היי שלום, כלבה אהובה: פרידה מגרטל שלי

הרגע הזה, שבו אני יושבת מול המחשב ומקלידה, אחת הפעולות הכי שגרתיות בחיי, מכאיב כרגע במיוחד. בכל לחיצה על המקלדת אני מרגישה את חסרונה של גרטל, שלא נתנה לי לעולם לעבוד על המחשב מבלי שתשב על רגליי, זאת לא היתה בכלל אופציה.

כלבתנו האהובה הלכה לעולמה בשבוע שעבר, ומעבר לשיתוף האישי שלי אני רוצה להקדיש את הטור לכל מי שאי־פעם אהב כלב או כלבה, חתול או חתולה, ולא הרגיש שיש לו עם מי לחלוק את הכאב שבאובדן הזה.

בסך הכל כלבה?

לאורך כל השנים שבהן אני מגדלת בעלי חיים, ובמיוחד לאורך המסע שעברנו בשנה האחרונה עם גרטל, שדרשה טיפול רפואי אינטנסיבי, נתקלתי בכל ספקטרום התגובות: מאמפתיה וחיבוק ועד זלזול וסרקזם על שאני "לוקחת כל כך קשה". יש הערה שחוזרת אצל אלה שלא מתחברים להתמסרות להולכים על ארבע: "תיכנסי לפרופורציות, זו חיה, לא בן אדם".

הדבר הראשון שקופץ למחשבתי כשמישהו אומר את המשפט הזה הוא ההבנה שאותו אדם מעולם לא חווה את השמחה הטהורה והאהבה הבלתי מותנית שממלאת את הלב כשאת נכנסת הביתה אחרי יום ארוך, ויצור חמים ופרוותי קופץ עלייך בהתלהבות. אני יכולה להבין למה בעיני מי שלא חווה זאת מעולם עומק הצער על חיית מחמד שמתה נראה לא פרופורציונלי, אבל הזיכרונות של גרטל שזורים בעצם המהות של מה שהופך את הבית שלנו לבית. לכן, מי שטוען שזו בסך הכל כלבה כנראה לא חווה את ההבדל בין בית שבו הולכי על ארבע מביטים בך בעיניים שואלות לבין בית שאין בו המרכיב הייחודי הזה.

גרטל היתה בת לוויה ברגעים רבים ומשמעותיים בחיי. היא היתה אשת הסוד שלי, וכשהיינו נוסעות יחד ברכב והיא כמו תמיד מונחת על רגליי, פרקתי אצלה את התסכולים ושיתפתי אותה במה שמעציב אותי.

אולי לאנשים זרים נראה שהיא היתה "רק כלבה", אבל הטיפול היומיומי והדאגה לרווחתה מילאו את מחשבותיי יום־יום, וכשאני חושבת על מישהו ודואגת לו - הוא הופך חשוב מאוד עבורי, לא משנה אם הוא אדם, תוכי, אוגר או כלבה. מעבר לקשר האישי שלנו, היא היתה גם בת משפחה אהובה שמילאה את ביתנו באהבה, בחברות ובהמון הומור וצחוק.

כשאתם פוגשים מישהו שמתאבל על לכתה של חיית המחמד האהובה, הניסיון לנחם באמירה "נו, זה בסך הכל רק כלב" לא מעודד בכלל, אלא מצמצם ומבטל את העצב של אותו אדם על אובדן קשר רגשי מיוחד עבורו.

גם חוקרים מזהים את ההשפעה הפסיכולוגית העמוקה של הקשר עם חיית מחמד, ומחקרים רבים הראו שחיות מחמד לא רק מספקות חברות ותמיכה רגשית, אלא עוזרות גם להפחית מתח, לשפר את איכות השינה, להפחית תסמיני דיכאון וחרדה ואפילו לאזן את ערכי הסוכר בדם ואת פרופיל השומנים.

המטפלת שלי

גרטל נכנסה לחיי לפני שש שנים, בהפתעה. לא תכננו לאמץ עוד כלב, הרגשנו שהבית מלא עם שתי הילדות, חמסה עליהן, שלושה חתולים, שני כלבים, ליאון ואני.

יום אחד, בהפסקה שבין שני מטופלים בקליניקה, שוטטתי בפייסבוק ונתקלתי בפוסט של אדם שאיני מכירה, שכתב שהוא רוצה למסור כלבה. ראיתי תמונה של כלבה קטנטנה, לא צעירה, עם פרווה מוזנחת ועיניים טובות. התקשרתי ואמרתי לו שקשה למצוא מי שיאמץ כלבה כזו, ובמהלך השיחה הבנתי שהוא רק רוצה להיפטר ממנה, לא משנה לו למי תימסר.

באימפולסיביות האופיינית לי אמרתי "תביא אותה אלי, אני אמצא לה בית". התמלאתי תסכול על כך שהנה עוד משפחה שקנתה כלבה גזעית קטנה, שהיוותה צעצוע משעשע, מוותרת עליה ברגע שהתעורר צורך לטפל בבעיות הרפואיות שלה.

