חומות ותקווה: מפגש מטלטל בין אלמנת הנרצח בלינץ' בלוד ובתה של הערבייה שכליתו הצילה את חייה

520 מוקדים של אירועי אלימות לאומנית תועדו במהלך מבצע שומר החומות, שטלטל את המדינה השבוע לפני שנתיים. לצד ירי הרקטות מעזה סבלו תושבי ישראל, ובמיוחד בערים המעורבות, ממעשי ונדליזם, מפגיעות בגוף וממעשי לינץ'.

העיר שהיתה לאחד ממוקדי האלימות הבולטים, ושבמידה רבה נצרבה כסמל לאותם ימים, היא לוד. שני אירועים טרגיים ובולטים במיוחד שהתרחשו בה עומדים במרכזו של סרט חדש, "חיים ומוות בלוד", שאותו ביימה הילה מדליה. במרכז הסרט שתי גיבורות טרגיות, יהודייה וערבייה, אשר שכלו בהפרש של יממה אחת את בני זוגן. למרות המטען הלאומי והפוליטי, מדליה ביקשה להתעמק במורכבות הסיפור האנושי של שתיהן, שקיבל תפנית נוספת כאשר אחת מכליותיו של הנרצח היהודי הושתלה בגופה של פלשתינית תושבת מזרח ירושלים.

אירה יהושע מלוד איבדה את בעלה יגאל, שנרצח על ידי קבוצת פורעים ערבים שיידו לעברו אבנים בזמן שנהג ברכבו. שיריהאן עוויס ממזרח ירושלים היא בתה של רנדה, שבזכות החלטתה של אירה ובני משפחת יהושע המורחבת לתרום את איברי יקירם חייה ניצלו. לאחר שהשתתפו בסרט, שנרכש לשידור בארה"ב על ידי רשת MTV ויוקרן בבכורה עולמית בסוף השבוע בפסטיבל "דוקאביב 2023" (שם זכה השבוע בפרס קרן כדר ל"מספר.ת הסיפור הישראלי"), הן משוחחות איתנו על החוויה המורכבת, על רצונן לשתף בסיפורן ועל החשיפה התקשורתית.

"לא כולנו שונאים יהודים"

"לא ידעתי שזאת עסקת חבילה עם ראיונות לתקשורת ושזה יגרור כל כך הרבה רעש", אומרת בחיוך אירה (52), מתכנתת בחברת הייטק, "אבל רציתי להנציח את יגאל. לא רציתי שהוא ככה ייעלם מהעולם בלי שאנשים יכירו אותו ויידעו מי הוא היה".

"לי היה חשוב להביא את הסיפור המשותף שלנו ושל אירה לתודעה", משתפת שיריהאן (29), העובדת ברשת מזון גדולה. "אחרי שהתפרסם שכליה של יהודי שנרצח הושתלה בערבייה, היו הרבה תגובות שליליות. יש אנשים שאוהבים להכליל וחושבים שאם יש קיצונים בצד שלי אז כולנו כאלה. אני רוצה שהם יבינו שזה לא נכון. לא כולם שונאים יהודים. אחרי הכאב הגדול שאמא שלי סבלה במשך עשר שנים בטיפולי דיאליזה, שמחנו שסוף־סוף היא חיה כמו בן אדם. מצד שני, מאוד עצוב וכואב לנו שכדי שזה יקרה יגאל היה צריך לאבד את החיים שלו, ועוד בנסיבות כאלה טרגיות. בסוף הוא הציל את החיים של אמא שלי. אצלנו בבית יש תמונה שלו, ומבחינתנו הוא ואירה הם שני מלאכים".

אירה עלתה לישראל ממוסקבה ב־1991 ומתגוררת מאז בלוד. כמה שנים אחרי שעלתה, כשעבדה במפעל באזור, הכירה את מי שיהפוך לבן זוגה ולאבי ילדיה. "לפני הלימודים עבדתי כמה חודשים במפעל. יגאל, שגר במושב חדיד שליד מודיעין, היה מנהל משמרת באחת המחלקות".

