קצינת מיון וצחוקים: התרופה הכי טובה לפעמיים ביום בחדר המיון

ברייק אה לג

אם הייתם מחפשים אותי בשבת לפני שבוע, הייתם מוצאים אותי רכונה מעל הטלפון הסלולרי לצד שילה, בתי הבכורה, כששתינו מתפקעות מצחוק במסדרון בית החולים בעודנו ממתינות לרופא אף־אוזן־גרון שיחדיר מצלמה זעירה דרך הנחיר שלה, ויבדוק מה עלה בגורלו של שליש הקיסם שבלעה בהיסח הדעת כשעה לפני כן, בארוחה לכבוד יום ההולדת ה־14 של ארבל אחותה. לא כך תכננו לציין את יום ההולדת, זה היה מסוג הימים שבהם התכנונים התקלקלו בזה אחר זה.

כמה שעות לפני כן, ילדת היומולדת יצאה מהבית שמחה וטובת לב להופעת ריקוד במסגרת הסטודיו למחול שבו היא לומדת. התכנון המקורי היה לאסוף אותה ולחגוג כמו שהיא אוהבת, אבל חצי שעה אחרי שיצאה, הטלפון שלי צלצל ובצד השני שמעתי אנקות כאב ובכי, הצליל שכל אמא חרדה ממנו.

"אמא, נחתתי לא טוב על הרגל וכואב לי בטירוף", אמרה ארבל. אימהות יודעות להבחין בסוג הכאב של הילד שלהן, והיה ברור לי שזה כאב מהסוג שדורש לעזוב הכל ולנסוע אליה במהירות האפשרית, בלי לשאול עוד שאלות. תוך שבע דקות היינו בדרך לחדר המיון, והצילום לא הותיר מקום לספק - ארבל שברה את עצם הגלילה של הבוהן. בזמן ההמתנה לצילום הבנו שהתקרית אירעה תוך ביצוע (מדויק!) של ריקוד האירוויזיון של נועה קירל.

כשהכאב נרגע והרגל גובסה, אפילו התבדחנו על כך שארבל ממש חפצה בניצחונה של קירל באירוויזיון ולקחה את הברכה BREAK A LEG כמה צעדי ריקוד רחוק מדי. שעתיים וחצי לאחר שהגענו למיון, ארבל כבר התהלכה על קביים ואפילו חזרה לחייך, כך שהחלטנו לדבוק בתוכנית המקורית ככל האפשר ולחגוג במסעדה שהיא אוהבת. על הבאולינג עם החברים היא תיאלץ לוותר, אבל לא מתייאשים!

אמא, בלעתי קיסם

המנה הראשונה עברה בשלום, קיבלנו את העיקריות, ואפילו הספקתי לגשת למלצר ולבקש שיוסיף זיקוק לקינוחים, כשלפתע, משום מקום, שילה עיוותה את פרצופה ואמרה: "אמא, אמא". הקול שלה רעד, זיהיתי שזו קריאת אמא מהסוג שדורש תשומת לב מיידית ודחופה וקמתי אליה מייד.

היא אמרה: "בלעתי חתיכה מהקיסם" והסתכלה עלי בעודה מחזיקה בידה את שארית הקיסם, כאילו מבקשת שאשחיל יד לגרונה ואשלוף את חתיכת העץ המחודדת. האמת היא שזה מה שפנטזתי שאעשה, מתוך הרצון האימהי לחסוך את הסכנה והסבל מבתי האהובה, אבל במקום זאת נטלתי קיסם אחר, זהה להוא שנשבר ונבלע, והשוויתי ביניהם כדי להבין מה סדר הגודל של החלק שנבלע. המסקנה: שליש קיסם.

כל ההתנהלות הזו נמשכה שניות, אבל ההרגשה היתה כמו נצח. חייגתי לפרופסור נמט, אחד מרופאי הילדים המופלאים ביקום, שמזל שהוא ישנו וגם מזל שיש את ד"ר דניה טקגי חברתי, רופאת הילדים הכי מקצועית ונדירה שיש, כך שיכולתי לפצל את ההצקות באותה שבת. לאחר שדניה ליוותה את השבר של ארבל, כעת ניג'סתי לנמט שאמר שאין ברירה, צריך להבין היכן נמצאת חתיכת העץ - ובעיקר איפה נחת השפיץ שלה.

"יאללה, שילהלי, הולכים למיון", אמרתי, ולא האמנתי שאני נוסעת שוב לבית החולים. נטשנו את ליאון וארבל במסעדה לפני שהחגיגה הגיעה לשיאה ונסעתי שוב לחדר המיון, כשאני מוטרדת ממיקומו של הקיסם ומבואסת מהעובדה שמסיבת היומולדת של ארבל נגדעה ושאני בדרך לשבור שיא מפוקפק של שני ביקורי חירום עם שתי ילדות בחדר מיון באותו יום. מישהו מכם שבר את השיא הזה? אשמח לשמוע, אין לי שום עניין להחזיק בו.

שחר חסון

הרופאים בבית החולים הורו לשילה להיות בצום, כי על פי מיקום הקיסם בגופה ניתן יהיה להחליט אם נדרש ניתוח או לא. אי־ודאות פתאומית פלוס תחושה לא נעימה באזור הגרון פלוס כל הלחץ שמסביב, אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היתה הרגשתה. ניסיתי לעזור לה להירגע בכל השיטות שעומדות לרשותי: ליטופים, חיבוקים, נשימות 8-7-4 (4 שאיפה, 7 החזקה של האוויר, 8 נשיפה לאט־לאט כמו שנושפים כשמנפחים בלון).

בעוונותיי, אני בוגרת לימודי פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס וניסיתי לעזור לה להתחבר לרגע ולהיות נוכחת, למצוא את המשאבים החיוביים שלה. לא יכולתי להציע לה משהו לשתות או לאכול, וזה מאוד־מאוד קשה, לפחות לי, לייצר רוגע בלי ללעוס וללגום. הנשימות עזרו באופן חלקי בלבד, כי המחשבות והפחד שהקיסם נתקע במקום לא סימפטי הציפו שוב ושוב.

ואז, אני אפילו לא יודעת איך חשבתי על זה, אולי כי אני מוצאת את עצמי עושה את הפעולה הזו ברגעים של דכדוך או כשאני נכנסת למוד של ייאוש (קורה לא מעט בחודשים האחרונים, גם בגלל המצב במדינה והשפעתו על כל תחומי החיים שלי), פתחתי את היוטיוב וצפינו בשחר חסון מקפץ וצוחק וצועק ומאלתר על הבמה. אין כמעט מי שלא מכיר את הקטעים שהוא מעלה בכל יום חמישי מההופעה שלו, אני יודעת שיש כאלו שמחכים בציפייה שהסרטון יעלה. אני לא מהאדוקים, אבל אני חושבת שהוא אחד הקומיקאים הנדירים שקיימים בארצנו.

הצפייה בסרטונים שלו גורמת לי לצחוק בקול רם, אבל מעולם לא צפיתי בהם עם הבנות שלי. לא הייתי בטוחה ששילה תתחבר להומור של שחר, וגם קצת פחדתי שנצפה יחד ופתאום תהיה לו בדיחה גסה מדי, אבל באותו רגע היה שווה לקחת את הסיכון. שילה היתה סקפטית ואמרה שאין סיכוי שהיא תצליח, עם כל המתח והחרדה, להתרכז ולהקשיב לסיפורים של שחר חסון, אבל אני בכל זאת הפעלתי את הסרטון והצחוק של שילה הגיע די במהירות. צחקנו במשך כל הסרטון - עד שהרופא קרא לנו.

אז איפה הקיסם?

אני מתרגלת מיינדפולנס מדי יום כבר שנים ארוכות, ומאוד מוקירה את ההשפעה המיטיבה שיש לתרגול הנשימות והנוכחות ברגע על איכות החיים שלי, אבל וואלה, שחר חסון הצליח להפחית את רמות המתח באותו אחר צהריים כמו ששום דבר אחר לא הצליח.

נכנסנו לבדיקה, שילה היתה גיבורה ממש ולמזלנו התברר שהקיסם לא נמצא באזור העליון של מערכת העיכול. לאחר מכן, גם הצילום לא איתר את הקיסם באזור הוושט, כך שהצוות הרפואי החליט לסמוך על הקיבה שתרכך או תרסק אותו, עד שימצא את דרכו החוצה. אמן.

שוב, כמו קסם

הגענו הביתה לאחר שעות ארוכות, היישר לגמר האירוויזיון שבו צפינו בנועה קירל מבצעת את הריקוד מבלי לשבור את האצבע, אבל היום הסיוטי הזה עדיין לא נגמר.

ארבל התעוררה כאובה כתוצאה מהשבר באמצע הלילה, וכמו תמיד הצעתי לה לתרגל יחד נשימות ולשתות מים, אבל לאחר שתי דקות של נשימות כבר הצעתי עוד הצעה: את רוצה שנצפה במערכונים של שחר חסון?

כן, כן, עשיתי את החישוב בראש - שילה בת 15.5, ארבל רק בת 14, ושחר, שיהיה בריא, עם כל הכישרון שלו, אין לו עצם בלשון. אל תשפטו אותי, החלטתי שאם זה מה שיעביר את הבכי והכאב, זה שווה את זה.

ושוב, זה עבד כמו קסם. צללנו לתוך הצחוק, אני נרדמתי לפניה תוך שאני תומכת ברגל שלה, וכשהתעוררתי לצידה על הספה ושאלתי אותה מתי נרדמה, היא אמרה שהיא זוכרת שהחזיקה את הנייד וצפתה בשחר חסון...

צוחק מי שצוחק אחרון

גילוי נאות: שחר חסון הוא בן שכבה שלי מהתיכון בכפר סבא. משעשע לחשוב ששלושים שנה לאחר מכן, לילד השובב שהמורות הוציאו החוצה יותר משאפשרו לו להישאר בכיתה (הוא בעצמו מעיד על כך בהופעות שלו) - יש הומור גאוני שהוא הדבר היחיד שהצליח להחזיר את השלווה לבנותיי. אז תודה, שחר, על העזרה בשבת. אין כמוך.

למחרת, כשהגעתי לאולפן תוכנית הבוקר ושיתפתי בקורותינו המשפחתיים בשבת, סיפרה לי חברתי המאפרת לילך שפעם נתקעה בפקק מלחיץ בצרפת, ובמשך שעתיים שבהן שהתה במנהרה תת־קרקעית והתחושה היתה כבדה, הדבר היחיד שהצליח להפחית את הסטרס שלהם בעודם תקועים שם היה מופע האלתורים של אדיר מילר שבו צפו עד שנחלצו מהסיטואציה.

שחררו

גם המחקרים מצביעים על כך שלצחוק יש יתרונות רבים שעוזרים להקל מתח. הוא מעורר שחרור של אנדורפינים - הכימיקלים הטבעיים של הגוף שמעודדים תחושת רווחה כללית, ואף יכולים להקל באופן זמני כאבים - ומפחית את רמת הורמוני הלחץ בגוף, מה שלא רק גורם להרגשת רוגע אלא יכול גם להיות בעל יתרונות ארוכי טווח לבריאות. נוסף על כך, צחוק טוב משחרר מתחים פיזיים ומשאיר את השרירים רפויים עד 45 דקות לאחר מכן.

יש כאלו שתופסים אנשים צחקנים כקלי דעת וגורסים שאין לתת לצחוק מקום גדול מדי במחוזות המפוכחים של הבגרות והאחריות, ויש שמרגישים שאנשים מקצועיים ורציניים צריכים לקחת את עצמם ברצינות ולא להרבות בצחוק. אז לכם, שתופסים את הצחקנים כחלשים או כפחות בוגרים, אני רוצה לומר שבעיניי לדעת לצחוק זה סימן לחוסן נפשי ולבריאות רגשית. השיא הוא היכולת לצחוק על עצמנו, במידה.

אמא, תפסיקי לחפור

תובנה נוספת שהפנמתי משרשרת האירועים בשבת היא שהצחוק מחבר אותנו. כאמא לטינאייג'ריות, אני מחפשת את הדרך לחיבור רגשי, ורוב הזמן אני מנסה לעשות זאת דרך שיחה, עד שהן מגלגלות עיניים, כי באמת כמה אפשר לשמוע אמא נודניקית ששואלת "איך את מרגישה?" או "איך זה גורם לך להרגיש?" כאילו שהיא רפי רשף.

הצפייה בסרטון והצחוק המשותף גרמו לי להרגיש שהם מחברים לא פחות ממילים. הבנתי שהצחוק יכול לשמש לעיתים קרובות כגשר, כדרך להתחבר ולתקשר מעבר לשגרה וללחץ היומיומי. הצחוק הוא לא רק בילוי, אלא הכרח. רגע של הפוגה ומקור שמחה שהופך רגע מאתגר לקצת פחות קשוח.