אולי זה יישמע לכם לא הגיוני לאמץ כלבה מבוגרת, ועוד כזו שזקוקה להליכים רפואיים, לתרופות שלוש פעמים ביום ולטקסים ליליים של ספירת נשימות כדי לוודא שהיא בסדר, אבל אני מבטיחה לכם בכנות מלאה שהיא העניקה הרבה יותר מכפי שנזקקה. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל היא טיפלה בי לא פחות ממה שאני טיפלתי בה. כל מי שיש לו קשר קרוב עם כלב מבין בדיוק על מה אני מדברת.

מטען הכאב

הכאב מורגש בעיקר בדברים הכי יומיומיים - לשבת על הספה מול הטלוויזיה או מול המחשב בלי שהיא תנבח נביחה קטנה, כזו שמסמנת לי להרים אותה לזרועותיי כי היא היתה קטנה ונמוכה מכדי לקפוץ בעצמה על המיטה, אבל מעולם לא הרגישה שהעובדה שהיא צריכה עזרה תמנע ממנה להשיג את מה שהיא רוצה. אני מרגישה ריקנות במקום שבו הנוכחות שלה הפכה כמעט לחלק מהגוף שלי.

בחודשים האחרונים נדרשתי לחשב כל יציאה מהבית שאליה איני יכולה לקחת אותה איתי. כשיצאנו בהרכב מלא מהבית, כל המשפחה, הזמנתי דוגיסיטר כי פחדתי שיקרה לה משהו כשאנחנו לא שם.
כשנשימותיה נהיו כבדות לא רציתי להשאיר אותה לבד, והשהות המשותפת, 24 שעות ביממה, כי היא גם ישנה על הכרית לידי, יצרה בינינו הבנה כך שיכולתי לזהות כל ניואנס בשפה הלא מילולית שלה. ידעתי לומר מתי נוח לה ומתי לא, זיהיתי מתי היא צריכה פיפי לפני שסימנה לי, ואולי תחשבו שאני מוזרה, אבל ידעתי להרגיש גם מתי היא מחייכת. המבט שלה אלי, המבט שלי אליה, שני אלה מילאו חלק גדול מחיי באופן שקשה להסביר.

ההיעדר הפיזי של גרטל מורגש בכל פינה בביתנו. הרצפה, למשל, מתמלאת כל יום בקצות מלפפונים ובחתיכות גמבה שאני עדיין זורקת, מחכה שהיא תרוץ ותתנפל עליהם, ואז מבינה שזה כבר לא יקרה ומרימה לפח. הרצועה שלה, שעומדת יתומה בכניסה לבית ושעוד לא הייתי מסוגלת לגעת בה, הנביחות הקטנות שלה על פטשולי החתול בכל פעם שנתקלו זה בזה במסדרון, ובעיקר חום גופה הקטן הצמוד לגופי וחסר לי יותר מכל, ביחד עם הריח שהיה ייחודי לה.

בשנה האחרונה היה לגרטל ולי טקס יומיומי שבו היא קיבלה את התרופות. הכדורים שהיה עליה לבלוע נעטפו בחתיכת גבינה צהובה או ננעצו בפרוסת מלפפון, ואיך שהיה נשמע בחלל המטבח צליל פתיחת קופסת הכדורים כל החיות היו מתאספות מכל פינות הבית, כי למרות שרק גרטל קיבלה תרופות, כולם הרוויחו פרוסת גבינה. ביום רביעי, כשהרגשתי שהנשימות שלה הולכות וכבדות, רצתי לבית החולים וגרטל התמוטטה זמן קצר אחרי שהגענו. האחות בתאל ושני הרופאה אמרו שכבר לא היה מה לעשות, ובאותו רגע התחיל השיעור שלי בלשחרר אותה להמשך דרכה.

מחיר האהבה

ד"ר תרז רנדו, מחברת הספר "התמודדות עם מותו הפתאומי של יקירכם", כתבה שאבל הוא המחיר שאנו משלמים על אהבה. זה נכון, מרגע שאנחנו מתמסרים ופותחים את הלב לכלב או לחתול, מתקיימת גם ההבנה שיום אחד נצטרך לסבול את שיברון הלב של מותם. בכל זאת, אנחנו בוחרים לאהוב בכל מקרה, כי הקשר הזה שווה את הכאב הבלתי נמנע.

גרטל לימדה אותי ממדים חדשים של המושג חוסן, כי באמת - מה היא לא עברה. ניתוח להסרת עינה השמאלית שהיה בה כיב, פרוצדורה לעקירת כמעט 20 שיניים שהרקיבו בגלל ההזנחה של בעליה הקודמים, בעיות בפי הטבעת, אוושה חמורה בלב, פרכוסים, לחץ דם גבוה. בכל אלה מעולם לא ראיתי חולשה מצידה. היא היתה פייטרית והפגינה תאוות חיים שנסכה אנרגיה בכל מי שהיה במחיצתה. היי שלום, גרטל אהובה שלי.