רחוקי שלי: הורים שמסרו את ילדיהם לאימוץ חושפים את הכאב - ואת חוסר התמיכה

כשג' מדברת על הפרשה הכאובה בחייה, קולה מתייפח וזועק. היא חולת סרטן בת 57, תושבת טירת כרמל. בנעוריה המוקדמים הרתה מאונס שעברה, ובעקבות קשייה נאלצה למסור לאימוץ את התינוקת שילדה. כעת, כשהיא אמא לשניים וסבתא לנכדים, היא מבקשת לפגוש את בתה, שממנה נפרדה לפני עשורים. מתפללת שתספיק להגשים את חלומה הגדול - לפני שהמחלה תכניע אותה.

היא גדלה במשפחה שמרנית בחיפה. ב־1982, בהיותה בת 16, נכנסה להיריון. כשבטנה החלה לבלוט, סילק אותה אביה מהבית, מחשש לתגובות הסביבה ול"בושות". את ההיריון העבירה במעון "אמירים" בירושלים, מוסד שקיבל צעירות הרות עם סיפורי רקע קשים, עד ללידה. לדברי ג', כבר בזמן שהותה במעון, שנסגר בתחילת המילניום, היא חוותה לחץ גובר מצד עובדות סוציאליות למסור את בתה לאימוץ מייד אחרי שתיוולד.

התינוקת נולדה בבית החולים ביקור חולים בבירה. "שלושה ימים היא היתה בידיים שלי, ואפילו נתתי לה שם - אורטל. הייתי צעירה ומטושטשת. לא הבנתי בדיוק מה מתרחש איתי. ייתכן שבלי להבין יותר מדי חתמתי על מסמכי הסכמה למסור אותה לאימוץ".

כשחזרה לביתה, ללא בתה, נישאה ג' בהוראת המשפחה לגבר מאילת. "לא היה לי טוב, ויומיים אחרי החתונה ברחתי בחזרה לבית הוריי בחיפה. אחרי גלגולים רבים ותהפוכות שעברתי, בגיל 18 הכרתי אדם טוב שתמך בי, וביחד הבאנו לעולם שני ילדים".

לדברי ג', לאורך השנים היא לא חדלה לפנות לשירות למען הילד במשרד הרווחה, המטפל בענייני אימוץ, בתחינה לקבל אות חיים כלשהו מבתה. "השארתי לה מכתבים בתיק האימוץ, עם תמונות ועדכונים על חיי. שיתפתי אותה לאורך השנים על ילדיי שנולדו ועל נכדיי. אבל בשירות טענו שהיא מעולם לא פנתה אליהם לפתוח את תיק האימוץ שלה. אני מתקשה להאמין ולקבל את זה.

"שמעתי על עוד מקרים בשירות למען הילד שבהם מכתבים ותמונות לא הגיעו מעולם ליעדם. אני מרגישה, כמו עוד אימהות במצבי, שלא ראו בי מעולם גורם שראוי ליחס אנושי במשוואה. מישהי שראויה לקבל רסיסי מידע על הבת שלה.

"למרות מצבי, מעולם לא קיבלתי תמיכה מהמדינה. לא טיפולים פסיכולוגיים, לא סיוע בשכר דירה, לא כלום. במשך כל השנים הרגשתי שלא ראו אותי בכלל".

בתה אמורה להיות כיום בת 41, אבל ג' לא יודעת עליה דבר. "אולי היא בעצמה אמא, ואני מניחה שהוריה המאמצים נתנו לה שם אחר. היום אני אדם חולה, ומאוד קשה לי. אני מתחננת שהרווחה תיזום פנייה אליה, שתספר לה עלי, שתעביר לה תמונות ומכתבים שלי. שלפחות אראה אותה פעם אחת בחיי - לפני שיהיה מאוחר מדי".

אל תשפטו אותי

ג' היא רק אחת מתוך אלפי אימהות ביולוגיות שבגלל סיפור חיים קשה נאלצו לחתום על הסכמה למסור את ילדיהן לאימוץ, ומאז הן חיות בגעגוע תמידי, בתחושת החמצה ובסקרנות אימהית באשר לגורלם. אימהות אשר חשות שמדינת ישראל הזניחה אותן פיזית, כלכלית ונפשית, ולא עשתה די כדי לתמוך בהן במהלך הריונן - וגם אחריו. לטענתן, אילו היו מקבלות תמיכה כזו, רוב הסיכויים שהיו מגדלות את הילד בכוחות עצמן במקום להיאלץ למסור אותו לאימוץ.

על פי תוכנית "הבית הקבוע", מדיניותו הרשמית של משרד הרווחה, בכל מקרה שבו הוצא ילד מבית הוריו הביולוגיים עקב קשיים - יש להעדיף את השבתו לבית ההורים אחרי שיעברו שיקום. אם זה לא אפשרי - יש לשלוח אותו לאימוץ במשפחת אומנה. המדיניות נועדה להציע לילד סביבת גדילה קבועה ומיטיבה ככל האפשר, בחברת ההורים שהביאו אותו לעולם. אבל מהנתונים עולה שבפועל רק 10% מהילדים ששוהים במסגרות חוץ־ביתיות חוזרים לבסוף לבית הוריהם הביולוגיים.