מבחינת שניהם, האהבה גישרה על הפער שלכאורה אמור להיווצר בין עולה חדשה מרוסיה לצבר בן עדות המזרח. "הוא היה אדם מאוד מעניין. ראיתי דרכו עולם חדש שלא הכרתי, ואני חושבת שהוא ראה בי אותו הדבר. לא ראינו בינינו שום פער". ב־25 שנות נישואיהם נולדו להם שני ילדים, מיכאל (24) ועמית (10).

אירה: "באותו יום באתי מוקדם הביתה בגלל ההלוויה של מוסא חסונה. חשבתי שיחסמו כבישים ויהיה קשה להיכנס לשכונה, אבל לא שיהיו מהומות ובטח לא שאאבד את יגאל. הוא היה בטוח שכל העולם מכיר אותו, כולם אמרו לו שלום"

"יגאל עבד כחשמלאי והיה אדם מאוד עסוק. הוא ניצל כל רגע כדי לעבוד ולהתקדם ומאוד נהנה מהחיים ומהעשייה. הוא היה 'על קוצים' וכל הזמן חיפש מה לעשות. עם הזמן הוא למד לשלב בין העבודה לבין הבית והמשפחה. הוא ממש השתבח עם השנים. עם עמית הוא כבר יצא לטייל ולשחק כדורגל וכדורסל".

מעבר לזה, מעידה אירה, "יגאל הכיר את כולם. היו לו הרבה חברים, וכשהיינו מסתובבים ברחוב כל רגע מישהו עצר אותו ודיבר איתו. הוא הרגיש שלוד היא כמו המושב שבו הוא גדל. הוא הביא את המושב לעיר". העובדה שיגאל היה איש של אנשים ועם מכריו נמנו יהודים וערבים - ובהם בני משפחת חסונה, שחלק מהם היו מעורבים ברציחתו - הפכה עבור אירה את עובדת מותו, הקשה גם כך, לבלתי נתפסת.

דם ואש בעיר המעורבת

ב־10 במאי 2021, על רקע עימותים שהתפתחו בהר הבית בין מתפללים מוסלמים לשוטרים, ואחרי שארגוני טרור מעזה החלו לשגר רקטות לדרום הארץ ומרכזה - החלה האלימות הלאומנית להרים את ראשה גם בלוד. לצד הפגנות ועימותים מול השוטרים בעיר החלו להיווצר חיכוכים גם בין ערבים ליהודים.

באחד האירועים התקרבה קבוצה של פורעים ערבים למשפחות יהודיות בשכונת רמת אשכול, כשחלקם מיידים אבנים ובקבוקי תבערה. חלק מהתושבים היהודים החליטו לירות באוויר כדי להניס את הפורעים. כשהרוחות התלהטו, הם ירו לכיוון חלק מהמפגינים. מירי זה נהרג מוסא חסונה (32), תושב העיר, נשוי ואב לארבעה. לדברי משפחתו, הוא רק עבר במקום ולא השתתף באירוע עצמו.

האירוע הזה הוסיף שמן למדורת האלימות בעיר המעורבת. באחד האירועים שהתפתחו כתוצאה ממנו נרצח יגאל יהושע. מחקירת השב"כ והמשטרה עלה כי קבוצת פורעים ערבים, שככל הנראה השתתפו בהלווייתו של חסונה בליל 11 במאי, החליטו להשליך אבנים על רכבים של יהודים חפים מפשע שעברו באקראי באזור, וזאת מתוך מניע גזעני ולאומני. במסגרת זאת נעזרו החשודים בחסימות בכביש שהקימו צעירים ערבים באזור גן האירועים ברחוב המסגר ושבעקבותיו נאלצו רכבים שהגיעו לסביבת המקום להאט את מהירות נסיעתם.

החשודים נעמדו במיקומים שונים בזירת הפיגוע. כשזיהו את רכבו של יהושע ככזה שבו נוהג יהודי, רגמו אותו באבנים בעוצמה רבה ומטווח קרוב ביותר. יגאל נפגע מאבן גדולה, שניפצה את שמשת הרכב ופגעה בראשו. למרות זאת, כפי שרואים בסרטוני האבטחה שגם הוקרנו בסרט, הוא המשיך בנסיעה איטית לכיוון ביתו שבשכונת רמת אביב, וכשניסה להחנות את רכבו התנגש ברכב סמוך. כשהשכנים שמו לב לכך הם ניגשו לרכב, וכשראו את מצבו מיהרו להזעיק את אשתו.

"אחת השכנות אמרה לי שיגאל התעלף בחניה", נזכרת אירה, "ירדתי מהר, אפילו לא אמרתי לבן הקטן שלי עמית, שהיה לבד בבית, שאני הולכת. בהתחלה היה חשוך ולא כל כך ראיתי מה בדיוק קרה ליגאל, רק ראיתי שהוא נשען על ההגה. ניסיתי לדבר איתו והוא לא הגיב. כשפניתי לצד השני, ראיתי שהחלון שבור ויש הרבה דם. יגאל חזר מאירוע הכנסת ספר תורה באחד המושבים הסמוכים. הוא רצה לקחת איתו את עמית, אבל לא הסכמתי כי ידעתי שהוא יחזור מאוחר ורציתי שעמית יישן בשעה סבירה כדי שיוכל לקום למחרת לבית הספר. אני חושבת שבהחלטה הזאת הצלתי את החיים של הבן שלי".

בתחילה אירה היתה משוכנעת שהעובדה שדקות מרגע שנפגע יגאל כבר קיבל טיפול רפואי באמבולנס ובהמשך בבית החולים תציל את חייו. "חשבתי שאם הוא הצליח לנהוג עד הבית וכבר נמצא בבית חולים סמוך לפגיעה, אז הוא בטח יעבור ניתוח ויהיה בסדר. התכוננו לשיקום ארוך, אבל אחרי הניתוח הרופאים אמרו לי שהוא כבר היה צריך להתעורר וזה לא סימן טוב. אז הבנתי שהמצב שלו חמור ממה שחשבתי". במשך שישה ימים נאבקו הרופאים על חייו, עד שלבסוף הוגדר מצבו כמוות מוחי. הוא היה בן 56.

"באותו יום באתי מוקדם הביתה בגלל ההלוויה של מוסא חסונה. חשבתי שיחסמו כבישים ויהיה קשה להיכנס לשכונה, אבל לא חשבתי שיהיו מהומות ובטח לא חשבתי שאאבד את יגאל. יגאל היה בטוח שכל העולם מכיר אותו ואם הוא רק מוציא את הראש מהחלון, כולם מזהים אותו ואומרים לו שלום. הוא היה בקשר עם משפחת חסונה ורכש בחנות שלהם מוצרי חשמל. המספרים של חלק מבני המשפחה אפילו היו שמורים אצלו בטלפון".

בעקבות הרצח עצרה המשטרה שמונה חשודים, שישה תושבי לוד ושני פלשתינים תושבי יהודה ושומרון, חלקם בני משפחת חסונה המורחבת. מהחקירה עלה כי חלק מהחשודים ניסו לטשטש את מעורבותם בפיגוע וניסו להעלים ראיות ממצלמות האבטחה בזירה, וחלקם אף היו מעורבים באירועים אלימים נוספים נגד יהודים ברחבי העיר. לדברי אירה, ההליך המשפטי נגדם נמצא רק בתחילת הדרך. "יש עוד הרבה זמן", היא נאנחת.

איך הילדים הגיבו לאובדן של אבא שלהם?

"מיכאל, הבן הגדול, עבד באותו זמן במשמרת לילה. התקשרתי אליו והוא בא מייד לבית החולים. מהר מאוד הוא תפס פיקוד והרגיש שעכשיו הוא עמוד התווך שצריך לתמוך בכולנו. עמית מאוד נלחץ מזה שיצאתי מהבית בלי להודיע לו וככה נעלמתי לו. במשך תקופה ארוכה לא יכולתי לעזוב את החדר שלו בלי שהוא יחפש אותי, בטח לא להשאיר אותו כמה דקות לבד. הוא עבר טיפולים, אבל הטראומה שלו מאוד גדולה. זה לא עבר".

אירה: "הנטייה הטבעית שלי היא להיכנס למיטה ולהסתובב עם הפנים לקיר. זה מה שהייתי עושה אם לא היו לי ילדים, מחויבות ואחריות כלפי אנשים שתלויים בי. אני מכריחה את עצמי לצאת, אבל זה מאבק רצוף ומתמשך"

לאורך כל הסרט, וגם בראיון, אירה משדרת איפוק רב, לכן שיריהאן מבקשת להתערב בשיחה מנקודת מבטה: "מהצד אני חייבת להגיד שכאשר נפגשנו שנה וחצי לאחר האסון, הבטתי עליה וזה נראה כאילו היא איבדה את יגאל יום קודם. אני חושבת שזה מאוד שבר אותה".

"זה מאוד קשה", משתפת אירה, "אולי בעוד עשר שנים אני אוכל לדבר על יגאל בחיוך ולא לדמוע בכל פעם שאני מזכירה את השם שלו. היום אני מרגישה כאילו אני מטפסת ומטפסת, ואז כל אירוע קטן מפיל אותי בחזרה. ואז אני מנסה לטפס שוב. נראה שזה ילווה אותי עד סוף החיים".

מה בכל זאת מחזיק אותך?

"אני מנסה להעסיק את עצמי, לעשות ספורט ולהיענות לקריאות של חברים. הנטייה הטבעית היא להיכנס למיטה ולהסתובב עם הפנים לקיר. אולי זה מה שהייתי עושה אם לא היו לי ילדים ולא היו לי מחויבות ואחריות כלפי אנשים שתלויים בי. חוץ מזה, יש לי עוד הרבה שנים לחיות ואני לא מוכנה לזרוק את כל הזמן הזה לפח. אני מכריחה את עצמי לצאת. היום זה קצת יותר קל, אבל זה מאבק רצוף ומתמשך".

עם היוודע מצבו הרפואי הסופני של יגאל, קיבלה משפחתו פנייה לשקול את האפשרות לתרום חלק מאיבריו. בסרט מתאר אפי, אחיו של יגאל, את הרתיעה הטבעית שלהם מהמהלך - עד שאירה קיבלה את ההחלטה ורתמה אליה את שאר בני המשפחה. "קיבלנו את ההצעה במהלך חג השבועות", מספרת אירה, "והיות שבמשפחה יש אנשים דתיים, רצינו לחכות מעט כדי לקבל את ההסכמה של כולם. לא רציתי אחרי המכה הקשה שקיבלנו שהנושא הזה יפרק את המשפחה".

לך לא היתה התלבטות?

"זו לא התלבטות כמו שזאת החלטה קשה. הקשה ביותר שהייתי צריכה לקבל. ברמה הקרה והשכלתנית הבנתי שיגאל כבר לא איתנו, אבל זה עדיין לא חלחל ללב. הרי הרגע ראיתי אותו בתוך החדר כשהמכונה עדיין מנשימה אותו. לא הרגשתי שהוא הלך, לכן מבחינה רגשית היה לי מאוד קשה להסכים. מצד שני, מאוד רציתי להשאיר בעולם משהו ממנו שימשיך לחיות אצל אחרים".

הכליה שהצילה את רנדה

בזכות איבריו של יגאל ניצלו חמישה בני אדם. אחת מהם היא רנדה (62), ערבייה נוצרייה ממזרח ירושלים שבמשך יותר מעשור הידרדר מצבה הבריאותי עד כדי סכנת חיים. עד שכלייתו של יגאל הצילה אותה.

"במשך שנים אמא שלי עברה שלושה טיפולי דיאליזה בשבוע", משתפת בתה שיריהאן, "מאישה חזקה ופעילה היא הפכה להיות סמרטוט. חודש לפני ההשתלה העלו את מינון הדיאליזות לארבע בשבוע. הבנו שגם זה לא באמת יעזור ושהמצב שלה לא טוב. יום אחד היא חזרה מותשת מאחד הטיפולים והתקשרו אליה מבית החולים. אמרו לה: 'תחזרי, יש לך ניתוח, השתלה'. חשבנו שעובדים עלינו".

מתי הבנת שזו הכליה של יגאל?

"למרות שזאת היתה תקופה מאוד מתוחה עם הרבה אלימות ולינצ'ים גם בירושלים, לא שמענו על המקרה של יגאל. אנחנו אנשים שרחוקים מהחדשות. אחרי ההשתלה אחותי שלחה לי ידיעה על יהודי שנרצח בלינץ' ושאיבריו נתרמו, בין השאר, לאישה ערבייה. ואז אחותי אמרה לי שהאישה הערבייה זאת אמא. מצד אחד, רצינו לקפוץ מרוב שמחה כי החיים של אמא ניצלו. מצד שני, אמרנו - בן אדם נרצח והשאיר אחריו אישה, ילדים, משפחה".

באחת הסצנות בסרט, שיריהאן מקריאה טוקבקים לכתבה שהצביעה על המקרה הייחודי, שבו איבר של יהודי שנרצח על ידי ערבים בלינץ' הושתל בגופה של ערבייה. "התגובות של האנשים ממש מוטטו אותי. אמרתי תודה לאל שהציל את החיים של אמא, אבל לא יכולתי להתעלם מהמחשבה למה היינו צריכים להיכנס לסיפור הזה. לאחרונה היו פרסומות לסרט. קראתי חלק מהתגובות. זה הזוי. איך אפשר להכליל את כולם? במשפחה שלי לא מעניין אם אתה יהודי, מוסלמי או נוצרי. העיקר לחיות בשלום. אני רוצה להגיד לכל האנשים השליליים שיפסיקו לשפוט ולהכליל. אם יש לכם מילה טובה תגידו, ואם יש לכם מילה רעה - עדיף לשתוק. למה שנאה במקום אהבת חינם?"

שיריהאן: "במשך שנים אמא שלי עברה שלושה טיפולי דיאליזה בשבוע. מאישה חזקה ופעילה היא הפכה לסמרטוט. יום אחד היא חזרה מותשת מאחד הטיפולים. התקשרו אליה מבית החולים ואמרו לה: 'תחזרי, יש לך ניתוח, השתלה'. חשבנו שעובדים עלינו"

אירה, גם אם את לא מסכימה - את יכולה להבין את התגובות האלה ואת המורכבות שהן מבטאות?

"לא נתקלתי בתגובות כמו ששיריהאן מספרת עליהן, אבל אני יכולה להבין בן אדם עם ניסיון אישי רע, שחי את הסכסוך בצורה יומיומית ונתקל בגילויי שנאה או אנטישמיות - קשה לו עם הסיטואציה הזאת. אגב, אנחנו לא בחרנו את זה. כשאתה תורם איברים אתה לא יודע למי הם יגיעו, אבל עבורנו זה גם לא היווה שיקול".

זמן קצר לאחר ההשתלה הגיעו אירה וילדיה לבית משפחת עוויס כדי לבקר את רנדה. "זה היה מפגש מאוד מרגש. הקושי הפיזי של רנדה היה ניכר, ואני רואה לאט־לאט שמצבה משתפר והיא מתאוששת. זאת הרגשה מאוד טובה שמאוד מחזקת אותי", היא אומרת.

עד כמה הסיטואציה המורכבת הוסיפה להתרגשות?

"ההתרגשות בנוגע לזה היתה בעיקר מסביב ופחות אצלנו. הנה, עובדה שעשו על זה סרט ושאתם מראיינים אותי. לנו זה לא שינה הרבה".

למשפחתה של שיריהאן, שלא נכחה במפגש הראשון, היה חשוב לקיים ביקור גומלין, שנערך לעיני מצלמות הסרט באזכרת ה־30 ליגאל שנערכה בלוד. "הן פחדו לצאת מהאוטו", נזכרת אירה ומציינת את מה שיראו גם צופי הסרט. "מאוד חששנו מהתגובות של האנשים", מאשרת שיריהאן.

שיריהאן: "אחרי ההשתלה אחותי שלחה לי ידיעה על יהודי שנרצח בלינץ' ושאיבריו נתרמו, בין השאר, לאישה ערבייה. מצד אחד, רצינו לקפוץ מרוב שמחה כי החיים של אמא ניצלו. מצד שני, אמרנו: בן אדם נרצח והשאיר אחריו אישה, ילדים, משפחה"

מי ששבר את הקרח היה אחיו של יגאל, אפי, שהגיע לרכב ודחק בבני המשפחה להצטרף למשפחתו. "אתן האורחות שלי ואני כאן בעל הבית", אמר בניסיון להפיג את חששן. "אפי הוא בן אדם זהב", מדגישה שיריהאן, "אבל חששנו שאולי האנשים שהגיבו לא טוב בפייסבוק נמצאים שם. פחדתי שחלק יקבלו את זה רע שעוד באנו אליהם. אבל זה נרגע כשאפי בא, ובמיוחד כשראיתי את אירה. ראיתי חצי בן אדם וכאב לי. הרגשתי כאילו מדובר בהר שהתמוטט".

המתח נשבר עוד יותר כשראית את עמית, הבן הקטן של אירה ויגאל.

"נכון. ראיתי את עמית ולא יכולתי להירגע, לא הפסקתי לבכות". בסצנה נוספת היא תועדה עולה לקברו של יגאל ומניחה עליו זר פרחים. "היה לי מאוד חשוב להגיד לו תודה. אמרתי שאני חייבת להודות לו על שהציל את אמא", היא אומרת בהתרגשות.

שיריהאן: "למרות הסיפור של יגאל ואמא, אני לא רואה שינוי. להפך, המצב מידרדר בשני הצדדים".
אירה: "כל סיפור כזה וכל אינטראקציה חיובית יכולים לשמש עוד לבנה בבית משותף שאפשר לבנות. אבל אירוע בודד לא יכול לעורר שינוי אמיתי"

"להראות את המורכבות"

"בסרט השתדלנו להראות את המורכבות של כל הסיטואציה", מסבירה הבמאית הילה מדליה. "רציתי להראות שהמציאות היא לא שחור ולבן, ואת הכוח החזק שיש לאנשים מתוך הכאב. אירה, למשל, לא ידעה מי יקבל את האיברים של יגאל, ומתוך הרגע הקשה כל כך והמורכב הזה, שבו היא איבדה את היקר לה מכל, היא היתה מסוגלת לעשות את האקט המדהים ומלא הנתינה הזה".

לדבריה, "זה סרט על כאב ואובדן ועל המחיר שאנחנו משלמים על עצם החיים שלנו כאן. זה סרט על אנשים, ובעיקר על נשים חזקות, חכמות ורגישות. מצד שני, הסרט מביא אלמנטים של חוסר צדק לצד תקווה. בתוך סיפור אחד יש כל כך הרבה רבדים שהם מאוד נכונים למקום ולזמן שבהם אנחנו חיים".

מדליה היא מפיקה ובמאית דוקו ותיקה, זוכת פרס פיבודי, מעין פוליצר של עולם המדיה, שסרט אחר שביימה היה מועמד לארבעה פרסי אמי. היא חברת האקדמיה האמריקנית לקולנוע, וסרטיה הוקרנו בבתי קולנוע ובפסטיבלים ברחבי העולם.

מלבד אירה ושיריהאן, כאמור, יש גיבורה נוספת בסרט: מרווה, אלמנתו של מוסא חסונה. לאחר אירוע הירי שבו מת חסונה עצרה המשטרה חמישה יהודים שנחשדו במעורבות באירוע.

חצי שנה לאחר מכן הודיעה הפרקליטות על סגירת התיק מחוסר אשמה וקבעה כי לא "ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי" מי החשוד שביצע את הירי. בהמשך ההודעה ציינו בפרקליטות כי גם אם היה מוכח שאחד החשודים אכן ירה בחסונה, "הרי שיש לקבל את טענתו כי פעל מתוך הגנה עצמית בנסיבות העניין, ולכן אין מקום להעמיד אותו לדין פלילי בשל זאת. נזכיר כי מדובר בימים שבהם התרחשו אירועים קשים מאוד, וגם הסיטואציה שנוצרה במקום היתה חריגה ביותר. באותה עת היו במקום מתפרעים רבים שיידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר החשודים ונוספים, ואף השמיעו קריאות המלמדות על כוונתם לבצע מעשי אלימות קשים יותר".

לאורך הסרט מרווה, שניחנה בלא מעט כריזמה וחדות, לא היססה לתקוף את ההחלטה ולהביע זעם ותסכול על מות בעלה ועל אופי הטיפול בפרשה מצד רשויות אכיפת החוק. "מרווה היא בעיניי אישה מדהימה", אומרת מדליה, "כי עם כל הכאב והכעס היא רצתה למצוא את המקום שבו יהיו לילדים ולה עתיד טוב".

הבמאית הילה מדליה: "מי שחושב שהאלימות באה רק, או בעיקר, מצד הערבים לא מבין עד כמה הוא טועה. אבל בגדול אין כאן סימטריה ואין השוואה. הסיפור בסרט מראה תמונה מורכבת מאוד של הערים המעורבות. אין כאן שחור ולבן"

מעבר למפגש הגורלות האנושי ולסיפור המרגש בין משפחת יהושע למשפחת עוויס, המוטיב הלאומני נוכח בכל פינה בסרט, ואולי לא כולם יחתמו על בשורת הפיוס שעולה מהסיפור. "יש מתיחות מאוד גדולה בין הקהילות", אומרת מדליה, "מצד אחד יש הבדלים, ומצד שני יש סימביוזה והרמוניה בין הקהילות. המשפחה של יגאל דוברת ערבית. יגאל עצמו הכיר את משפחת חסונה. זה דבר הזוי".

תיעוד משני צידי התהום

זה הסרט השני שבו מדליה מנסה להפגיש בין גיבורים משני צדדיה של האלימות הלאומנית. ב־2007 היא ביימה את הסרט "למות בירושלים", שעסק בפיגוע טרור שאירע ארבע שנים קודם לכן, ושבו נערה יהודייה בת 17 נרצחה על ידי מחבלת פלשתינית בת גילה. מדליה ניסתה להפגיש בין אימותיהן של המחבלת והנרצחת, אך למרות המרחק הגיאוגרפי הקצר בין השתיים, היא לא הצליחה לגשר על התהום הפעורה ביניהן.

גם במהלך סרטה הנוכחי אירה ומרווה התראיינו בנפרד, כל אחת סיפרה את סיפורה הכואב מנקודת מבטה, אולם לאחר שסיימה לערוך את הסרט היא הצליחה בכל זאת להפגיש את כל גיבוריו, ובהם אירה ומרווה, למפגש חד־פעמי של שעה וחצי שהתקיים כשנה וחצי לאחר אירועי הדמים בלוד.

אירה הגיעה מלווה בבנה הגדול מיכאל ובגיסה, אפי יהושע. לצידם התקבצו גם שיריהאן ואמה רנדה. ליד אירה התיישבה מרווה חסונה, והנוכחים ניהלו שיח בהובלת מדליה. אירה, שראתה את הסרט לפני המפגש, לא פספסה את הזעם ואת המרירות מצידה של מרווה.

חששת מפני המפגש איתה?

"בסרט יש מראות קשים של הפגנות ואירועי אלימות", מספרת אירה, "ואני עד היום תוהה מה הדבר האמיתי - ההפגנות או מה שהיא אמרה אחרי זה. אבל לא, לא חששתי מהמפגש כי הדבר הכי גרוע כבר קרה לי", היא אומרת בחיוך מריר.

במהלך המפגש הורגש המתח הגדול בין הצדדים. הוא נסדק באחת לאור הדברים המפתיעים שאמרה מרווה. כשדיברה על אסונה המשפחתי ועל אובדן בעלה, ציינה כי עם הזמן הפסיקה לכנות את האירוע רצח, ומכנה אותו "הרג שנעשה בטעות". לדבריה, הסיבה לכך היתה שהיא "לא רוצה לגדל ילד שירצה לנקום, שישנא יהודים".

"היא היתה הרבה יותר מרוככת והרבה יותר אנושית במפגש", נזכרת אירה. "כשראיתי את הסרט חשבתי על הילדים שלה ועל זה שהיא מכניסה אותם למעגל שנאה שאין ממנו מוצא. לכן הופתעתי וגם שמחתי לראות שזה כבר לא המצב".

מדליה מסכימה: "מרווה היא אישה מבריקה. יש בה הרבה כעס על מה שקרה והרבה כאב, והיא גם זועקת על חוסר הצדק מבחינתה. היא לא מבינה מדוע לא התקיים הליך משפטי שבירר את הפרשה. אבל למרות זאת, הזמן אִפשר לה בצורה מושכלת לשנות קצת את הגישה. היא הבינה שהיא צריכה לשנות את השיח בבית ולגרום לילדים שלה להסתכל על התמונה המלאה כדי שהם לא ייגררו למקומות לא טובים. גם מרווה וגם אירה הן נשים הרואיות ואני מעריצה אותן. יש בהן הרבה חמלה וסליחה ונתינה. עצם ההסכמה שלהן להיפגש מדהימה בעיניי".

מדוח מבקר המדינה שפורסם בקיץ האחרון עלה כי באירועי האלימות לפני שנתיים לקחו חלק כ־6,000 אזרחים בני המגזר הערבי. כ־3,200 מתוכם נעצרו, לעומת 240 יהודים. בסך הכל באירועי האלימות הפנימיים שאירעו באותה תקופה מצאו את מותם שלושה אזרחים ונפצעו מאות, מתוכם כ־300 שוטרים. תקציר הסרט, לעומת זאת, עשוי לעורר מחלוקת, כשהאירועים בערים המעורבות מתוארים כ"התפרצות לאומנית אלימה מכל הצדדים".

מדליה מתייחסת לביקורת אפשרית על ניסיון לייצר סימטריה ותחושה כאילו שני הצדדים נקטו אלימות שווה. "בתקופה שלנו הכל מצולם. בחומרים שמצאתי ראיתי גם אלימות מצד יהודים. מי שחושב שהאלימות באה רק, או בעיקר, מצד הערבים לא מבין עד כמה הוא טועה. אבל בגדול אין כאן סימטריה ואין השוואה. לא ניסיתי להשוות ואני לא חושבת שזה נכון להשוות. הסיפור בסרט לא משווה בין המקרים, אלא מראה תמונה מאוד מורכבת של הערים המעורבות. אין כאן שחור ולבן אלא הרבה מורכבות".

אירה, שנתיים אחרי, מה המצב בלוד?

"אני לא רואה הבדל בין התקופה המקדימה לרצח של יגאל לתקופה הנוכחית. אנשים נוטים לשכוח את מה שהיה. לי, אחרי מה שעברתי, הרבה יותר קשה לשכוח. הטראומה נוכחת".

רצח כמו של יגאל, ובכלל אירועי אלימות כמו בשומר החומות, יכולים לדעתכן להתרחש שוב?

"אני מאמינה שכן. שום דבר לא נפתר, והמצב לא הפך להיות טוב יותר. עד אותו מקרה לא חשבנו שאנחנו חיים בסיטואציה מסוכנת. יגאל הסתובב ועבד בכל מקום, גם בבתים של יהודים וגם של ערבים. בשגרה לא מרגישים יותר מדי סכנה, אבל התחושה היא שכל דבר קטן יכול להביא להתלקחות".

לנוכח האירועים ההם והמצב כיום, ובמיוחד הסיפור האישי שלכן ושל המשפחות שלכן, אתן יותר אופטימיות או יותר פסימיות?

"לצערי, למרות הסיפור של יגאל ואמא", מסבירה שיריהאן, "אני לא רואה שינוי. להפך, המצב מידרדר בשני הצדדים. אני מקווה וחולמת שיהיה שלום, אבל המציאות לא נותנת לי סיבות להיות אופטימית".

אירה מעט יותר אופטימיות, אך לא מעבר לכך: "אני חושבת שכל סיפור כזה וכל אינטראקציה חיובית יכולים לשמש עוד לבנה בבית משותף שאפשר לבנות פה. אבל אירוע בודד לא יכול לעורר שינוי אמיתי".