה בראבא, ומשתתפים בסדרה גם רוני דלומי, שני קליין, עופר חיון, רותם קינן, אלישע בנאי, ריטה שוקרון, יעקב כהן ושרון סטרימבן, שהם כולם כל כך טובים, חבל על הזמן. הצטלמתי גם לסדרה 'ברלין בלוז' שיצרה דנה אידיסיס, שביים רם נהרי, והפרטנרים שלי הם איתמר רוטשילד ותמיר בר. היה לנו עונג גדול להכיר ולהצטלם בבודפשט ובברלין.

"הסדרה 'שישה אפסים' היא על כמה אנשים שזכו במיליונים, ובעקבות הזכייה נחשפים למשהו שלא היו מודעים שקיים בתוכם ומתמודדים איתו. אני מגלמת את ארנונה, שם עם נוכחות, מנהלת החשבונות של הקיבוץ שבו היא גרה. היה מרתק לגלות מה הזכייה מחוללת באישיותה ולזוגיות שלה, שכן אין לה שום התלבטות מה לעשות בכסף. לא אחשוף יותר מדי, רק את העובדה שארנונה סידרה לעצמה את הכל קל ופשוט בראש, ונדמה לה שכולם סביבה מטומטמים. היא אישה די נוקשה וכביכול הכל ברור לה שחור על גבי לבן, אבל לאט־לאט הזכייה פותחת אצלה ואצל בעלה תיבת פנדורה ומעמתת אותה עם סימני שאלה קשים.

"היה מרתק לעבוד עם ניר ברגמן, סוג של מתנה שניתנה לי. עצם הנוכחות שלו פותחת אותך לגלות עוד ניואנסים, קטנוניות, אנושיות והרבה רוחב לב. התסריט המעולה של נויה אורן היה תענוג, וגם להרגיש את שי גולדמן, הצלם הנהדר שכבר עבדתי איתו בסרט הראשון של ערן קולירין, 'המסע הארוך'".

מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?

"לפני שנתיים הסתפרתי קצר וחשפתי את כל השיער הלבן. כמו כן, בסדרות 'שישה אפסים' ו'ברלין בלוז' אני כמעט לא מאופרת, ונדמה לי שאני חיה עם זה בשלום. אני מרגישה שהורדתי כמה קילוגרמים - לא של הגוף - אלא של מאמץ והשתדלות להיות מישהי אחרת".

מתי בפעם האחרונה הכנסת לחייך חברה חדשה?

"לפני כחודש נחת בתיבת הדואר שלי מכתב בכתב יד יפהפה מאישה שלא הכרתי בשם מירי ורון, שפנתה אלי בעקבות ראיון וגילתה לי שנולדנו בהפרש של יום אחד בלבד ושהרבה מחיינו עברו במקביל. היא הגיעה להופעה של 'בעיר זרה' והביאה לי את ספרה היפה 'גבעת הזהב', שתפס אותי מאוד. הרגשתי שהוא מבטא איזה ניחוח נעורים וילדות שמוכר לי, לצד ביטוי גם לשנים האחרונות בחיי שיש בהן סימני שאלה חדשים. נפגשנו, התחלנו לדבר והפכנו לחברות".

מתי בפעם האחרונה דיברת עם הילדים והנכדים?

"בדיוק היום נסעתי עם עמליה נכדתי, שהיא כמעט בת 13, לראות תחרות סוסים שבה השתתף רפאל, נכדי בן ה־10, וזכה במדליה. ככל שהנכדים גדלים, הבילויים איתם נטו ללא ההורים מתעצמים והופכים למרתקים יותר. היום חלק מהם כבר גדולים וזה תלוי בפניות שלהם. עם הילדים אנחנו זורמים בשיחות טלפון. לי ולבתי נינה (השחקנית נינה קוטלר; ש"ז) יש שיחות לילה אחרי שאנחנו חוזרות מההצגות שלנו והיא מטיילת עם הכלב".

מתי בפעם האחרונה הרגשת אושר אמיתי?

"כשיש לי הצגה טובה במיוחד והרגשתי את הקשב והשותפות עם הקהל. כשזה קורה - יש חשמל פתאום. אני מאושרת גם כשאני יודעת שהילדים בטוב וכשאני נושמת עמוק ריח של ים, פריחת הדרים, יסמין ויערה".

מתי בפעם האחרונה התגעגעת?

"בשנים האחרונות אני מפתיעה את עצמי ביכולת להיות כאן ועכשיו, אבל אני כן זוכרת את עצמי כבר מגיל 3 ומתגעגעת למה שהיה ולא יחזור. אני זוכרת את הרגע שבו נעלו לי לראשונה נעליים והיה בי צער על כך שכנראה כבר לא ייֽקחו אותי על הידיים. עם השנים הבנתי שלהתגעגע ולחיות בכל החושים את מה שהיה זה קצת סוג של תירוץ פסיכי לא להיות בעכשיו, ברגע. באנגלית להתגעגע זה to long, חלק מהביטוי --. נעים להסתכל על זה ככה, במובן של שייכות".

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה הרגשת מפורסמת?

"כשהייתי בת 12 שיחקתי בהבימה בתפקיד ראשי במחזה של ברטולד ברכט 'חזיונות סימון מאשאר'. זה היה ב־1958, כשעוד לא היתה טלוויזיה, אבל כל העיתונים כתבו על זה והיה דיבור ברדיו. כשהגיע יום העצמאות הלכנו לרקוד כל החבורה מהצופים בכיכר אורדע ברמת גן, וכולם זיהו ובירכו אותי. זה היה מפתיע. גם בבית שלי, שבו דגלו בחינוך קצת ספרטני, פתאום חיכתה לי חבילת שוקולד קטנה אחרי הצגה או חזרה. פתאום עטפו אותי,
וזה היה לי נעים".

לאורה ריבלין // בת 78, שחקנית ויוצרת. תושבת הרצליה. נשואה לגדליה בסר, אם לשלושה וסבתא לשישה. זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה, פרס התיאטרון הישראלי, פרס אופיר ופרס מפעל חיים של אמ"י. שיחקה לאורך השנים בעשרות הצגות בתיאטראות הבימה, הקאמרי ובית ליסין. שיחקה בסדרות טלוויזיה רבות ("קרובים קרובים", "אסתי המכוערת", "המנצח", "שטוקהולם", ועוד) ובסרטי קולנוע. בשנים האחרונות העלתה שני מופעים מוזיקליים אישיים וכיום מופיעה עם אחד מהם, "בעיר זרה", שיתקיים בתיאטרון הקאמרי ב־30 ביוני. משחקת בסדרה "שישה אפסים", שתעלה ב־13 ביוני בכאן 11.