ג': "השארתי לבתי מכתבים בתיק האימוץ, עם תמונות ועדכונים על חיי, אבל ברווחה טענו שהיא מעולם לא פנתה לפתוח את התיק. אני מתקשה להאמין. אני מרגישה שלא ראו בי מעולם גורם שראוי ליחס אנושי במשוואה, מישהי שראויה לרסיסי מידע"

בישראל נרשמים כיום פחות מ־100 מקרי אימוץ בשנה - מחצית מהמספר בשנות ה־60. הליך האימוץ הנהוג בארץ הוא לצמיתות, והוא מכונה גם "אימוץ סגור". הליך זה לא מתיר לאם הביולוגית כל זכות ליצור קשר עם ילדה שאומץ - גם אחרי שבגר והגיע לגיל 18. לפי חוק אימוץ ילדים, שנחקק בישראל ב־1960, הזכות ליצור קשר עם ההורה הביולוגי שמורה לילד המאומץ בלבד. אמנם יש מקרים שבהם משפחות מאמצות מקיימות בהסכמה "אימוץ פתוח" - כזה שנוטל מההורים הביולוגיים כל זכות חוקית על הילד, אך מותיר להם זכות לשמור על קשר עם הילד ולהתעדכן במהלך חייו במשפחה המאמצת, אך מקרים אלה נחשבים נדירים.

לאורך השנים לא השתנה באופן מהותי מעמדן של נשים בישראל שנאלצו למסור את ילדן לאימוץ עקב קשיים כלכליים. דו"ח מבקר המדינה האחרון, שהתפרסם בחודש שעבר, חשף כי 91% מכלל האימהות שילדיהן הוצאו מהבית ב־2017 לא השתתפו בתוכניות שיקום כלשהן במימון משרד הרווחה. המספרים מדהימים: מתוך תקציב שעמד על כ־970 מיליון שקלים ב־2021, ושיועד לטיפול בילדים שהוצאו מביתם ולשיקום הוריהם - רק 2% הוקצו לשיקום ההורים.

מירי כהן (55), תושבת בית שמש, היא אם חד־הורית לשלושה ילדים מנישואיה הראשונים. כשהיתה בת 35 הביאה לעולם בן נוסף, שנמצא באימוץ, ולו קראה מתן. כיום היא מתפרנסת מעבודה במשק בית, ולא מפסיקה לחשוב על בנה, שאמור להיות חייל בן 20.

"בגירושיי כבר הייתי אמא לשלושה, ושקעתי במצב נפשי וכלכלי לא טוב. באותם ימים הכרתי מישהו - שממנו נכנסתי להיריון של מתן. ברגע שנודע שהריתי, האב לא רצה להכיר בילד ונעלם. למעשה, לא היה מי שייתן לי תמיכה כלכלית בהיריון ואחריו".

שירותי הרווחה לא סייעו לך?

"הם לא התגייסו להעמיד אותי על הרגליים, והתעלמו מבקשות בסיסיות שלי בתואנה ש'אין תקציב', למרות תחנונים חוזרים ונשנים. חייתי רק מהמזונות שקיבלתי מהגרוש שלי, 2,000 שקלים בחודש. זה היה נורא: יום אחד אין מים זורמים בבית, יום אחד אין חשמל. יום אחד יש משהו לאכול, יום אחד אין. כשבאתי לרֹווחה ואמרתי 'אין לי איך לתת תרופות לילד', 'אין לי מה לתת לו לאכול' - התעלמו. הייתי במלחמת הישרדות יומיומית, אבל לא הסתכלו עלי. כנראה לא הייתי חשובה מספיק בעיניהם.

"אחרי שילדתי את מתן הגיעה לבית החולים עובדת סוציאלית וביקשה לקחת אותו לאימוץ. סירבתי בכל תוקף. לנוכח המצב, אחי הציע לקחת את התינוק לאומנה אצלו, אבל זה לא החזיק מעמד. בגיל שנה מתן הוחזר אלי, אבל שירותי הרווחה טענו ש'לא מתאים לטלטל כך את הילד'. התקיימה ישיבה ברווחה, עם הרבה מאוד אנשי מקצוע, ושכנעו אותי שם שלטובת הילד - עדיף שיילקח לאימוץ. חתמתי על ההסכמה בלב קרוע, פשוט לא היתה לי ברירה כלכלית. התייאשתי.

"מאז, כבר יותר מ־18 שנים, אני מחכה בלב פועם לאות חיים ממנו. לצערי, לא ידעתי אז שקיימת בכלל אפשרות של אימוץ פתוח, וברווחה לא טרחו להסביר לי. לדעתי, הם היו צריכים להמליץ לי על הדרך הזאת".

מירי כהן: "אם הייתי מקבלת תמיכה נפשית וכלכלית מהמדינה, ייתכן שהייתי מגדלת את הבן שלי בכבוד. את חושבת שאמא שמחה למסור את הילד שלה? נלחמתי בשיניים לא לשלוח אותו לאימוץ. לצערי, לא היה לי מה לתת לו לאכול. אפילו מטרנה לא היתה"

מתן פתח את תיק האימוץ שלו?

"אני פונה כל הזמן ללשכת הרווחה, מבררת, שואלת ומנסה להבין אם הוא פתח או לא. האם שינו מאז את שמו? לא מסכימים לומר לי מילה. מנפנפים אותי בטענה שהם לא יודעים. הכנסתי לתיק האימוץ שלו מכתבים, תמונות עדכניות, צירפתי את מספר הטלפון שלי - ובינתיים כלום".

אולי הוא לא מעוניין לדעת מי אמו הביולוגית?

"אין ספק שרצון הילד עומד מעל הכל. אני לא מצפה שהוא יוותר על ההורים שגידלו אותו במסירות שנים ארוכות כל כך. אני רק רוצה לראות אותו, זה הכל. מה יהיה אחר כך? אני לא מצפה לכלום. אני קרועה מרוב געגוע אליו. על ההסכמה לשלוח אותו לאימוץ לא חתמתי בגלל שלא רציתי אותו. רציתי מאוד, אבל התמודדתי עם כל כך הרבה קשיים שפשוט לא נותרה לי ברירה.

"אם הייתי מקבלת תמיכה נפשית וכלכלית מהמדינה, ייתכן שהייתי מגדלת את מתן בכבוד ובשמחה. את חושבת שאמא שמחה למסור את הילד שלה? אני נלחמתי בשיניים לא למסור אותו לאימוץ. הבטחתי שאעשה הכל כדי להעניק לו חיים טובים, אבל לצערי לא הצלחתי לבד. ניסיתי, אבל לא היה לי מה לתת לו לאכול. אפילו מטרנה לא היתה, נאלצתי להרתיח לו מעט חלב עם מים. בגלל שראיתי תמיד את טובת הילד, העדפתי שיגדל במקום שיוכל לדאוג לו לצרכים הבסיסיים".

מירי כהן: "אני בוכה ומסתגרת. גם הסביבה שופטת: 'איך מסרת את הילד?'. תשפטו את מי שהפקיר אותי בלי קצבה מכובדת ובלי יכולת לעמוד על הרגליים. לא היה לי יום מאושר אחד מאז שבני הלך לאימוץ. הלוואי שאפגוש אותו ואסגור סוף־סוף מעגל"

וכל השנים לא הפסקת להתייסר.

"אני בוכה ומסתגרת בתוך עצמי. אין לי חברות. בני זוג פוטנציאליים שומעים את הסיפור שלי ובורחים. גם הסביבה שופטת: 'איך מסרת את הילד?'. תשפטו את מי שהפקיר אותי בלי קצבה מכובדת ובלי יכולת לעמוד על הרגליים. לא היה לי יום מאושר אחד מאז שמתן הלך. אחד. הלוואי שאפגוש אותו ואוכל לסגור סוף־סוף מעגל".

24 שנים של געגוע

דורון אברמוביץ (48) מנתיבות, שעובד בתחום המטבחים, הביא לעולם בצעירותו חמישה ילדים. שלושה בנים נמסרו לאימוץ כשהיו בגיל הרך, והוא לא יודע דבר על גורלם, ועם שתי הבנות הנוספות, כיום בנות 20 ו־21, הוא שומר על קשר אבהי.

"גדלתי בבאר שבע, וכשהייתי בן 17 הכרתי בחורה בגילי. יצאנו כמה שנים והתחתנו. בגיל 20 נולדו לנו תאומים, ובהמשך גם שתי בנות ובן. ואז התחיל הבלאגן. היתה הזנחה קשה בבית. אני עבדתי מבוקר עד ערב, כמפרנס יחיד, ואילו האמא הסתובבה מחוץ לבית. הילדים שהו בגן משבע בבוקר עד שבע בערב. בשלב מסוים ניגשתי לשירותי הרווחה ופשוט התרעתי שאי אפשר להמשיך לחיות בצורה כזו, שאי אפשר לגדל כך ילדים.

"מתוך מחשבה על טובתם הבנתי שעדיף שיגדלו במקום יותר יציב ובטוח. חתמתי על הסכמה למסור אותם לאימוץ, וגם האמא חתמה מצידה. זה קרה כשהתאומים היו בני 3. בהמשך התגרשנו, ואין ביני לבין האמא שלהם שום קשר".

מאז שנפרד מבניו, אברמוביץ לא מוצא מנוח אמיתי לנפשו. "אני קרוע מדאגה ומאהבה. מהרגע הראשון שלקחו אותם אני מתגעגע. לא ישן טוב. כל הזמן מחשבות. עם זאת, אני לא מתחרט, כי אני מניח שלילדים טוב יותר היום. אני מקווה שלא חסר להם דבר ושהם במקום הראשון. זה מה שחשוב.

"ניסיתי לברר בשירותי הרווחה אם התאומים, שכבר בני 28 היום, והבן הקטן יותר פתחו במהלך השנים את התיק. התשובה שקיבלתי היתה: 'אין לנו מושג, אנחנו לא יודעים'. הכנסתי לתיק האימוץ מכתבים ותמונות, אבל היום כבר הרמתי ידיים, כי אני מרגיש שאין עם מי לדבר. אני מבקש להכניס מכתבים עדכניים, להסביר את עצמי לילדים, שלא יכעסו עלי, שיבינו שפעלתי לטובתם, לא לרעתם - אבל הרווחה לא רוצה לעזור ולא מוכנה להכניס עוד מכתבים. הרווחה צריכה לנקוט פעולה אקטיבית כדי שהילדים שלי יידעו שאני מחפש אותם. אולי הם אפילו לא יודעים בכלל שהם מאומצים.

"ככה עברו עלי עשורים של געגוע. אני חולם עליהם בלילה וביום. החלום שלי הוא לראות אותם פעם אחת, לא יותר, ושימשיכו אחר כך בחייהם".

דורון אברמוביץ: "ניסיתי לברר בשירותי הרווחה אם ילדיי פתחו במהלך השנים את תיק האימוץ. התשובה שקיבלתי היתה 'אין לנו מושג'. אני מרגיש שאין עם מי לדבר. אני רוצה להסביר את עצמי לילדים, שיבינו שפעלתי לטובתם - אבל הרווחה לא רוצה לעזור"

מה מצבך כיום?

"עובד ומפרנס, וממשיך לכסות חובות כבדים מהעבר, שנוצרו כשכל עול כלכלת הבית היה רק על כתפיי. אני גר עם בת זוג אוהבת שעובדת בגן ילדים, ושתי הבנות שלי עצמאיות. שורף לי הלב שחמשת ילדיי לא גדלו יחד כאחים".

הגעתי למצב אובדני

גם אסתר שוקרון גיגי (63) מטבריה, מטפלת הוליסטית בהכשרתה, מתהלכת בחיפוש ובגעגוע. "הילד שמסרתי בעל כורחי לאימוץ אמור להיות היום בן 43", היא נאנחת. "הוא נולד ב־1980, כשהייתי בת 19 וחצי. כשנכנסתי להיריון, בן הזוג שלי בחר להיעלם. בגלל הפחד שלי מהתגובה של אבי ז"ל, שהיה אדם קשה, העברתי את תקופת ההיריון במעון 'אמירים', שם ניסו לשכנע אותנו שכדאי למסור את הילד לאימוץ. לא הסכמתי בשום אופן, ובשלב מסוים הגעתי לניסיון אובדני בגלל ניסיונות השכנוע הבלתי פוסקים האלה.

"הלידה בבית החולים היתה חוויה מפחידה עבורי. הייתי לבד, והמשפחה שלי הגיעה רק אחרי שהכל נגמר. לתינוק קראתי איתן. אחרי שלושה ימים אמרו לי שהוא חולה בצהבת, ושעלי לחזור למעון. החתימו אותי על מסמך שחרור מבית החולים, ולדעתי באותה הזדמנות החתימו אותי גם על מסמכי האימוץ, ללא ידיעתי והסכמתי.

"אמרו לי שהילד שוכב באינקובטור, אבל כשבדקתי ראיתי שהוא לא שם. צעקתי והשתוללתי, אבל הם טענו בקור רוח שחתמתי בהסכמה על מסמכי אימוץ. החלטתי לא לשתוק ויצאתי למאבק. פניתי לעורך דין בחיפה, לצד אבא של איתן, שחזר בינתיים לתמונה, אבל לא הצלחנו לשנות כלום.

"פניתי לרבנים, הפכתי עולמות. לאן לא הגעתי כדי למצוא את הילד הזה, לחפש אותו. בשירות למען הילד אמרו לי שהוא לא פתח את תיק האימוץ שלו. לתחושתי, הם לא ממש מגויסים לסייע, בלשון המעטה. אבל אני לא מוותרת, אני לא אעזוב את העולם לפני שאראה אותו".

עם השנים נישאה והביאה לעולם ארבע בנות. "הכרתי בעל מדהים, וגם הבנות מדהימות", קולה רועד. "אני מתרגשת בכל פעם שאני מדברת על המאבק שלי. בעלי ז"ל, שנפטר לפני שנה, היה שותף מלא בחיפושים, בכאב ובמאמצי החיפוש שלי. בשלב מסוים אפילו חשבנו שגילינו מה מספר הזהות של איתן, אבל לא השגנו שום פריצת דרך. מהרווחה ידענו רק שהוא מתגורר בירושלים, אז כשהוא חגג בר־מצווה עברתי עם בעלי בכל אולמות השמחות בירושלים, אבל לא מצאנו אותו".

מה היית מצפה שהמדינה תעשה למען אימהות ביולוגיות במצבך?

"שתיקח אחריות. כמו שידעו 'להעלים' את הילדים בלי להותיר עקבות, שייקחו אחריות על תיקון העוול הזה. מובן שאני אכבד כל החלטה של הבן שלי, אבל אני רק רוצה לראות אותו, ולו פעם אחת בלבד. רק לשבת איתו ולעשות סגירת מעגל. לבקש ממנו סליחה, שימחל לי, ושאוכל להסתלק בשקט מהעולם כשיגיע זמני. אני רוצה שהוא יידע שיש לו היום משפחה ענקית, טובה, עם לב רחב, אחיינים, דודים, בני דודים, גיסים, אחים - כולם מחכים לו, כולם רוצים שהוא יחזור".

אסתר שוקרון גיגי: "אמרו לי שהבן שלי שוכב באינקובטור, אבל בדקתי והוא לא היה שם. צעקתי והשתוללתי, אבל ברווחה טענו בקור רוח שחתמתי בהסכמה על מסמכי אימוץ. פניתי לרבנים, הפכתי עולמות, לאן לא הגעתי כדי למצוא אותו, לחפש"

גם ברטה בורמד (בוטבול) שקועה כיום במסע חיפוש נואש אחרי בתה האובדת. היא בת 71, אישה משכילה ומרשימה, דוברת אנגלית, צרפתית ועברית.

"בגיל 23 סיימתי לימודי מלונאות בירושלים, תחום שבו אני עוסקת כמעט 40 שנה. הייתי צעירה נאיבית שלא מבינה כל כך מחייה, עולה חדשה ממרוקו, ואחרי שהכרתי בחור כמה ימים, כשעבדתי כפקידה במלון בים המלח, מצאתי את עצמי בהיריון.

"מהרגע הראשון ידעתי שלא אוכל לגדל את התינוק. הוריי ומשפחתי הקרובה לא ידעו כלום, ולא הייתי מבוססת כלכלית בכלל. חברה שלי הפנתה אותי לשירות למען הילד בירושלים. הגעתי אליהם בחודש השמיני, ושם שלחו אותי לשהות עד אחרי הלידה בביתה של גברת מדרום אמריקה.

"ילדתי בחודש מארס 1976 בבית חולים ליולדות ביפו. אני זוכרת את התינוקת יוצאת ממני. שיער שחור מלא. לא הניחו אותה עלי, למרות שנורא רציתי לראות אותה. בלילה קמתי מהמיטה והתגנבתי לחדר הילדים. זיהיתי אותה לפי השיער. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את בתי.
"אחרי יומיים הגיעה מישהי עם טפסים לאימוץ - וחתמתי לה. היא שאלה איך ארצה לקרוא לתינוקת, ועניתי ללא היסוס 'אורלי'. חגגתי לה בלב בכל שנה יום הולדת".

מהיום שבו בתה הגיעה לגיל 18 חיכתה בורמד בקוצר רוח לאות חיים ממנה. "השארתי לה מכתבים בתיק האימוץ ומספר טלפון. רציתי לספר לה שהתחתנתי רק בגיל 53, ושלא הבאתי עוד ילדים לעולם, כי במשך שנים הרגשתי שלא מגיע לי. כשהייתי בת 43 התפכחתי ורציתי להרות, אבל אז גילו לי גידול בצוואר הרחם, ונאלצתי לגנוז את החלום סופית".

את סוד חייה גילתה למשפחתה לפני ארבע שנים, זמן רב אחרי שהוריה הלכו לעולמם - "הם מעולם לא ידעו שהיתה להם נכדה בכורה. במשך שנים הכיתי על חטא, אולי הם היו מקבלים אותה בסוף".
אחרי השיתוף הגבירה את פעולות החיפוש אחרי בתה. "בשלב מסוים אחי אפילו הציע שנשכור חוקר פרטי. אני שלחתי מייל לשירות למען הילד וביקשתי לדעת אם בתי חיה ואם היא גרה בארץ. ענו לי שכן. היום אורלי שלי אמורה להיות בת 47, וייתכן שאני בכלל סבתא ממנה.

ברטה בורמד: "לאורך השנים חלחלו בי מחשבות מפחידות - מה אם לא אימצו את בתי מייד? אולי היא היתה בודדה? התגלגלה בין משפחות? אבל לא רציתי להשתגע. דיבור איתה יביא לי את הנחמה. שלא תחשוב שאני נרקומנית, שנטשה אותה, חלילה"

"כשאפגוש אותה אני ארצה לבקש ממנה סליחה ולהסביר לה שרציתי את האושר שלה תמיד. מסרתי אותה לאימוץ כי לא ידעתי כלום על עצמי ולא רציתי לגרור אותה לחיים אומללים ולא מבוססים. לפעמים, לאורך השנים, חלחלו בי מחשבות מפחידות: מה אם לא אימצו אותה מייד? אולי היא היתה בודדה? אולי התגלגלה בין משפחות אומנה? אבל לא רציתי להיכנס לזה כדי שלא אשתגע. אני תמיד מעדיפה לדמיין אותה מוקפת במשפחה שמחה ואוהבת, ולכן היא לא מעוניינת לפתוח את תיק האימוץ שלה ולגלות מי אני.

"אני רוצה לדבר איתה ולשמוע שהיא בטוב. זה יביא לי את הנחמה. שלא תחשוב שאני איזו נרקומנית, חלילה, ושנטשתי אותה. שתדע שלמדתי והתפתחתי בחיים, ושאני ממתינה לה בזרועות פתוחות".

איחר את הרכבת

שרונה דוכנה, המלווה הורים מאמצים ואומנים, היא מייסדת מיזם האימוץ והאומנה מרכז הדרכה להורים ולאנשי מקצוע.

"כמו השקט שאחרי הסערה, כך גם אחרי מסירת ילד לאימוץ יש דומייה מחרישת אוזניים", היא אומרת. "קולן של האימהות הביולוגיות לא נשמע, ואם נשמע - אינו זוכה למענה ראוי. לקיחת ילד מזרועות אמו היא אירוע דרמטי ביותר לשניהם. חובה לטפל בהורים הביולוגיים ולאפשר להם להשמיע קול, לזכות בהקשבה ובתהליך שיקום בתקווה לריפוי.

"מהידוע לי אין גוף ייעודי שמעניק טיפול מלא לאימהות לאחר לקיחת הילד מרשותן. גורמים רבים מעורבים בתהליכים, כולם רוצים בטוב, אך המענה שניתן - לא די בו. הטרגדיה שעוברת האם היא בלתי נתפסת. קודם למסירה מצבה היה רעוע, ולקיחת הילד מערערת אותה עוד יותר. תהליך שיקומן של האימהות הוא זכותן - וחובתנו כחברה. רובן תהפוכנה שוב לאימהות בעתיד, ומכאן ששיקומן עשוי לסייע גם בגידול ילדיהן הבאים. הטיפול בטראומה שחוותה האם חייב להיעשות על ידי מומחים לטראומה ובעזרת תהליכים תרפויטיים חווייתיים".

שרונה דוכנה, מלוות הורים: "מהידוע לי אין היום גוף ייעודי שמעניק טיפול מלא לאימהות אחרי לקיחת הילד מרשותן. גורמים רבים מעורבים בתהליכים, כולם רוצים בטוב, אך המענה שניתן - לא די בו. הטרגדיה שעוברת האם היא בלתי נתפסת"

לדברי דוכנה, הנטייה כיום היא לשקול בחיוב אימוץ עם קשר, כלומר אימוץ פתוח. "מן הראוי שהקשר בין ילד שבגר ובין הוריו הביולוגיים, בדרך כלל אמו, יהיה הרבה יותר נגיש ופשוט מכפי שהוא מתנהל כיום. כל תהליך של חיבור הוא שונה, ולכן לא צריך לקבוע מתכונת אחידה, אלא להיות קשובים לכל הצדדים".

את הצד השני במשוואת האימוץ, זה של הילד המאומץ עצמו, מכיר מבשרו היטב צחי ברדוגו (52), שגדל כילד מאומץ. במשפחתו המאמצת גדל כבן יחיד, אבל אחרי שפתח את תיק האימוץ שלו, כשהגיע לגיל 47, גילה שיש לו למעשה אחים. את אמו הביולוגית, שנפטרה עוד לפני שפתח את התיק, מעולם לא פגש, אבל עם אביו הביולוגי הצליח להתאחד ("כל חיי עברו לי בראש בדקה לפני שנפתחה הדלת, הוא רעד וסיפר לי הכל"). את המסע האישי המטלטל שעבר לגילוי נסיבות מסירתו לאימוץ פירט בספרו "ילדותי השלישית", שיצא ב־2022.

כיום משמש ברדוגו מנטור המלווה מאומצים בוגרים במסעם לקראת פתיחת תיק האימוץ וההתוודעות למשפחתם הביולוגית. בד בבד, הוא מייעץ להורים מאמצים ומרצה על סיפור חייו. בשיתוף עמותת "משפחתא" יזם את הפודקאסט "ערוץ האימוץ", שבו הוא מארח מאומצים, אימהות ביולוגיות והורים מאמצים עם סיפורים ייחודיים.

להבנתך, מה הדבר העיקרי שהמדינה צריכה לשנות ביחסה לאימהות ביולוגיות?

"לתת להן תמיכה ומעמד. אני, כילד שנשלח לאימוץ, מרשה לעצמי להאמין שאין אמא שמסרה את הילד שלה מרצון. יש אמא שהיתה במצוקה - ולא היה מי שיסייע לה ויתמוך בה. המדינה וקהילת האימוץ בישראל חייבות לדאוג לקביעת מעמד חוקתי להורה הביולוגי. המדינה צריכה להכיר בצורכיהם המיוחדים ובטראומה שהם נושאים עימם כל חייהם, ולאפשר להם כלים להתמודד עם הנכות הרגשית הנסתרת. לאפשר להם להרים את הראש - מבושה לגאווה ולביטחון.

"המדינה חייבת להמשיך לתמוך וללוות הורים ביולוגיים. הממסד חייב למנוע תחושה של נטישה בקרב אימהות שחרב עליהן עולמן, במיוחד שעל פי רוב הן באות משכבת אוכלוסייה חלשה יותר בחברה הישראלית".

מה עובר על אמא ביולוגית מהרגע שהיא נאלצת למסור את ילדה?

"מסירה לאימוץ - בין שביוזמת האמא הביולוגית ובין שבאמצעות שירותי הרווחה - היא אירוע טראומטי ומייסר שמשנה את החיים. אמי הביולוגית, למשל, נפטרה בגיל 62 מבלי שסיפרה עלי מעולם לארבעת ילדיה - שאותם הביאה עם בעלה אחרי לידתי. היום אני יודע שהיא התייסרה ונהגה לבקר בבית הילדים שבו שכבתי כתינוק. היא תכננה להשיב אותי אליה, אבל המציאות טפחה על פניה. הבנתי שהוליכו אותה שולל, שהטעו אותה. זה נתן לי מנוח לנפש: כל חיי חייתי בתחושה שהיא ויתרה עלי, ובפועל גיליתי שהיא דווקא חלמה עלי".

צחי ברדוגו: "אני, כילד שנשלח לאימוץ, מאמין שאין אמא שמוסרת את ילדיה מרצון. המדינה וקהילת האימוץ חייבות לקבוע מעמד חוקתי להורים הביולוגיים, ולהכיר בצורכיהם המיוחדים. לאפשר להם להרים ראש מבושה לגאווה ולביטחון"

התנהלות אכפתית יותר מצד השירות למען הילד היתה מיטיבה, לדעתך, עם האימהות הללו?

"ברור. תהליך נכון מול ההורה הביולוגי, וזה כולל גם אבות, הוא הכרחי. הוא חייב להיות חלק מהטיפול הכולל של המדינה בקהילת האימוץ. לא מדובר רק בשלב שלפני המסירה לאימוץ, אלא בטיפול ובתמיכה רגשית בעת המסירה או לקיחת הילד על ידי שירותי הרווחה, ובשנים שאחר כך. וכמובן - בשלב שבו המאומץ הבוגר מבקש לפתוח את התיק, להיפגש ולהכיר את ההורה הביולוגי שלו".

העובד הסוציאלי אבי אופיר, מטפל זוגי פרטני ומשפחתי ומנחה קבוצות, סבור שזכות הצעד בתיק האימוץ לא אמורה להיות שמורה רק לילד המאומץ. אופיר הקים וליווה במשך שנתיים, בהתנדבות, את קבוצת התמיכה "אימהות ביולוגיות", אחרי שהבין, כהגדרתו, שקולן לא נשמע. במסגרת הקבוצה התכנסו אימהות ביולוגיות מכל רחבי הארץ למפגש דו־שבועי בתל אביב, בהובלתו של אופיר. המטרה: לעבור תהליכים רגשיים יחד - ובסביבה תומכת.

"החוק בישראל קובע בצורה חד־משמעית שאמא ביולוגית לא יכולה לחפש את הילד שלה שאותו מסרה לאימוץ. בעידן הרשתות החברתיות אימהות רבות מצליחות להגיע בכל זאת לילדיהן. כמי שהקים את הקבוצה שליוותה אימהות ביולוגיות בתהליכי עומק, אני סבור שאחרי פרק זמן מסוים, 25-20 שנה, גם לאמא מגיעה הזכות העקרונית לפתוח את התיק.

עו"ס אבי אופיר: "שהשירות למען הילד לא יספר סיפורים על חוסר תקציב וכוח אדם. שנתיים אני מחזר אחריו שיאפשר טיפול פרטני לאימהות ביולוגיות, אבל אף אחת מהן לא קיבלה. האימהות הללו לא נמצאות בסולם העדיפויות בכלל"

"יש לקבוע בחוק שמותר יהיה להן לקבל מידע מסודר, כמובן תוך כיבוד רצון הילד אם הוא מסרב. מי שיכול לעזור בעניין זה הוא ללא ספק השירות למען הילד, נוסף על ועדת הרווחה בכנסת, שצריכה לפעול לשינוי החוק בנושא פתיחת תיק האימוץ. צריכה להתקבל החלטה עקרונית שגם לאימהות הביולוגיות מגיעים טיפול ויחס שווה לאלה שמקבלים ההורים המאמצים".

עו"ס אופיר לא מרוצה, כלשונו, מתפקוד שירותי הרווחה בסוגיה. "שהשירות למען הילד לא יספר סיפורים על חוסר תקציב ועל מחסור בכוח אדם. הם צריכים לתת יותר משאבים לאימהות הביולוגיות. שנתיים אני מחזר אחרי השירות, שיאפשר טיפול פרטני לאימהות ביולוגיות. אף אחת מהן לא קיבלה טיפול".

ממה נובע המצב הזה?

"מחוסר תעדוף של האימהות הביולוגיות. הן לא נמצאות בסולם העדיפויות בכלל. גם בעמותות רק לאחרונה מתחילים להתייחס מעט לצרכים שלהן, אבל זה לא עומד בכלל בהשוואה למה שמקבלים ההורים המאמצים או הילדים המאומצים".

מה דרבן אותך, כאיש טיפול, להקים את הקבוצה לאימהות הביולוגיות?

"החברה הסתכלה תמיד על האימהות הללו בבוז והאשימה אותן שהפקירו את ילדיהן. מעולם לא עשו ניסיון אמיתי להבין את הרקע למסירת הילד. עם זאת, חשוב להדגיש שהמערכת רואה קודם את טובת הילד - ובצדק. איש לא טוען שילדים נמסרו לאימוץ בקלות דעת. הילדים הוצאו מהבית רק אחרי בדיקה מקיפה, וכשהיה ברור שהאמא הביולוגית לא מסוגלת לגדל אותו".

לא תמיד הפי אנד

ומה קורה להורים ביולוגיים שמצליחים לבסוף ליצור קשר עם הילד המאומץ, ואפילו לפגוש אותו? לדברי צחי ברדוגו, האיחוד המיוחל הזה עלול להיות לעיתים מורכב מכפי שנדמה.

"גם כאשר מתרחש הפי אנד ונוצר מפגש בין אם ביולוגית לילד שאליו נכספה כל השנים, הפערים שהוזנחו ולא טופלו בעקביות לאורך הדרך עלולים לייצר כאבי־משנה. במקרים רבים, ההורה הביולוגי רואה שילדו זכה לחיים טובים בהרבה ממה שיכול היה להציע לו בעצמו, ובתגובה הוא מפתח קהות רגשית מסוימת כלפי הילד. לעיתים קשה להורה הביולוגי לקפוץ באנג'י לתוך חיי הילד שהתבגר בינתיים.

ג': "אני מניחה שהוריה המאמצים של בתי נתנו לה שם אחר מזה שאני הענקתי לה בלידה. אולי היא בעצמה כבר אמא. היום אני אדם חולה, ואני מתחננת שהרווחה תיזום פנייה אליה ותספר לה עלי. שלפחות אראה אותה פעם אחת בחיי, לפני שיהיה מאוחר מדי"

"גם הילד המאומץ מתמודד עם קשיים משלו במפגש המאוחר עם ההורה הביולוגי. אני מלווה כעת, למשל, אישה שנמצאת בתהליך פתיחת תיק האימוץ והתוודעות לאמה הביולוגית, ערירית בת 83 מהשפלה. האם שמחה שפתאום יש לה בת שמתקשרת, דואגת ומבקרת, אבל הבת, מצידה, ציפתה להתמסרות גדולה יותר מצד האם - והתאכזבה. היא שאפה לקבל ממנה הרבה יותר חיבה והתעניינות בחיים שעברה, וגם לחוות ממנה שיתוף אמיתי בכלל היבטי חייה, לרבות הכספיים. אני לא מתיימר לקבוע מסמרות על כלל המפגשים, אבל מהיכרותי, במקרים רבים הקשר עם ההורה הביולוגי לא ממשיך באופן שהילד המאומץ ציפה לו".

רחל גרוס (74) מקריית אתא היא אחת האימהות הביולוגיות בנות המזל שהצליחו ליצור קשר עם ילדן המאומץ. סיפורה האישי החל כשהיתה חיילת בת 19 וחצי. באותם ימים הרתה לחברה הטוב, אך אביה מנע משניהם מלהינשא. כשהבינה שלא תוכל לשוב לביתה עם התינוקת, נאלצה בלב קרוע למסור אותה לאימוץ. מאז, במשך כ־50 שנה, היא חיה "עם חצי לב", כהגדרתה.

"חיפשתי את בתי שנים, בכל העולם. השארתי לה מכתבים ותמונות בתיק האימוץ, אבל לשווא. כמו לאחרות, גם לי יש תחושות קשות בנוגע להתנהלות של השירות למען הילד. כאמא ביולוגית הרגשתי לא פעם שאחרי שלקחו ממני את הילדה אני כבר לא ראויה למענה".

בתום כחצי מאה של חיפושים התרחש הנס שלו ייחלה, בדרך שלא קשורה לשירותי הרווחה. "המפגש איתה, ועם הנכדים שנולדו לי ממנה, היה אופורי וגדוש באמוציות. בפגישה היא סיפרה לי שמעולם לא קיבלה את המכתבים ואת התמונות שדאגתי להניח לה בתיק. אני מנוחמת מעצם העובדה שפגשתי את בתי אהובתי אחרי כל השנים האלה".

רחל גרוס, שמצאה את בתה בכוחות עצמה: "המפגש איתה, ועם נכדיי ממנה, היה אופורי. היא סיפרה לי שמעולם לא קיבלה את המכתבים שדאגתי להניח לה בתיק האימוץ. היום אני מנוחמת מעצם העובדה שפגשתי את בתי אהובתי אחרי כל השנים האלה"

ואלי הסיכום הטוב ביותר לכתבה יגיע מנתון מכאיב שמביא צחי ברדוגו: "בישראל מתרחשות מדי שנה כ־400 פתיחות של תיקי אימוץ. כיום יש כ־10,000 מאומצים בוגרים שטרם פתחו את התיק שלהם. במילים אחרות: יש רבבה של אימהות ביולוגיות שעדיין יושבות ומחכות לשמוע מילדיהן. האם מדינת ישראל תושיט להן יד סוף־סוף?"

תגובות

ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר בתגובה: "אימוץ הוא תהליך מורכב וקשה, הממוקד בטובתם של קטינים. השירות למען הילד מקפיד ושומר למאומצים כל מידע על אודותיהם, כולל ככל שיינתנו מכתבים המיועדים למאומץ בעת שיפתח את תיק האימוץ.

"משרד הרווחה לומד את המלצות דו"ח מבקר המדינה וממשיך ומדייק את דרכי העבודה, כולל אופן הטיפול וליווי משפחות והורים והקצאת המשאבים הנדרשת.

"בהתאם לחוק, הזכות לפתיחת תיק אימוץ היא של המאומץ בלבד. בימים אלה אנו בוחנים שינויים בחוק האימוץ, והאפשרות להעברת מידע להורים ביולוגיים על אודות מאומץ בוגר תיבחן גם היא".

meravs1992@gmail.com