אבל גם היפנים
כשקראתי את דו"ח ה־OECD שפורסם השבוע, הייתי בטוחה שארגיש אגרוף בבטן. למי שלא מעודכן, הדו"ח מדרג את ישראל בתחתית המדינות המפותחות במדד השוויון המגדרי, ממש במקום האחרון. לפחות אנחנו לא לבד בתחתית המשפילה הזו - יפן נמצאת שם איתנו, חולקת את הבושה.
למרות ההטחות שנוהגים להטיח במי שנלחמות למען זכויות הנשים - שהן סתם מתבכיינות, למשל - העובדות האובייקטיביות הן שבשנת 2023 אין מדינה אחת בעולם שיש בה שוויון מלא. בכל המדינות בעולם גברים מרוויחים יותר מנשים על אותה העבודה, גברים עובדים פחות ואוחזים ברוב המשרות המובילות, אבל היי - נשים חיות יותר ומשכילות יותר.
השאלה שהדו"ח בדק מלכתחילה היתה עד כמה גדול הפער במדינות השונות, כשההוויה של הנשים כשוות פחות משתמעת כבר מעצם השאלה. אף מומחה לא יתיימר לשאול אם יש מדינות שבהן הפער לא קיים כלל, כי כל בר־דעת יודע שהפטריארכיה עדיין שולטת בכל העולם. יש מקומות שבהם היא שולטת ביד רמה, ויש כאלה שבהם היא דועכת.
ישראל, אהובתי, רואים לך
מרכז הפיתוח של ה־OECD מודד אפליה נגד נשים במוסדות חברתיים ב־179 מדינות. הוא עושה זאת על ידי בחינת החקיקה, הנורמות החברתיות, מספר הנשים בעמדות מקצועיות וחברתיות שונות ועוד.
כדי לקבוע את הניקוד של כל מדינה, החוקרים בודקים אם לנשים ולגברים יש אותן הזכויות - למשל, אם יש להם אותן הזכויות החוקיות להצביע ולמלא תפקידים ציבוריים ופוליטיים, אם יש להם אותן אפשרויות הגישה לערכאות משפטיות, ואם נשים וגברים נהנים מאותן הזכויות וההזדמנויות במקום העבודה - אם מבחינת חופשת לידה / אבהות וחופשת הורות ואם מבחינת בחירת עיסוק. על הדו"ח אמון ה־OECD מאז 2009, והציונים נעים בין 0 ל־100; 0 מצביע על אי־אפליה ו־100 על אפליה מוחלטת.
את הציון הנמוך ביותר קיבלה ישראל בנושא אפליה במסגרת המשפחתית, המודד עד כמה יש לנשים זכויות שוות לגברים בנושאי אישות ובנושאים שקשורים לחלוקת הנטל המשפחתי. בתחום הזה קיבלנו ציון 40.9, בעוד הממוצע במדינות ה־OECD עומד על 14.2 והממוצע העולמי על 37.8. כלומר, מצב הנשים הישראליות מבחינת הזכויות שקשורות לדיני משפחה הוא גרוע לא רק ביחס למדינות המפותחת, אלא גם ביחס למדינות שנחשבות עולם שלישי וכלל לא חברות בארגון.
הנתון הזה צועק עוד יותר לאור כוונתם של חברי הממשלה הנוכחית לקדם חקיקה שתרחיב את סמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים. בנושא הזה, לפחות לפי ה־OECD, באמת כבר אין לנו לאן להידרדר.
אנחנו אוהבים להיחשב מדינה מתקדמת כשזה משתלם לנו כלכלית, מדינית ופוליטית, אבל את המדדים האובייקטיביים שבודקים את מעמד נשות ישראל אף פוליטיקאי לא יוכל למסמס במתק שפתיים. את הסטטיסטיקות לא ניתן לבלבל בהאשמה של מישהו אחר או בתירוצים כוזבים. המציאות העגומה של נשות ישראל נחשפת, והעולם רואה לנו.
הורות חומלת למדינה
אחד הדברים שהבטחתי לעצמי כשהפכתי לאם, הוא שלעולם לא אכעס על הילדות שלי על שקיבלו ציון לא מספק. שלעולם לא אנזוף על אי־עמידה בהישגים, אלא שאהיה זו שמלווה אותן בדרך. שתמיד אשים את הדגש על התהליך, ולא רק על התוצאה. אני חושבת שאני די עומדת בהבטחה הזו.
אם הן מתוסכלות בגלל ציון בבית הספר או בגלל המקום שאליו הגיעו בתחרות ריקוד כלשהי, אנחנו מדברות על זה שיש לנו שליטה בהשקעה, בהתמדה ובנכונות ללמוד ולהתפתח - אבל ציון יכול להשתנות בנסיבות אקראיות. אותה הגישה אני מיישמת על המדינה האהובה שלי, ולכן ההתבוננות בנתונים שפורסמו מטרתה אינה ליפול לדיכאון על שיש לנו מדינה כזו גרועה, או לדבר רעות על קובעי המדיניות.
אותן החמלה וההבנה שאני מגלה כלפי ילדות צעירות אני מוכנה לגלות גם כלפי חברי הממשלה, אף שמידת האחריות שאני מצפה לה מהם היא גדולה הרבה יותר. הדרישה שהם יראו בדו"ח הזה קריאת השכמה, נורה אדומה שחייבים לטפל בה מהר, היא לא רק לא מוגזמת - אלא הכי הגיונית. מטרת הנתונים של ה־OECD היא לא דירוג לשם דירוג. זו לא תוכנית ריאליטי שבה המדינה שהגיעה לגמר זוכה בפרס. מטרתו היא לתמוך בקביעת מדיניות, מתוך אמונה שקובעי המדיניות בכל מדינה יפעלו לשינוי. אמונה יפה וחשובה מאוד, אבל גם תמימה מאוד, לפחות כשמדובר בנבחרי הציבור הישראלים.
עד לרגע זה לא קראתי ולו תגובה רשמית אחת מטעם אף חבר בממשלה (אולי פספסתי? מוזמנים לתקן אותי אם טעיתי). דוברה של מאי גולן - השרה לקידום מעמד האישה, להזכירכם - ענה ש"השרה לא מתראיינת בנושא", והעדיף להפנות לציוץ שלה בטוויטר, שנפתח במילים: "מאוד מצחיק שמי שהיה ראש ממשלה ל־20 דקות, ברוטציה עם חבר שלו שהיה עוד 20 דקות, מצייץ את עצמו לדעת על דו"ח שמתייחס רק לתקופה שלהם ב־100%! פשוט מדהים כמה הוא חושב שכולם מטומטמים או חלולים". אין ספק - התייחסות רצינית של השרה לקידום מעמד האישה לאחד המסמכים החשובים ביותר שהתפרסמו לאחרונה בנוגע למעמד האישה.
טוב, אני חייבת לציין שמאוד מצחיק שמי שהיה ראש ממשלה ל-20 דק' ברוטציה עם החבר שלו שהיה עוד 20 דק', מצייץ את עצמו לדעת על דו"ח שמתייחס רק לתקופה שלהם ב- 100%!
— May Golan מאי גולן (@GolanMay) May 29, 2023
פשוט מדהים כמה הוא חושב שכולם מטומטמים או חלולים.
ועכשיו לגופו של עניין,
נכנסתי לתפקיד לפני פחות מחודש ובמקביל - תקציב… pic.twitter.com/gb5N3rCMH7
למען ההגינות, חשוב לציין שהשרה גולן נכנסה לתפקידה רק לפני כחודש. אני כמובן לא מאשימה את הממשלה הנוכחית בכל נתוני הדו"ח, אבל המהלכים שלה לוקחים אותנו אחורה. למשל - העובדה שכמעט אין שרות בממשלה או מנכ"ליות במשרדיה הורידה לישראל את הניקוד באופן ניכר.
כואב לי בלב
אני אמא ישראלית. הוריי עלו לכאן כשהייתי בת 6 מתוך ציונות ואידיאלים. הדרכתי בתנועת נוער, שירתי כקצינת חינוך בצה"ל ולימדתי את החיילים על אהבת הארץ ועל נאמנות. ייצגתי את המדינה בהרצאות ובכנסים בחו"ל, אני אזרחית עובדת ותורמת שמשלמת כספים רבים בכל חודש למדינה, ואני גם תורמת מעבר למי שזקוק - והנה, לראשונה בחיי אני מרגישה שנקלעתי בין האהבה למדינה לבין הפחד לעתיד בנותיי. האם האהבה והנאמנות שלי למקום הזה מסכנות את עתיד הבנות שלי? כרגע, לצערי, אני לא יכולה לענות בשלילה.
מאז שנולדו הבנות, חייתי בתחושת שמחה על כך שהן לא יהיו מהגרות. שהן הדור הראשון מצד משפחתי שנולד כאן, ושכאן ייוולדו הילדים שלהן. שמחתי עבורן שסוף־סוף הגענו הביתה. עכשיו אני לא יכולה להתכחש לפחד שמכרסם בי, שהמדינה שאני מספרת להן עליה חומקת לנו מבין האצבעות והופכת למדינה שבה העובדה שאת אישה היא חיסרון, נקודת מוצא של נחיתות כלכלית ואפילו סכנה לביטחונך האישי.
בחודשים האחרונים התחושות מתחלפות מכעס ומאכזבה לכאב. אני מפסיקה להתאכזב ולכעוס, כי אני מפסיקה לצפות. הלב שלי כואב כי המדינה שהיא הבית שלי מכשילה חצי מאוכלוסייתה. המדיניות של מדינת ישראל שמה רגליים לבנות שלי, לאחותי, לאחייניות שלי, לחברות שלי, לאמי, לי - וגם לכן.
אני עושה הכל כדי שהבנות שלי יחיו במדינה שבה להיות אישה זה לא מחסום בדרכך לחיות חיים מלאים, אבל זה הופך יותר ויותר קשה לקוות שכך יהיה. אני כבר לא מסוגלת להגיד להן שגם אם קשה, אם תשקיעו ותתאמצו בסוף תקבלו את המקום שמגיע לכן, בלי להרגיש מנותקת מהמציאות. מאז שנולדו אנחנו מתאמצים לחנך אותן לכך שהן ראויות לכבוד, שעליהן להשמיע את דעתן ושיעריכו את קולן ויכבדו את הבחירות שלהן, ואני כואבת מאוד את הפער שנפער בין ההבטחות שלנו למציאות הישראלית.
הסיפור האמיתי
מדינת ישראל, נכון ליוני 2023, מספרת לבנות שלי סיפור אחר ממה שהן לומדות בבית. התהליכים שקורים כאן, ההזנחה של האלימות המגדרית, הסלחנות לעברייני מין, טשטוש ומחיקת פניהן של נשים במרחב הציבורי, מיעוט הנשים בתפקידי ניהול ובהנהגת המדינה - כל אלו מספרים לבנות שלי ושלכן, הן במרומז והן במפורש, שחלומותיהן צריכים להיות קטנים יותר, ששאיפותיהן אמורות להיות קטנות יותר, שעדיף שקולן יהיה שקט יותר כדי שלא יעוררו התנגדות. אני לא מסוגלת לעמוד מנגד ולתת לסיפור הזה להמשיך להתעצם.
אי־שוויון מגדרי לא מתקיים בחלל ריק. הוא לא מקרי. נבחרי הציבור, שמובילים חקיקה שמפלה נשים, להט"בים ולא־יהודים, לא מסתירים או מתביישים בעובדה שהם לא חושבים שלנשים או ללהט"בים מגיעים הזדמנויות שוות וייצוג הולם.
בואו, גברים
זה לא מאבק נשי או של ארגוני נשים, זה הקרב של כולנו. ולא פחות - שלכם: גברים, אבות, אחים, בנים ובני זוג. לא כי יש לכם בנות, אחיות או אימהות, אלא כי גם אתם מאמינים בכבוד ובערך הטבועים באדם באשר הוא אדם. אנחנו, הנשים, זקוקות לכם שתמנפו את זכויות היתר שלכם כדי לחולל את השינוי שכולנו זקוקים לו.
אמנים - אל תסכימו להופיע באירוע שבו לא מאפשרים השתתפות של יוצרות נשים. מנהלים - אל תיתנו יד למחיקת נשים מוכשרות מתפקידי מפתח. פוליטיקאים - אל תסכימו לשתף פעולה עם מפלגות שמשתיקות את קולן של הנשים. גברים, זו לא בקשת טובה. אתם צריכים אותנו, כי רק חברה שמושתתת על שוויון היא חברה בריאה וצומחת. לא למען הנשים - למען ההתקדמות הכלכלית, החברתית והמדינית של כולנו.
מדינות חסרות שוויון מגדרי מתמודדות עם מגוון בעיות סוציו־אקונומיות הנובעות ממצב הנשים. באפגניסטן, למשל, הגבלת הגישה של נשים לחינוך ולהשכלה, ודרכם לתפקידים בכירים, משפיעה לא רק על התפתחותן האישית של הנשים, אלא גם על ההתפתחות הכוללת של המדינה. עולם שטוב לנשים הוא עולם שטוב לכולם. אומה שמעריכה את נשותיה היא אומה משגשגת. כל המחקרים מוכיחים חד־משמעית שמדינות שבהן מתקיימת אפליה מגדרית הן מדינות נחשלות יותר, ולכן זהו האינטרס של כל אזרח.
תקועים ברוורס
ההתקדמות שלנו לקראת שוויון מגדרי לא רק נעצרה, אלא היא הולכת אחורה. אגב, זה קורה לצד ההידרדרות הכלכלית והירידה בביטחון האישי. זה לא מקרי שכל הפרמטרים שזורים זה בזה. הכוחות החברתיים והפוליטיים שהודפים אותנו לאחור הם עוצמתיים, כי יש בידם נשק אדיר: פוליטיקה שמרנית שנמצאת כרגע בעמדות הכוח, ומסורת פטריארכלית שנטועה עמוק בתרבות שלנו. זה לא רק מתסכל, זה גם מפחיד.
המחשבה על כך שהבנות שלי גדלות במדינה שלא מצליחה להכיר בערכן, שלא מעריכה את הפוטנציאל שלהן ושנבחריה משתפים ללא בושה בתכנונים שלהם להדיר נשים מעוד ועוד מרחבים - היא סיוט שלא חשבתי שיתגשם. ולכל המיתממים, שמצקצקים ואומרים "אבל ישראל תומכת ומתמרצת נשים להביא עוד ילדים לעולם! אפילו נותנת מענקים!" - אני עונה שמדיניות ממשלת ישראל כרגע מחזקת תפקידים מגדריים מסורתיים. זה לא נקרא לקדם שוויון מגדרי.
ב־2018 הוציא ויקטור אורבן צו לביטול מימון התוכניות ללימודי מגדר בהונגריה, וקבע כי לימודים כאלה הם אידיאולוגיה, ולא מדע. והנה - השבוע התבשרנו כי אבי מעוז חוזר למערכת החינוך, ויקים מערכת לניטור התכנים בבתי הספר ולמעקב אחרי מנהלים. 285 מיליון שקלים הקציבה הממשלה עבור הרשות לזהות לאומית, שתוציא לפועל את הדבר הזה.
אבי מעוז מתנגד ללימודי מגדר, וחושב שתפקידן העליון של נשים הוא להינשא ולהביא ילדים - אבל זה לא רק הוא. השר איתמר בן גביר רוקן מתוכן את חוק "האזיק האלקטרוני" שיכול להציל חיים, וחברי הציונות הדתית דרשו בהסכמים הקואליציוניים שישראל לא תחתום על אמנת איסטנבול, הנאבקת באלימות נגד נשים, שאליה הצטרפו יותר מ־40 מדינות ושהיתה יכולה לקחת את ישראל כמה צעדים קדימה בהגנה על מאות אלפי נשים. הממשלה הנוכחית היא כמעט נטולת נשים, מספר המנכ"ליות במשרדים הממשלתיים נושק לאפס, ואנחנו רואים יותר ויותר לגיטימציה וסלחנות כלפי מחיקת דמויות נשיות מפרסומות, מעלוני הסברה ומשלטי חוצות.
זמן להתעודד
עם זאת, עד כמה שהמצב נראה עגום, אני מנסה לראות בדו"ח ה־OECD קריאת השכמה, ולא מבוי סתום. בואו נשתמש בו לא כסיבה להתפלש בייאוש, אלא כזרז לשינוי. נקודת השפל יכולה להפוך לנקודת מפנה, אם רק נפסיק לשקר לעצמנו ש"יהיה בסדר" בלי שנפעל באופן אקטיבי.
אי־השוויון הקשה הוא לא רק נתון אקדמי, אלא מציאות הרסנית שכובלת את הפוטנציאל של חצי מהאוכלוסייה. מיגור נשים מתפקידי כוח באמצעות מדיניות ממשלתית, וכניעה לגורמים שמבקשים למחוק נשים מהמרחב הציבורי, הם בלתי מתקבלים על הדעת במדינה שמתגאה בהיותה מתקדמת ומערבית.
אז בואו נדבר על רפורמה. יש כמה רפורמות דחופות שלא מקבלות תשומת לב נאותה בגלל המצב הפוליטי, למשל בחינוך, במערכת הבריאות, ברווחה וכן - גם במערכת המשפט, אבל לא זו המוצעת. רפורמה לא פחות דחופה היא זו הקשורה בזכויות של 51 אחוז מהאוכלוסייה: הנשים.
אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל, אלא אולי לאמץ מדיניות של מדינות שנמצאות אי־שם במעלה הטבלה, הרחק מהתהום שאנחנו שרויים בה כרגע. בנורבגיה, למשל, נקבעו מכסות לשיעור הנשים במשרות ניהול שכל חברה מחויבת בהן. מי שדואג לרווחים מוזמן לפנות לספרות המקצועית, ולראות שהמסקנה של כל החוקרים היא שככל שיש יותר נשים בדרג הבכיר - כך החברה יציבה, פרודוקטיבית ורווחית יותר.
לא קורבנות
אחת התובנות שעוזרות לי לא להתייאש, היא הידיעה שיש מדינות שחוללו שינוי יחסית מהיר ברגע שהנושא קיבל תשומת לב ראויה. השינוי הזה אינו מקרי - צריך לרצות, להתכוון ולהבין את הרווח שמעניק השוויון המגדרי למדינה.
אל תעמדו מנגד - הפיצו ותמכו במאבק ובסיפורים של נשים שמתנגדות לאי־שוויון. אל תקראו להן "פמינאציות", טרחניות או שתלטניות. ואם לא מתאים לכם לתמוך - לפחות אל תפריעו. המאבק לשוויון בין המגדרים אינו מאבק נגד הגברים, אלא הוא מאבק בעד חברה מוסרית ומתקדמת.
אחיותיי הנשים - גם במצב הזה חשוב שנמשיך לעמוד זקופות ועם ראש מורם, ושלא נוותר על המדינה הזו עדיין. אני עדיין אופטימית, גם מול הטבלה המדכאת של ה־OECD. אני מתעודדת מהמחשבה שהמספרים, אף שהם חשובים, הם לא חזות הכל. אני עדיין מאמינה באנשים הטובים והערכיים שחיים כאן. אני עדיין מאמינה שיכול להיות שינוי. אני חייבת להאמין, כדי שאוכל להסתכל לשילה ולארבל בעיניים ולהרגיש שאני לא מפקירה אותן לגחמותיהם של עסקנים פוליטיים, שנכנעים לאינטרסים במקום להגן על האזרחיות שבחרו בהם.
אין תירוץ לכך שמדינת ישראל, שההיסטוריה שלה ספוגה גם בדמן של נשים לוחמות ואמיצות שהקריבו את עצמן למענה, היא זו שחונקת כעת את חלומותיהן ואת עתידן של בנותיה. אבל אנחנו לא קורבנות - אנחנו חלוצות השינוי, ואנחנו זקוקות לכולכם שתצטרפו. כי מגיע לכולנו הרבה יותר מזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו