בכיסא גלגלים, עדיין כואבת מהניתוח שעברה להוצאת אונת כבד מגופה, הגיעה לודמילה טיורינה לחדר שבו אושפזה בתה, מריה, במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים בילינסון.
"מריה שלי, מישינקה, את מזהה אותי?" מלמלה האם בעיניים לחות. "כן, אמא, אני מזהה אותך", השיבה הבת הנרגשת.
באותם רגעים מריה טרם ידעה את מה שידעו אמה וכל הצוות הרפואי של בית החולים: אונת הכבד שנלקחה מהאם הושתלה כתרומה בגופה - והצילה למעשה את חייה.
מריה נקלעה לסכנת מוות אחרי שהכבד שלה קרס בפתאומיות והפסיק לתפקד. הניתוח הכפול - האחד להוצאת האונה מגופה של האם, והשני להשתלת האונה בתוך זמן קצר בגופה של מריה - העמיד את מיטב הצוותים והמוחות של בית החולים, כולל ההנהלה הבכירה, במצב חירום.
הדרמה הרפואית כולה היתה השיא במסע ההישרדות המטלטל שעברו האם ובתה בשנה האחרונה, אחרי שנמלטו מאימת הכוחות הרוסיים שכבשו את העיר שבה גרו באוקראינה. שנה מסויטת שבמהלכה הפציצו הרוסים באכזריות את שכונתן, העמידו טנק בחצר ביתן, והטילו אותן לתוך מסלול כפוי של בריחה, חסרות כל, עד שמצאו סוף־סוף מקלט ומנוחה בישראל.
"רק עכשיו, אחרי שנה כל כך קשה, מסוכנת וכואבת אנחנו יכולות לנשום קצת", נאנחת מריה. "אבל אנחנו עדיין מאוד מודאגות ממה שקורה באוקראינה, זה לא נותן לנו מנוח".
לודמילה מתבוננת באהבה בבתה. "העיקר שאנחנו בחיים ושמריה שלי חיה. עברנו כל כך הרבה יחד. אני רק רציתי שהיא תחיה, ושתמשיך להיות איתי".
"ממול התפוצץ בית"
עד לפלישה הרוסית לאוקראינה, בסוף פברואר 2022, התגוררו לודמילה (56) ומריה (33) בבית פרטי נאה בעיר רובוז'נויה, במחוז לוהנסק שבמזרח אוקראינה. לודמילה היא במקצועה אחות רפואית, ומריה לימדה כוריאוגרפיה ויוגה באוניברסיטה מקומית.
אבי המשפחה, אנדריי (58), מתגורר בישראל כבר שבע שנים ומתפרנס כמתקין חלונות ותריסים, ואילו האם ובתה היחידה נשארו לחיות באוקראינה לבדן. כשהן נזכרות בהפצצות הרוסיות ובתופת שעברו במלחמה, כל גופן רועד.
"זה היה נורא ואיום, אי אפשר לתאר כמה היה קשה", מסבירה מריה. "הרוסים הפציצו את כל השכונה, את כל הבתים. ממש מולנו התפוצץ בית. כיוון שגרנו בבית פרטי, הרוסים הגיעו ורצו להכניס אל תוך הגינה שלנו טנק, להסתיר אותו.
"היו שם ערימות של עצים לחימום הבית, ובגלל שלרוסים לא היה כוח לפנות אותן הם הציבו לבסוף את הטנק ממש ליד חצר הבית שלנו. ככה חיינו, באימה. החיילים הרוסים היו פשוט נכנסים אלינו הביתה, לוקחים אוכל, שותים מים, עושים מה שהם רוצים אצלנו".
לודמילה: "לצערנו הרב, אנשים שגרו לידנו נהרגו בהפצצות. אני אחות בהכשרתי, כך שהיו מקרים שבהם נזעקתי וטיפלתי בפצועים, חבשתי אותם בעצמי. זה היה מאוד קשה. כל הזמן חשבנו איך לברוח משם, אבל זה היה בלתי אפשרי בהתחלה".
שבועות אחדים אחרי תחילת המלחמה כבר לא היו בעיר מים זורמים וחשמל. "בלילות לא ישנו בכלל. זה היה סיוט גדול. פחד מוות אמיתי. תנאי המחיה הפכו לבלתי נסבלים, המראות ברחובות היו בלתי אפשריים. גופות ברחובות, אנשים פצועים נאנקים מכאבים. פשוט נורא".
מריה: "אמא של חברה טובה שלי נהרגה בהפצצות של הרוסים".
בהתחלה עוד הצליחו לשמור על קשר עם קרובי משפחתן. ולנטינה (76), אמו של אנדריי, מתגוררת במרחק שני רחובות מהן, ומדי פעם יצרו איתה קשר. כך גם עם קרובי המשפחה שחיים בישראל.
"מדי פעם שמענו מהם משהו, בהודעות או בשיחות, אבל גם זה הלך ודעך", מספרת נטליה מורשוב, אחותו של אנדריי, שחיה בישראל כבר 21 שנים. "אמא שלי הצליחה בשלב מסוים לברוח לפולין, ומשם הגיעה לארץ. לודמילה ומריה נשארו תקועות בעיר המופצצת".
נטליה מתרגמת עבורנו את הראיון, שמתקיים בביתה בפתח תקווה. לודמילה ומריה מדברות בשפה האוקראינית, אך לדבריהן, הן מתכוונות להתחיל כעת ללמוד עברית.
בינתיים המצב ברובוז'נויה הלך והחמיר. הרוסים לא הפסיקו להפציץ את העיר, כולל את הרחוב של לודמילה ומריה. בנס ביתן לא נחרב, בשונה מבתים אחרים רבים בשכונה.
"כשהרוסים הגיעו לרחוב שלנו, הם כבר כבשו למעשה את כל העיר", משחזרת מריה. "לפני המלחמה לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות, אבל מאותו רגע כל מה שרצינו לעשות הוא לברוח משם".
הרוסים, שהיו מעוניינים בפינוי מהיר של העיר, הציעו לתושבים לעזוב את בתיהם, להשאיר מאחור הכל ולעבור לעיר אחרת באוקראינה - סטארובלסק. לודמילה ומריה הסכימו ועזבו את כל ציודן, ולמעשה חיים שלמים, מאחוריהן.
לודמילה: "חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה הרוסים אמרו שעכשיו ייתנו לנו כמה ימים של שקט ושכדאי לנו מאוד לעזוב, כי אחר כך הפיצוצים יימשכו ואנחנו פשוט ניהרג כמו רבים אחרים בעיר".
מריה: "אז החלטנו לעזוב הכל. יצאנו איך שאנחנו, בלי כלום, רק עם שני הכלבים הקטנים שלי ושני תיקים קטנים. העמיסו אותנו, כמו הרבה תושבים אחרים, על טנדר. למזוודות לא היה מקום, והרוסים מאוד כעסו שהבאתי גם את הכלבים. השארנו את כל חיינו הקודמים מאחורינו ופשוט ברחנו משם. עמדנו צפופים, כמו סרדינים, בטנדר הרוסי ונסענו לחיים חדשים לגמרי, בלי לדעת מה יהיה, איך נסתדר, איך נחיה בכלל. מצב משוגע לגמרי".
לודמילה: "שכנים לידנו נהרגו מההפצצות. אני אחות בהכשרתי, ולפעמים חבשתי פצועים בעצמי. בלילות לא ישנו בכלל. זה היה סיוט גדול. פחד מוות אמיתי. תנאי המחיה הפכו לבלתי נסבלים, מראות בלתי אפשריים של גופות ברחובות"
הן ירדו בעיר החדשה חסרות כל ("פשוט זרקו אותנו שם ואמרו לנו 'זהו, תסתדרו'"), ואחרי יומיים הצליחו לעבור את הגבול לעיר קראסנודר שברוסיה. שם שכרו דירה זמנית והחלו לתכנן את הצעדים הבאים במסע שנכפה עליהן - אם, בתה ושני כלבים, כמעט ללא בגדים להחלפה וללא ציוד בסיסי.
מריה: "עם כל הכאוס שעברנו, הרגשנו שאנחנו רוצות לשרוד, לחיות. הצלחנו לעבור שוב את הגבול מרוסיה לגאורגיה, שקיבלה אז פליטים אוקראינים כמונו, ושם חזרנו מעט לנשום. יצרנו שוב קשר עם קרובי המשפחה שלנו בארץ והתחלנו להתארגן.
"בגאורגיה מאוד עזרו לנו. היינו שם שבועיים. אנשים טובים נתנו לנו בגדים ואוכל, כל מה שהיינו צריכות. זה מאוד חימם את ליבנו. במקביל היינו צריכות לקבל החלטה: מה הלאה? איפה אנחנו הולכות לחיות? ובעצם, איך אנחנו ממשיכות את חיינו מכאן".
בסופו של דבר, החליטו להגיע לישראל. "רצינו להתאחד עם אבא שלי ועם שאר קרובי המשפחה שלנו כאן. עם כל האסון שעברנו, העדפנו להגיע למקום שיש לנו בו משפחה חמה", מסבירה מריה. הן נחתו כאן בסוף אפריל 2022.
לודמילה: "הגענו לארץ, ומייד הרגשנו דבר אחד מרכזי: ביטחון. סוף־סוף, אחרי כל מה שעברנו".
מריה זורחת: "קודם כל קיבלתי את הכלבים שלי בחזרה, אחרי שהרדימו אותם והובילו אותם בכלובים מיוחדים בטיסה לישראל. כאן ראיתי שוב את אבא שלי, אחרי שש שנים של פרידה, ואת קרובי המשפחה. זה היה מאוד מרגש".
בפתח תקווה הן מתגוררות עם אנדריי, ובינתיים מצאו עבודה בניקיון משרדים ברמת החייל בתל אביב.
"היינו מאוד עצובות בהתחלה", משחזרת מריה. "למעשה, החיים הקודמים שלנו נשברו. עזבנו את העיר שלנו, את החברים. עזבנו מאחורינו ארץ שנמצאת במלחמה קשה, עם הרוגים וחורבן גדול. אמא שלי ואני היינו צריכות להתחיל הכל מחדש. דווקא עם עבודת הניקיון הסתדרנו, כי ראינו בזה חיים ופרנסה, וידענו שבהמשך נוכל לעשות דברים אחרים".
מבטים מודאגים במוניטור
עשרה חודשים אחרי שהגיעו לישראל שוב נפלו עליהן השמיים.
"בתחילת פברואר השנה התחלתי להרגיש לא טוב", מספרת מריה. "עד אז הכל היה בסדר איתי, אבל פתאום התחלתי להקיא ולהרגיש ממש רע".
אחרי יום נוסף של תחושה גופנית רעה היא הבינה, יחד עם בני משפחתה, שמשהו עמוק אינו כשורה. היא הגיעה לבית החולים בילינסון, שם זיהו הרופאים כי מדובר בבעיה בכבד, והעניקו לה טיפולי דיאליזה וליווי צמוד.
אלא שמכאן ואילך התפתחה דרמה רפואית שאיש לא ציפה לה: מצבה של מריה הידרדר במהירות, וצוות בית החולים הבין שיש צורך להוציא בדחיפות את הכבד מגופה ולהשתיל במקומו אונת כבד מתורם חי.
ד"ר אביתר נשר, ראש מחלקת ההשתלות בבילינסון, ניהל את הטיפול במריה. "היא הגיעה אלינו, וההידרדרות שלה היתה מאוד קיצונית. נדירה. מצאנו את עצמנו במרוץ נגד הזמן.
"מריה הגיעה אלינו ביום חמישי, וכבר למחרת היתה מורדמת ומונשמת. כל בילינסון נעמד על הרגליים - ממנהל בית החולים ומטה, המון צוותים רפואיים. היא היתה בסכנת חיים אמיתית, וידענו שהיא חייבת לקבל תרומת כבד".
לתמונה נכנס מייד גם ד"ר מריוס בראון, מנהל המכון למחלות כבד בבילינסון. ד"ר נשר: "עשינו לאמה של מריה בדיקות דם, וראינו שסוג הדם שלה תואם לזה של בתה. אחר כך ביצענו לאם בדיקות דחופות מאוד שכללו MRI ,CT, תפקודי כבד, ועוד. הגענו למסקנה שלודמילה יכולה לתרום את אונת הכבד לבתה.
"לאורך כל אותו סוף שבוע עשרות אנשי צוות בבית החולים עזבו הכל ועסקו בדבר אחד בלבד - הצלתה של מריה. מתאמי ההשתלות, מנהלי מחלקות, כירורגים, מרדימים, אחיות, וכמובן הנהלת בית החולים - כולם עבדו למען המטרה הזאת".
מריה: "הייתי בהלם כשסיפרו לי מה עברתי. בכלל לא ידעתי שאני הולכת להשתלה. אני מרגישה שלאורך כל השנה הזאת הייתי בתוך סרט אימה, ועכשיו אני יוצאת מבית הקולנוע. יש לי הרבה געגוע לחיים הנורמליים שהיו לי ולאמא שלי לפני הכל"
בשבת בצהריים התקבל מטעם הוועדה הרפואית של המרכז הלאומי להשתלות האישור לבצע את ההשתלה. ד"ר נשר: "ברגע שקיבלנו את האור הירוק הסתערנו על העניין. היינו צריכים לארגן שני חדרי ניתוח נפרדים למריה ולאמה. צוותים רבים שלנו גויסו לניתוחים, ועבדנו במהירות שיא. ד"ר ולדימיר טנק וד"ר מיכאל גורביץ' ניתחו את לודמילה והוציאו מגופה את אונת הכבד הימנית. הניתוח ארך כשש שעות".
אחרי הניתוח שעברה לודמילה נערך הצוות הרפואי, בראשותו של ד"ר נשר, לניתוח של מריה. "ניתוח להשתלת כבד הוא הניתוח הכי מורכב שיש", אומר ד"ר נשר. "על אחת כמה וכמה כשמשתילים רק אונה ולא כבד שלם. תהליך ההכנה והחיבורים במהלך הניתוח עצמו הם סופר־סופר מורכבים ועדינים".
מריה הוכנסה לניתוח, שנמשך שמונה שעות. במהלכו השתילו ד"ר נשר וד"ר ודים מז'יבובסקי, יחד עם כל הצוות שלהם, את אונת הכבד של האם בגופה של הבת.
ד"ר נשר: "זאת היתה דרמה מאוד גדולה. שעות ארוכות בחדר הניתוח. השתלת כבד היא אירוע מאוד סטרסי, במיוחד במצב המאוד־גבולי שבו היתה מריה. כדי לשחרר לחץ מחדר הניתוח אני נוהג להשמיע לכל הצוות מוזיקה, ומשתיק אותה רק בשלבים הקריטיים של הניתוח. בניתוח של מריה כיביתי את המוזיקה אחרי ארבע שעות, כשהזרמנו דם לתוך אונת הכבד שנתרמה. זה שלב מאוד דרמטי וקריטי בניתוח.
"היינו מאוד דרוכים וקשובים למוניטורים. זה יכול היה להגיע למצבים של החייאה או הפרעות קצב בלב. ממש המאני טיים. אחרי שעברנו את זה אפשר היה להדליק שוב מוזיקה ולהמשיך בניתוח - שלשמחתנו עבר בהצלחה רבה".
אחרי סיום הניתוח נדהמו הרופאים מקצב ההתאוששות יוצא הדופן של מריה. ד"ר נשר: "אתה רואה חולה שמידרדרת בצורה נדירה וקיצונית, מורדמת ומונשמת - ואחרי הניתוח היא מתאוששת בצורה נדירה. בתוך 12 שעות היא שבה להכרתה, וזה היה דבר מאוד מרגש עבור כולנו".
מה גרם מלכתחילה למצבה הכה קשה?
"היתה לה מחלה ויראלית, והיא הגיבה אליה בצורה מאוד קיצונית שממש איימה על חייה. היינו חייבים להתערב בשיא המהירות, ואני שמח שהצלחנו להציל אותה".
ד"ר אביתר נשר, ראש מחלקת ההשתלות בבילינסון: "ההידרדרות של מריה היתה מאוד קיצונית. נדירה. מצאנו את עצמנו במרוץ נגד הזמן. היינו צריכים לארגן שני חדרי ניתוח נפרדים לה ולאמה. צוותים רבים שלנו גויסו לניתוחים, ועבדנו במהירות שיא"
ד"ר ערן רוטמן, מנהל בילינסון, מסביר כי מדובר באירוע יוצא דופן מאוד, שחייב את התערבותו ואת מעורבותו האישית בכל שלב - מהרגע שמריה אושפזה בבית החולים.
"אכן, היתה פה התערבות דרמטית כלל־מערכתית. מייד הבנו שמדובר בדלקת כבד סוערת, שתגיע בתוך ימים ספורים לרמת הרס בלתי הפיכה של הכבד - ולסכנת חיים.
"הבנו גם שאין למריה ביטוח רפואי, ולא היה לנו ספק שאנחנו ניקח על עצמנו את מימון כלל הטיפול בה. ניתוחי כבד הם מאוד יקרים, וזה עלה לנו כמיליון שקל, אך לנגד עינינו עמד דבר אחד: הצלתה של מריה.
"הבנו גם שהיא תצטרך השתלה דחופה מתורם חי. אני עומד בראש ועדת ההשתלות של בית החולים, ולצידי יושבים שם גם עובדת סוציאלית, עורכת דין, פסיכולוגית, נציג ציבור ורופאים. עבדנו כל סוף השבוע וערכנו בדיקות מקיפות כדי לוודא שהאמא, לודמילה, מתאימה לתרום אונת כבד לבתה".
פגשתם את לודמילה לפני הניתוח?
"כמובן. התכנסנו כולנו בבית החולים בשבת בצהריים, שזה כשלעצמו דבר חריג ומיוחד, ואחרי שדנו בעניין אישרנו את ההשתלה. בילינסון התגייס כולו להצלתה של מריה, ואני מאוד גאה בכך".
לודמילה מגלה שקיבלה הלם כשהבינה את חומרת מצבה של בתה, וכששמעה מהצוות הרפואי את הבשורה שהיא יכולה לתרום למענה אונת כבד ולהציל בכך את חייה. "הכבד של מריה קרס פתאום, מעכשיו לעכשיו. נכנסתי למתח נפשי גדול. אחרי שהסבירו לי, התפללתי שהכבד שלי באמת יתאים לה. אחרי כל מה שעברנו באוקראינה, אחרי כל המסע שבו ראינו את המוות בעיניים, אחרי שנמלטנו יחד, באומץ - רק רציתי שהבת שלי תחיה.
"לא ראיתי שום אפשרות אחרת. הכרתי את כל המשמעויות של הניתוחים שהיא ואני נעבור. אני הרי אחות, ואני מבינה היטב את העניין. הסבירו לי שגם אני יכולה להיפגע, חלילה, מהתהליך. התפללתי שהכל יצליח ויעבור בשלום".
מריה מתערבת: "כל המצב הזה, שאליו נקלעתי בלי שום התרעה, עצבן אותי מאוד. אז כנראה הוצאתי פשוט הכל, באגרסיביות. בגלל המצב שלי, ובגלל שהורדמתי, לא הייתי ממש מודעת לדרמה הגדולה שמתרחשת סביבי. אני כבר לא זוכרת מה בדיוק אמרתי, למי הרבצתי ואת מי נישקתי".
לודמילה: "אני עברתי ניתוח ארוך, ואחר כך מריה עברה ניתוח מאוד ארוך משלה. לא היינו למעשה יחד. בהתאוששות שלי כל הזמן שאלתי את הרופאים מה איתה - היא מתעוררת? לא מתעוררת? הייתי במתח נפשי גדול".
כאמור, מריה שבה להכרתה בתוך זמן קצר יחסית. "המשפט הראשון שהיא אמרה לנו היה: 'איפה אמא שלי? איפה הכלבים שלי?" משחזרת נטליה את הרגע המאושר.
לודמילה: "כשסוף־סוף נפגשנו הסברתי למריה, בהומור, שהעברתי אליה את הכבד שלי. ככה סיפרתי לה מה שקרה, כי עד אז היא לא ממש הבינה. כשהיא שמעה את ההסבר שלי, היא היתה בשוק. היא התקשתה לקלוט מה התחולל בשעות מורטות העצבים שבמהלכן היא היתה מורדמת ומונשמת".
מריה: "הייתי באמת בהלם ממה ששמעתי שעברתי. בכלל לא ידעתי שאני הולכת להשתלה. אני מרגישה שלאורך כל השנה הזאת הייתי בתוך סרט אימה, ועכשיו אני יוצאת מבית הקולנוע. יש לי הרבה געגוע לחיים הנורמליים שהיו לי ולאמא שלי לפני שפרצה המלחמה הארורה".
לודמילה: "אני הבנתי בשנה האחרונה שכל החיים שלנו שווים לאפס, ושבעצם הכל יכול לקרות. אנחנו רוצות מאוד להודות לבילינסון על הטיפול בנו, לצוותים שהצילו לי את הבת. הם התגייסו במהירות, עטפו אותנו בחום, בדאגה ובמקצועיות גדולה. אנחנו ממש מורידות בפניהם את הכובע. קרה לנו נס גדול - מריה שלי נשארה בחיים".
מצאה אהבה בארץ
כעת הן מנסות להסתגל לחייהן החדשים בישראל. משרד הפנים ניפק להן היתר שהות בארץ עד סוף יולי, והן מקוות שההיתר יוארך עוד, עד שמעמדן יוסדר. בינתיים הן רוצות ללמוד עברית מאפליקציות, ומתחילות, אט־אט, לראות קצת אור.
מריה מספרת שכבר יש לה כאן אהבה. "באחד המקומות שבהם עבדתי בניקיון פגשתי בחור בן 37, שעבד שם כברמן. הוא ישראלי, ואנחנו חצי שנה יחד. הבנתי שהוא שהה לידי בטיפול הנמרץ, ואפילו ישן בבית החולים. טוב לנו יחד".
מריה: "אני מתאוששת, ואנחנו רוצות לחיות בישראל. אם קריסת הכבד היתה קורית לי באוקראינה - כבר לא הייתי בחיים. אף אחד שם לא יכול לטפל בי כמו שטיפלו בי כאן. במצב מלחמה אין פנאי ויכולת לטפל כמו שצריך במקרה מורכב שכזה"
מה יהיה עם אוקראינה?
מריה נחרצת: "קודם כל, רק ניצחון. אני תרמתי מפה כסף שהגיע לשם, חלק לא קטן מהמשכורת שלי. אנחנו מתפללות ומאוד מקוות שהאזור שלנו יחזור להיות חלק מאוקראינה. אני יודעת שבכל מקרה ייקח הרבה זמן לשקם את ההריסות מהמלחמה.
"90 אחוזים מהבתים בעיר שלנו נחרבו. פשוט אינם. אנחנו לא יודעים מה עלה בגורל הבית שלנו, כי אף אחד לא שלח לנו משם תמונות עדכניות, אבל רוב הסיכויים שגם הוא הלך. זה מאוד מעציב אותנו. כל האירוע הקשה הזה הוא חור גדול בלב".
מריה נמצאת עדיין בחופשת מחלה בביתו של אביה, אך מרגישה לדבריה "הרבה יותר טוב". היא מגיעה בכל כמה שבועות לבדיקות מעקב בבית החולים, ונראה שהכבד שאמה תרמה לה נקלט היטב בגופה.
"אם כל העניין הזה, של קריסת הכבד, היה קורה לי חלילה באוקראינה - כבר לא הייתי בחיים. אף אחד לא היה יכול לטפל בי כמו שטיפלו בי כאן, בישראל. במצב מלחמה אין לאיש שם פנאי ויכולת לטפל כמו שצריך במקרה מורכב שכזה".
את רואה עתיד לך ולאמך בארץ?
"כן. אתה יודע, בכל השנה המסויטת הזו, וגם בשלב הראשון של הגעתנו לישראל, לא הייתי מסוגלת לשמוע מוזיקה שמחה. כבר לא יכולתי ללמד אנשים לרקוד ולתרגל יוגה, כמו שפעם אהבתי מאוד לעשות. הרגשתי רק עצב גדול.
"עכשיו אני רואה חיים יותר ורודים. אני רוצה לחזור וללמד את המקצוע שלי, להשתלב בארץ בעבודה שלי - ולחזור אל השמחה והחופש".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו