נבחרת ישראל עד גיל 20 היתה רחוקה 13 דקות מכך שמסעה לאליפות העולם בארגנטינה יישאר בעיקר המסע שלה עם עצמה. כדי להיכנס ללב המיינסטרים הישראלי, בוודאי בספורט, צריך לייצר שני דברים: סיפור והצלחה, או בקיצור סיפור הצלחה. אחרי כמעט שלושה משחקים בשלב הבתים לא היה לנבחרת הישראלית לא מזה ולא מזה.
היא פתחה את הטורניר מול קולומביה, נבחרת חזקה מדרום אמריקה, ולמרות שהובילה 0:1 מפנדל של דור תורג'מן והיתה טובה יותר ברוב המשחק, ספגה שער שוויון, נסוגה לאחור ונכנעה 1:2 משער של הקולומביאנים בדקה ה־90. ההפסד הזה הציף את השיח על אופיו של הכדורגל הישראלי, על התבוסתנות והנחיתות הפיזית, על הקשיים המנטליים ועל חוסר היכולת לספק תוצאות ברגע האמת.
במשחק השני היריבה היתה סנגל, אלופת אפריקה, שגם מולה שמטה ישראל יתרון מוקדם אולם הצליחה להשיג נקודה חשובה ויוקרתית. כך הגיעו השחקנים הצעירים למפגש האחרון מול יפן עם נקודה אחת בקופה, כשהאפשרויות ספורות וברורות: ניצחון - והיא ממשיכה בוודאות לשמינית הגמר, כל תוצאה אחרת משמעותה אריזת מזוודות והביתה.
המשחק הזה, להבדיל מהשניים הראשונים שנערכו בלה פלאטה שבפרוורי בואנוס איירס, התקיים במנדוסה שבמערב. בעיר היפהפייה שלמרגלות רכס האנדים יש כ־1,200 יקבים שהופכים אותה לבירת היין של ארגנטינה, וגם קהילה יפנית לא קטנה וקהילה יהודית שמונה כ־5,000 איש.
בערב שבת רבים מהם תפסו מקום באצטדיון "מלבינאס ארחנטינאס", למשחק חורץ גורלות עבור שתי הנבחרות. רוח קרירה נשבה ביציעים, הטמפרטורות נשקו ל־5 מעלות והיפנים, שהיו זקוקים רק לתיקו כדי להמשיך הלאה, פתחו טוב יותר ואיימו תכופות על השער של תומר צרפתי המצוין.
השוער ממכבי נתניה שמר על שערו עם שלוש הדיפות מוקדמות, אולם רגע לפני השריקה לסיום המחצית הראשונה, קצר בתקשורת בינו לבין שחקני ההגנה הוביל ליתרון יפני. צהלות שמחה נשמעו בפינה העליונה של היציע הצפוני, שם התקבצו האסיאתים של מנדוסה, בעוד דממה פילחה את היציע הישראלי. מד האופטימיות, שצנח רגע אחרי שהנבחרת נקלעה לפיגור, כמעט התרסק לחלוטין כשהמחליף רן בנימין הורחק בשני כרטיסים צהובים. על השעון נותרו 13 דקות וישראל, בעשרה שחקנים, זקוקה לשני שערים. בדיוק אז קרו שני דברים: סיפור, והצלחה.
הפכו לרב־מכר
הניצחון מול יפן, של־13 הדקות האחרונות שלו עוד נצלול לעומק, והעלייה לשמינית הגמר, הפכו את הסיפור של הנבחרת לרב־מכר. בישראל כמובן, אבל לא רק. מייד כשנגמר המשחק הגיעו אלי פניות מהקהילה היהודית במנדוסה בניסיון לקבוע מפגש בין אנשי התקשורת לאנשי הקהילה. קבענו, ולמחרת נפגשנו במתחם של מכבי מנדוסה, קבוצת הכדורגל הכישרונית של הקהילה, לשיחה על כדורגל, חברה ותרבות.
"בובה ויוי" (סבתא ויוי) סיפרה לנו שהמשחק מול יפן היה משחק הכדורגל הראשון של נכדיה, שבאו כולם עם דגלי ישראל וחזרו הביתה שיכורים מניצחון. אחרים סיפרו שהם מרגישים בני מזל שנפלה בחלקם ההזדמנות לראות נבחרת ישראלית בעיר שלהם, והבטיחו שיעשו מאמצים להביא את כל מי שיוכל למשחק שמינית הגמר מול אוזבקיסטן.
במקביל, השמועות על הנבחרת המלהיבה הגיעו גם לאוזני מטיילים ישראלים, שארזו במהירות את המוצ'ילה והגיעו למנדוסה ממקומות כמו בואנוס איירס ומברילוצ'ה, וגם מסנטיאגו שבצ'ילה, מטולום שבמקסיקו ועוד.
"היה ברור שנעשה הכל כדי להגיע לתמוך בנבחרת", הסביר איתמר, שהשקיע לא מעט כסף במסע וברכישת כלי עידוד. עבור האוהדים הישראלים והיהודים, מדובר באירוע שהוא בגדר חובה. מעטים הדברים השורשיים והמרגשים יותר מאשר להיות באירוע ספורטיבי של המדינה שלך על אדמת מדינה אחרת. תחושת ה"אנחנו נגד העולם" כל כך סוחפת, שאין צורך להיות פטריוט גדול ובטח שלא אוהד כדורגל כדי לרצות להיות חלק מזה.
למשחק שמינית הגמר, שנערך בשלישי בערב במנדוסה, הגיעו כבר כ־10,000 צופים, שרבים מהם תמכו ועודדו את הנבחרת בתכלת. הפחד הגדול היה שהציפיות והעניין יפגעו בשחקנים הצעירים, אבל הם המשיכו בשלהם ובפעם השנייה בתוך שלושה ימים ניצחו עם שער ענק בתוספת הזמן.
הפעם הכובש היה ענאן חלאילי, חלוצה של מכבי חיפה, שדחק את הרגל לאחר כדור חופשי שהגביה איליי מדמון וכבש את ה־0:1.
בפעם השנייה בתוך שלושה ימים ערימת שחקנים בתכלת חגגה על הדשא של מנדוסה שער ניצחון דרמטי, שניפץ עוד תקרת זכוכית וריסק עוד דעה קדומה לגבי הכדורגל שלנו. "זה היה שווה את כל המסע שעשינו לפה", אמר האוהד אילן, שהגיע ממקסיקו בבוקר המשחק.
מתבקש היה לכנות גם את השער הזה "בלתי ייאמן", אבל יש עניין עם המונח הזה. בלתי ייאמן נשאר בלתי ייאמן רק אם הוא קורה פעם אחת. ברגע שבלתי ייאמן מתרחש פעמיים - בטח בפרק זמן קצר כל כך - הוא הופך אוטומטית לייאמן. וכשמשהו ייאמן קורה בכדורגל, זה בדרך כלל קשור למאמן.
כאן זה קשור בוודאות לאופיר חיים ולחבורה הצעירה שלו, שממשיכה ללמד את כולנו דברים חדשים על הכדורגל שלנו. אולי במוצאי השבת הם ילמדו אותו שנבחרת ישראל מסוגלת לנצח אפילו את נבחרת ברזיל ברבע גמר הגביע העולמי. לכו תדעו איתם.
"הפתיחות עוזרת"
בסיפורה של הנבחרת הזו חשוב לחזור לרגע לנקודת ההתחלה. באוגוסט 2021 מונה אופיר חיים למאמן נבחרת הנוער של ישראל. חיים, חלוץ עבר ששיחק בין היתר בהפועל באר שבע, בעירוני ראשון לציון, במכבי תל אביב ובמכבי נתניה, אימן קודם לכן את מכבי שעריים, את הפועל עפולה שאותה הוביל לזכייה בגביע הטוטו של הליגה הלאומית, את הפועל תל אביב לקדנציה שנמשכה שבעה משחקים בלבד ואת הפועל כפר סבא, שאיתה עלה מהליגה הלאומית לליגת העל.
אז, לפני כשנתיים, חיים בן ה־48 היה במעמד הביניים של מאמני ישראל, אפילו למטה מזה. איש מקצוע שנבלע בים של מאמני כדורגל מקומיים. היה זה החיבור לחבר'ה הצעירים ששינה את תדמיתו מקצה לקצה, מקצועית ואישית.
"מההתחלה האמנתי בשחקנים האלה. רציתי לשחק הרבה משחקי הכנה באירופה, אבל אנשי מקצוע כאלה ואחרים אמרו לי שנחטוף 0:5", סיפר השבוע בשיחה בבית המלון של הנבחרת במנדוסה. "אני זוכר שישבתי עם עצמי ושאלתי למה שנקבל 0:5? אנחנו נבחרת מצוינת, איך אפשר לבוא בגישה כזאת תבוסתנית?"
הנבחרת של אופיר חיים נסעה לצרפת ולספרד, ניצחה את הספרדים וסיימה בתיקו מול הצרפתים. היו גם הפסדים קשים להולנד ולגרמניה, אבל לאורך התהליך הזה נוצר חיבור מיוחד בין המאמן והצוות שלו לבין שחקני הנבחרת.
"להיות מאמן נבחרת ולהגיע לחיבור כזה עם השחקנים זה כמעט בלתי אפשרי", מבהיר חיים. "אם החיבור מתחיל ונגמר רק באימונים, זה קשה מאוד. אני נפגש איתם באופן אישי ואנחנו לא מדברים על כדורגל בכלל, אלא על החיים. זה חלק מהעניין. אני מדבר איתם על החברות שלהם ועל מה שעובר אצלי בבית".
הסיפור האישי של המאמן הלאומי - זה שעובר עליו בבית - שזור בתוך הסיפור של הנבחרת הזאת. לחיים שלושה ילדים שאחד מהם, אור בן ה־23, אובחן בגיל שנתיים כמי שנמצא על הרצף האוטיסטי. במשך שנים חיים סחב את זה בפנים והיה מאופק מאוד, נחוש להראות לכל העולם ששום דבר לא מזיז לו ושעליו להחזיק את כל המשפחה על הגב.
"הבנתי שאני בדיכאון מזה", הוא מספר על הרגע שבו הכל השתנה. "שמרתי הכל בפנים והתפרקתי רק כשהייתי לבד. זה היה מרסק אותי לחתיכות, לא הצלחתי לתפקד. ברחתי ממאבקים ומהכל, ואז הלכתי לטיפול".
הטיפול שעבר הפך אותו מאדם סגור ומופנם לאדם פתוח, חברותי ואופטימי בצורה יוצאת דופן ומעוררת השראה. "בטיפול אמרו לי 'תהיה מי שאתה', ופתאום זה שחרר אצלי משהו. התחלתי לשתף והרגשתי איך הרבה משקל יורד לי מהכתפיים. אני אוהב את זה, כי הפתיחות עוזרת גם לי".
וכמו שהפתיחות עוזרת למאמן, כך היא עוזרת לו לתקשר עם השחקנים. בשבוע האחרון למשל, כשהיה מרוכז בהכנות למשחק מול יפן, שמע חיים שבנו אור הלך לבדיקת ראייה בישראל ונמצא שהוא בקושי רואה.
"ריסק אותי שאני נמצא פה ולא ידעתי על זה", אומר חיים. "אור לא יכול להגיד לי שהוא לא רואה טוב, אז הילד הלך כמה חודשים כשהוא פשוט לא רואה. אלה דברים שאני מביא גם לעבודה המקצועית שלי. אין דבר כזה שלא אדע משהו על השחקנים. אני רוצה לדעת איך הם מרגישים ומה עובר עליהם, אז אני עובר חדר־חדר, מדבר איתם על שטויות ואז מזהה שחקנים עם מצוקות או כאלה שנמצאים קצת בלחץ. אני מרגיש אותם לפעמים רק לפי המבט, אבל אלה דברים שאצל אור אני לא מצליח לעשות".
אלמנט האמונה
לצד הפתיחות של חיים, יש גם אלמנט האמונה. מהרגע שלקח את הנבחרת למשחקי ההכנה הקשים באירופה, חיים סימן מטרות שנראו עד אז נשגבות - ועמד בכולן. תחילה הבטיחה הנבחרת עלייה לאליפות אירופה בזכות ניצחון 0:1 על סקוטלנד והפכה לנבחרת הנוער השלישית שמעפילה לטורניר היבשתי. שם, בסלובקיה, עלתה משלב הבתים לחצי הגמר, הדהימה בניצחון 1:2 על נבחרת צרפת החזקה ובסופו של דבר נכנעה לאנגליה בגמר רק אחרי הארכה (1:3).
ההצלחה באליפות אירופה סחפה אחריה את המדינה והעמידה בפעם הראשונה את חיים ושחקניו באור הזרקורים. כולם דיברו על החבורה הצעירה שניפצה תקרת זכוכית, על האופי החזק והמנטליות המנצחת, ובמיוחד על אוסקר גלוך. הקשר המחונן, אז עוד במכבי תל אביב, היה מלך שערי הנבחרת עם שלושה שערים ואחד השחקנים הטובים בטורניר. גלוך הפך לפנים של העתיד הוורוד שמצפה לכדורגל הישראלי, והוא אכן התקדם כמטאור. בינואר האחרון חתם ברד בול זלצבורג האוסטרית, ובמקביל הספיק לרשום כמה הופעות בנבחרת ישראל הבוגרת ואפילו לכבוש במדיה שער בכורה.
המאמן אופיר חיים: "אם החיבור לשחקנים מתחיל ונגמר רק באימונים, זה קשה מאוד. אני נפגש איתם באופן אישי ואנחנו לא מדברים על כדורגל בכלל, אלא על החיים. זה חלק מהעניין. אני מדבר איתם על החברות שלהם ועל מה שעובר אצלי בבית"
הפרס על ההעפלה לחצי הגמר באליפות אירופה 2022 היה כרטיס לאליפות העולם עד גיל 20, שגם היא הופיעה ברשימת המטרות של חיים - וזה לא עניין של מה בכך. הפעם האחרונה והיחידה שנבחרת ישראלית כלשהי שיחקה בטורניר כדורגל כלל־עולמי היתה במשחקים האולימפיים במונטריאול 1976. שום נבחרת בשום גיל לא הצליחה לשחזר את ההישג הזה, עד לחבורה של חיים.
לפי התוכנית המקורית של פיפ"א, התאחדות הכדורגל העולמית, הטורניר היה אמור להתקיים באינדונזיה. אלא שבסוף מארס, פחות מחודשיים לפני תאריך הפתיחה, נשללה מאינדונזיה זכות האירוח בגלל מחאות נגד השתתפות ישראל. במשך כמה ימים זהות מארחת הטורניר החדשה היתה באוויר, עד שב־17 באפריל יצאה ההודעה הרשמית שארגנטינה תהיה המארחת החדשה.
השמועות על הנבחרת הגיעו גם לאוזני מטיילים ישראלים, שארזו את המוצ'ילה והגיעו למנדוסה מבואנוס איירס ומברילוצ'ה, וגם מסנטיאגו שבצ'ילה, מטולום שבמקסיקו ועוד. "היה ברור שנגיע", הסביר איתמר, שהשקיע לא מעט כסף במסע וברכישת כלי עידוד
חשוב לציין: נבחרת ארגנטינה לא העפילה לטורניר המקורי דרך המוקדמות, אולם בזכות האירוח נכנסה במקומה של אינדונזיה. במשלחת הישראלית שמחו מאוד למשמע ההחלטה. ארגנטינה היא מדינת כדורגל מהגדולות בעולם, אלופת עולם מכהנת ולבטח יותר נעימה לישראלים מאשר המדינה המוסלמית. "נזכה לתמיכה מהקהילה היהודית", היה משפט שנאמר לפני העלייה למטוס והתברר כנכון מאוד.
לשמחת הנבחרת, וגם לשמחת צוות השידור של כאן 11 הכולל אותי, התחנה הראשונה היתה בואנוס איירס. שני המשחקים הראשונים שוחקו בלה פלאטה, מרחק שעה וחצי מהבירה, אז הבסיס היה בעיר הכדורגל המושלמת בעולם. את אימוניה הראשונים ערכה הנבחרת באצטדיון של ארסנל מסרנדי, מועדון קטן שהוקם על ידי נשיא ההתאחדות לשעבר חוליו גרונדונה, ושם התחילו כולם להבין לאן הגיעו. תרבות הכדורגל בארגנטינה היא מיוחדת וייחודית, כזו שמאפשרת לך לחוות בכל רגע ובכל פינה את הרגש והאמוציות של הספורט הנהדר הזה. משם נסעה הנבחרת לאצטדיון על שם דייגו ארמנדו מראדונה, למשחקה הראשון מול קולומביה.
לגבי מראדונה, צריך להיות בארגנטינה כדי להבין במה מדובר. עבור הדור החדש ליאו מסי הוא אליל הכדורגל הארגנטינאי הגדול ביותר, אבל עבור הדור הישן דייגו הוא האיש ששינה הכל כשהוביל את הנבחרת לזכייה בגביע העולמי השני שלה, ב־1986. בכל פינת רחוב אפשר למצוא דיוקנים שלו מרוחים על קירות, פרצופו נמצא בכל מקום. "אני מעריץ של דייגו", הודה חיים באחת הפעמים שנתקל בתמונת ענק של שחקן העבר. "ברור שזה עושה משהו להיות כאן ולראות את התמונות שלו".
מול קולומביה, לפחות בחלק הראשון של המשחק, נראה היה שזה עושה משהו גם לנבחרת. ישראל שיחקה מצוין, הובילה 0:1 ורק בגלל יכולת נהדרת של השוער הקולומביאני התוצאה לא היתה גבוהה בהרבה, אבל הקולומביאנים הפכו את התוצאה ובדקה ה־90 כבשו את שער הניצחון, שהשאיר את הנבחרת מדוכדכת.
"שיחקנו היטב ואנחנו לא מתכוונים להוריד את הראש, יש עוד משחקים והכל פתוח", סיכם המגן השמאלי רוי רביבו, בנו של חיים רביבו, והוא בהחלט צדק. תיקו 1:1 מול סנגל באותו אצטדיון הביא את ישראל למשחק האחרון מול יפן, כשהיא יודעת שהאופציה היחידה שלה להמשיך הלאה היא לנצח.
הנבואה שהתממשה
בחזרה לדקה ה־77 מול היפנים, כשהכל נראה גמור והודעה כבר נשלחה הביתה: "מחר ממריאים חזרה". היסטוריית הכדורגל הישראלי לא מלאה בקאמבקים הרואיים וקשה היה להאמין שדווקא עכשיו יתווסף אחד כזה, אבל אז הגיע רוי נאווי, ששם את הראש במקום הנכון ועשה 1:1.
השעון תקתק, ודווקא ישראל בעשרה שחקנים היתה טובה ונחושה יותר מיפן, ששיחקה עם 11. בדקה ה־81 ביקשתי מהאיש שלצידי לצלם את מסך האצטדיון, כדי שיהיה ברור שמדובר בנבואה אמיתית, ואמרתי למצלמה: "מאה אחוז שישראל מנצחת, ואין לי ספק שעומר סניור יכבוש את שער הניצחון".
סניור, חלוצה של הפועל תל אביב, שיחק מעט מאוד עד לאותו רגע. הוא הגיע לטורניר שנה אחרי שהיה הדמות הטרגית ביורו 2022, אז נותר מחוץ לסגל ברגע האחרון בגלל החלטה מקצועית של המאמן חיים. לאורך הטורניר בארגנטינה ראיתי אותו מתאמן ונחוש להוכיח, לכן הרשיתי לעצמי להעריך שהוא זה שיכבוש את השער המנצח.
בדקה ה־92 סניור היה זה שהתחיל את המהלך, שהפך את הסיפור של הנבחרת הזאת באליפות העולם לסיפור של כולם: הוא העביר מסירה לסתיו למקין, בלם הפועל תל אביב ואחד המצטיינים בטורניר עד כה, ששלח מסירה לדור תורג'מן, חלוץ מכבי תל אביב והבורג המרכזי בהתקפה. תורג'מן, בנגיעה קסומה, שלח עקב לסניור שבעט פנימה. 1:2 ישראל.
"עשינו את זה בשביל כולם", אמר המאמן אופיר חיים בדמעות אחרי המשחק מול יפן, ולא שכח לשלוח נשיקות למשפחה ולבן אור, שצפה שישראל תנצח 1:2. השעון בארץ הראה 2:00 לפנות בוקר, אבל הרשתות החברתיות געשו
"היתה לי שיחה עם סניור לפני כמה חודשים ואמרתי לו 'אני חושב שטעיתי לגביך'", סיפר חיים על הקשר בינו לבין גיבור הרגע. "הוא נכנס אלי לחדר לילה לפני המשחק ואמר לי שהוא אוהב אותי מאוד ומרגיש שאנחנו מתפספסים. עניתי לו שאני אוהב אותו ושהוא פה לא כי אני אוהב את הנשמה שלו, אלא כי אני חושב שהוא שחקן מצוין. הוא ענה: 'אז תן לי להחזיר לך במגרש'".
סניור החזיר, ובשריקת הסיום רצו כל השחקנים באמוק לחגוג את ההישג ההיסטורי - עלייה לשמינית הגמר. אופיר חיים נשכב על הדשא מחובק עם למקין ורביבו, כמה שניות עברו, וכולם קפצו לערימת שחקנים אחת גדולה.
"עשינו את זה בשביל כולם, ידענו כמה רצו שנעשה את זה", אמר המאמן בדמעות למצלמות הטלוויזיה, ולא שכח לשלוח נשיקות למשפחה ולבן אור, שבבוקר המשחק צפה שישראל תנצח 1:2. התוצאה - אבל הרבה יותר מכך הדרך - הציתו מחדש את הסיפור על החבורה הצעירה של אופיר חיים. אפילו שהשעון בישראל הראה 2:00 לפנות בוקר, הרשתות החברתיות געשו בעקבות ההישג העצום.
"לא רוצים הביתה"
חשוב להדגיש: השחקנים בנבחרת הישראלית הם עד גיל 20. חלקם כבר משחקים בקבוצה הבוגרת של המועדון שלהם, אך רבים עדיין בקבוצות הנוער ונמצאים על סף המעבר לכדורגל הבוגר. המסע לארגנטינה בוחן את יכולות הכדורגל שלהם, אבל גם הרבה יותר מזה.
המרחק מהבית, השהייה ביחד, ההתמודדות עם הלחץ והציפיות - כל אלה דברים שמטרתם להכין את השחקנים הצעירים למה שמצפה בהמשך. זה לא קל, אבל הם מצליחים. כשרואים ושומעים אותם, קל להבין איך. המרקם החברתי הוא הדבר הראשון שקופץ לעין בהקשר של הנבחרת הזאת. אל ים קנצפולסקי, איליי מדמון, סתיו למקין ורוי רביבו הם המנוסים והדברנים יותר שנמצאים בפרונט, אלה שמעלים את סרטוני הטיקטוק שמביאים כמויות של לייקים, אבל כל אחד נראה מחובר לאלה שלצידו.
האווירה באימונים נהדרת, ולזה אחראים גם אנשי הצוות הרבים שעוטפים את הנבחרת ודואגים לצרכים של השחקנים. העוזרים אייל גדרון ואיתי מרדכי, מאמן השוערים גיא סולומון, מאמני הכושר אודי בן שמחון ועופר אקשטיין, הצוות הרפואי שכולל את מיקי זגר, ניסן דוידי ואיגור לומובסקי. לצידם נמצאים המנהל הטכני בוני גינצבורג, מנהל הנבחרת אסי מאיר, קצין העיתונות איתן דותן וגם שף, צלם, אנליסט, מנהלת אדמינסטרטיבית ואפסנאי, שכל אחד מהם מחויב לעשייה ולשחקנים.
עוד דבר בולט הוא התמיכה המשפחתית. הורים ובני משפחה של שחקנים עשו את כל הדרך מהארץ לארגנטינה, עם כרטיס פתוח שהתארך כבר פעמיים, כוססים ציפורניים ומלווים את הילדים בכל שלב במסע. "אנחנו לא רוצים לחזור הביתה", הוא המשפט שנאמר הכי הרבה כאן. גם אנחנו לא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו