דרך ארץ: ישראל יצחק, שאיבד את בתו במסע לישראל, מוביל משלחות רפואיות לאתיופיה שבה נולד

בכניסה לביתו של ישראל יצחק בפתח תקווה, על הקיר שמשמאל לדלת, תלויה תמונה גדולה של הכפר מאורי שבאתיופיה. כפר לא גדול, שמולו מטע עצים צפופים ובקצהו מפל שוצף. יותר מ־50 שנה חלפו מאז שיחק בכפר כנער, אבל כשישראל מפליג בדמיונו - הוא שומע את שאון המים שליווה אותו בילדותו, וחש על שפתיו את טעם הדבש שהמבוגרים היו מוציאים מהכוורות הסמוכות כדי להמתיק את יומם של הילדים.

"כאן", הוא מצביע על נקודה מאחורי המפל, "היה עץ גבוה ללא ענפים, והשמועה היתה שמי שיצליח לטפס עד צמרתו יגיע בשנה הבאה לירושלים. עד היום אני לא יודע אם מישהו הצליח לטפס, אבל אנחנו" - הוא לוקח נשימה עמוקה - "אנחנו הגענו לירושלים".

כבר 40 שנה הוא חי בישראל, אחרי שצלח מסע רגלי ארוך דרך סודאן. מסע שבמהלכו עזר לשב"כ הישראלי לרכז יהודים בדרכם לארץ שאליה נכספו, ושבסופו, כאח מוסמך, סייע בקידום תודעת בריאות בקרב בני הקהילה שנותרו באתיופיה.

בתפקידו כאח אחראי במערך לכירורגיה כללית בביה"ח בילינסון, מקבוצת כללית, יזם ישראל והוביל משלחות של רופאים מבילינסון לבית חולים מרכזי באתיופיה, שהכשירו רופאים מקומיים בטכניקות ניתוחיות מתקדמות ושטיפלו עד כה באלפי חולים אתיופים. באחת המשלחות הללו חזר גם לכפרו, וצילם את התמונה שמתנוססת בביתו.

למרות כל הישגיו, שנים לא דיבר על מסעו האישי, ולא על בתו יעלמוורק ז"ל, שנולדה באתיופיה ונפטרה בגיל 6 במהלך בריחת שאר בני משפחתו לישראל, דרך סודאן. רק עתה, לקראת יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, המצוין מחר (יום ירושלים), הוא מרגיש בשל לחשוף את התלאות שעבר. זאת, כדי להעלות את המודעות לזכרם של האלפים מיהודי אתיופיה שקיפחו את חייהם בדרך החתחתים אל הארץ המובטחת.

"בתי לעולם לא תצא מהלב שלי"

הוא בן 65, נשוי לברכה (59), שעובדת בבית אבות, וסב לנכדים. שלושת ילדיהם הגדולים נולדו בישראל. יעלמוורק, הבכורה, נולדה באתיופיה ולא זכתה להגיע בחיים לארץ.

בחדר הצמוד למרפסת, בקומה השנייה של הדירה, פרושות תחנות חייו של ישראל. על הקירות תלויות תעודות הוקרה והערכה שקיבל לאורך השנים, לצד תמונות שלו באתיופיה, צעיר יותר, תלתלי ראשו פזורים ועיניו יוקדות. במרכז הקיר, במסגרת כהה, צילום של יעלמוורק כתינוקת. התמונה הזו עברה תלאות ומדינות, שרדה את נהר הנילוס ואת מחנות הפליטים בדרך - והגיעה לישראל שמורה בשקית ניילון. שנים אחרי שצולמה, חידשו ילדיהם הבוגרים את התמונה ותלו אותה בחדר.

בין המשחקים של נכדתו אנאל, הפזורים במרפסת, נמצאות שתי בובות כהות עור. "אני משחק לפעמים בבובות עם הנכדה שלי, אבל הייתי מאוד רוצה לחבק במקומן את בתי שנפטרה. היא לעולם לא תצא מהלב שלי".

הכפר מאורי, שבו גידלה משפחתו שדות אפונה ותירס, היה אחד הכפרים החשובים ביותר לקהילת יהודי אתיופיה. "הוריי נתנו לי את השם פיסהא. באתיופיה גדלנו בצורה מאוד חופשית, ולהורים לא היה מושג איפה אנחנו מבלים ומה קורה איתנו. לקח הרבה זמן בישראל עד שבני העדה הבינו שכאן הילדים לא גדלים כמו באתיופיה, ושצריך לשמור עליהם בארץ - אחרת יידרדרו בארץ לסמים או לאלכוהול.

"בכפר גדלנו תמיד על אהבת ירושלים ועל התקווה להגיע לעיר הקודש, למרות שאסור ומסוכן היה לדבר על זה. ולא ידענו דבר על הקדמה המודרנית שמחוץ לכפר. מדי פעם, בבקרים, היו עוברים מעל הראש שלנו מטוסים. אבל עבורנו, הילדים, אלו היו ציפורים מוזרות שמשמיעות רעש חזק בבוקר. עד כדי כך לא היה לנו מושג".

הוא למד בבית הספר היהודי היחיד שנפתח באזור, על ידי אורט ישראל. לפני כן למד לקרוא ולכתוב באמהרית בבית. אחרי שלוש שנות לימוד עבר לחלוק את זמנו בין כפרו לכפר אמבובר, שבו שכנה אוכלוסייה יהודית דומיננטית, ולמד בבית הספר היהודי שהוקם שם מחדש על ידי הסוכנות היהודית. בימי ראשון בבוקר היה יוצא לדרכו ממאורי, הולך ברגל כמעט יממה עד אמבובר, וחוזר הבית רק בימי שישי. כשסיים תיכון, בגיל 20, למד סיעוד והוצב בעיר בהר דר, במדינת אמהרה שבאתיופיה.

"לאורך כל הלימודים הייתי צריך להסתיר את העובדה שאני יהודי, כי היתה אנטישמיות חזקה מאוד. השתמשתי רק בשמי הפרטי, פיסהא, וקיוויתי שאיש לא יגלה ששם המשפחה שלי הוא יצחק".
את ברכה (באמהרית: ילגה) הכיר בשידוך, כפי שהיה נהוג אז בכפר. הם הובטחו זה לזה כשהיא היתה בת 9, וב־1973 התחתנו. השנה, יספר בחיוך, יחגגו 50 שנות נישואים. באתיופיה היו מתראים אחת לכמה שבועות, כשישראל היה חוזר מעבודתו כאח באמהרה.

"במרכז הקליטה אשתי התחילה לבכות וסיפרה שבתנו, יעלמוורק ז"ל, לא שרדה את המסע לארץ. חיבקתי אותה חזק. אמרתי לה שטוב שלפחות היא הגיעה, ושאני שמח שהיא איתי. רציתי להרגיע אותה, אבל כשיצאתי החוצה מהקרוואן התפרקתי"

"כיוון שאין באתיופיה הרבה אנשי מקצוע, הייתי עושה הכל במרפאה. הייתי מיילד, חובש, מחדיר עירוי ועושה את כל מה שצריך. נתנו לי גם לכהן בתפקידים ציבוריים, למשל גזבר הכפר, ואימנו אותי גם להשתמש בנשק ולהילחם למקרה הצורך. היה לי בסדר שם, אבל הסביבה שבה גרתי לא היתה בטוחה. היו לילות שבהם צעירים היו שותים והיה ירי ברחובות, וארגונים מחתרתיים החלו להיאבק בשלטון - מה שגרר סכנה גם ליהודים.

"אחרי כמה חודשים, יהודים מאתיופיה התחילו לארגן אט־אט מבצעי בריחה עצמאיים לישראל. התרוצצו שמועות שבישראל מדברים על העלאת יהודי אתיופיה, וזה נתן לנו המון תקווה. כשאבא שלי בא לבקר אותי בכפר שלי באמהרה וראה איפה אני חי, הוא הודיע לי שאני צריך לעזוב ולברוח לירושלים. אמנם הייתי כבר בן 25, עם מקצוע וכסף משלי, אבל המנהג הוא שהבן מציית לכל מה שאביו מחליט, למרות הקושי.

"הלכתי לקנות בגדים ומתנות לאחיי ולבני המשפחה שלי, הגעתי למאורי ונפרדתי מכולם. חוץ מאבי, אף אחד לא ידע שאני בורח לישראל. כולם חשבו שסתם באתי לביקור. אבל לפני שהלכתי, אבא שלי ליווה אותי - ושנינו בכינו. ידענו שמחכה לי מסע לא פשוט.

"באותו זמן אשתי ויעלמוורק, שהיתה אז בת 5, שהו במרכז העיר גונדר, באזור של אוכלוסייה יהודית גדולה. הן גרו שם כבר כמה שנים, כי המקום שבו גרתי באמהרה לא התאים לאישה ולילדים. הטמפרטורה שם בקיץ הגיעה ל־50 מעלות. הגעתי לגונדר, חיבקתי ונישקתי אותן, ונפרדתי מהן בכאב לב גדול. לא יכולתי לספר להן על תוכנית הבריחה שלי, כדי לא לסכן אותן. הפרידה מהן היתה מאוד קשה לי, אבל ידעתי שלא אוכל להבריח גם אותן איתי".

ישראל הנסער חזר באופן זמני לכפר שבו עבד. חבר נוצרי מהעבודה שיתף אותו בתוכנית משלו לברוח לסודאן, והם קבעו להימלט יחדיו, כשהם יוצרים בסתר קשר עם ארגונים שסייעו לפליטים מאתיופיה לחצות את הגבול לסודאן. באמצע הלילה יצאו לדרך.

"למרות שהיינו במדבר, פתאום התחיל לרדת גשם. בחורה יהודייה, שהיתה חלק מארגוני הסיוע, הצמידה לנו מורה דרך, שהוביל אותנו בתוך סודאן אחרי שחצינו את הגבול. בשלב מסוים הגענו לוואדי, ואני זוכר שנפלתי מהצוק והמכנסיים שלי נקרעו. עד היום יש לי את זוג המכנסיים הזה בתוך מסגרת.

"התקדמנו בחושך ובגשם, עד שהגענו לנילוס. הנהר הענק, שמגיע ממצרים, היה שוצף, ומורה הדרך שליווה אותנו התחיל לפחד מהשלטונות. הוא הורה לנו לחכות מתחת לאחד העצים, עד שהוא יקרא למישהו שיעביר אותנו את המים. ישבנו כל הלילה מתחת לעץ וחיכינו, והוא לא חזר. הבנו שאנחנו לבד.

"כשהבוקר עלה, קלטנו שאנחנו חשופים לחיילים סודאנים ואתיופים, שעלולים לתפוס אותנו. אני והחבר שלי הבנו שעדיף שננסה לחצות את הנהר בעצמנו, ושנתקדם בלי מדריך למרכז סודאן, שם היו מחנות שסייעו לפליטים".

ישראל עוצר לרגע את שטף דיבורו, חש מחדש את המים שחבטו בחוזקה בגופו, טלטלו וסחפו אותו ברעש גדול. "אני מצטמרר מזה עד היום. אני זוכר איך לקחתי את המכנסיים הקרועים וקשרתי אותם לראש, להגן שלא ייפגע. נכנסתי למים, החבר שלי נכנס יחד איתי, אבל כל אחד נסחף בזרם לכיוון אחר. אתה בתוך המפל, בולע מים, ואין לך דרך לעבור. אני זוכר שביד שמאל נתליתי על שורשים חשופים של אחד העצים. הרגשתי שכל חיי תלויים בזה. כשאתה ברגע של הישרדות, וכשכל חייך תלויים על יד שמאל אחת, אתה לא עוזב.

"הצלחתי איכשהו להתייצב, ועברתי לצד השני של הנהר. הייתי סחוט, לא ידעתי איפה אני, אבל הודיתי לבורא עולם שהציל אותי. הייתי לבד לגמרי, עד שפתאום ראיתי מרחוק את החבר שלי, באותו מצב כמוני. התחבקנו והמשכנו ללכת בשיחים.

"ראינו שהדרך פרוצה, והלכנו מערבה כמעט יום שלם, עד שראינו מרחוק אש והבנו שיש שם אנשים. לקראת הבוקר הגענו למחנה של סודאנים. השומר הכניס אותנו ואמר לנו באמהרית שלא נדאג. הוא נתן לנו פירות, ואני זוכר שהיינו כל כך רעבים שאכלנו אותם עם הקליפה"..

כולם נדחקו במשאית אחת

בזכות אנשים טובים שסייעו להם, הגיעו לעיר הסודאנית גדריף ושוכנו במחנה פליטים. "החבר שלי נפרד ממני כדי להמשיך סודאן, בעוד אני חיפשתי דרך לקבל אישור לעבור למצרים. התחלתי לשאול אנשים, לעקוב אחרי שמועות, ופתאום ראיתי בחור שאני מכיר. כיהודים, נהגנו לכנות זה את זה 'שבט', כי כולנו היינו שבט אחד. שאלתי אותו בזהירות אם הוא שבט, והוא ענה שכן. התחלנו לדבר, והוא קישר ביני לבין המחתרת היהודית שסייעה באותם ימים ליהודי אתיופיה. בתוך כמה ימים קיבלתי תפקיד בעזרה רפואית לפליטים.

"בסודאן, אחרי שחצינו את הנילוס, ראינו פתאום משאית מהבהבת עם האורות, ועמד שם בחור ישראלי שהסביר לנו שנמשיך בנסיעה למטוס. הוא שאל מה היעד שלי, וכשעניתי - הוא אמר שמעכשיו הוא יקרא לי ישראל. ככה קיבלתי את השם שלי בעברית"

"אחרי כמה שבועות, בשישי בערב, התחילה לרוץ במחנה שמועה שלמחרת עולים לירושלים. כלומר, יוצאים מסודאן ברגל ומתקדמים. באמצע הלילה, כשהסודאנים ישנו, התחלנו ללכת. כל מי שיכול היה לעזור לחלשים יותר, לקשישים ולילדים - עזר. נשים בהיריון וילדים קטנים הלכו בשקט מופתי, בלי להוציא מילה. פתאום ראינו מרחוק משאית מהבהבת עם האורות, ועמד שם בחור ישראלי שדיבר באנגלית עם מבטא ישראלי. אני זוכר שהוא לבש מכנסיים קצרים.

"הוא הסביר באנגלית בסיסית שצריך לנסוע במשאית למקום מרוחק יותר, ומשם לעלות על מטוס. הוא שאל לאן אני הולך, וכשעניתי 'ישראל', הוא אמר שהוא רוצה לקרוא לי ישראל. ככה, בשנייה, השם שלי השתנה.

"הוא ביקש שאקרא לקבוצה מסוימת של אנשים, ושנעלה אותה יחד למשאית. אני, שרציתי לעזור לכל מי שרק אפשר, קראתי באמהרית לכולם. הוא קצת כעס עלי, אבל הבין אותי, ובסופו של דבר הצלחנו להעלות את כולם למשאית. הייתי מלא התרגשות ופחד, אבל ידעתי שבסוף נגיע לירושלים".

"חיפשתי מתחת לשמיכות"

כשראה מרחוק את מטוס ההרקולס הצבאי שהוביל את הפליטים היהודים לישראל, נצצו עיניו. "זה היה וואו. בטיסה כולם היו מאוד נרגשים. זאת אמנם לא היתה טיסה נוחה, והיתה לא מעט המולה, אבל כולנו הרגשנו שאנחנו מגשימים את החלום הגדול.

"כשהגענו לישראל לקחו אותנו לאשקלון, ואז מיינו אותנו - ואותי העבירו לפרדס חנה. הייתי מלומד בתחום שלי, אז ביקשתי שימצאו לי מקום שבו אוכל להמשיך ללמוד או לטפל, אבל במקום זה העבירו אותנו ללמוד עברית בטבריה. אחרי שמונה חודשי לימוד באולפן אמרו לנו 'לכו תדאגו לעצמכם, תעבדו בקטיף או תעזרו למשפחות'.

"הייתי בן 26, ולא הבנתי למה מתייחסים אלינו ככה אחרי שסבלנו באתיופיה והגענו למולדת. התעקשתי למצוא עבודה או לימודים שמתאימים לי. אחר כך עלה גם נושא הגיור, כשהיו גורמים בארץ שטענו שצריך להעביר את העולים מאתיופיה גיור. אני לקחתי חלק במאבק נגד הגיור המחודש הזה. הרי גדלנו כיהודים, איזו סיבה יש לגייר אותנו? אמרו שבגלל שבאנו מסודאן זה 'טמא', אבל לא קיבלנו את ההסבר הזה. אנחנו יהודים מאז ומתמיד".

"אני אוהב ללוות את המשלחות לאתיופיה, גם בפן הטיפולי וגם בפן הרגשי. אוהב את הקשר עם המקומיים. בזכות המשלחות ביקרתי בכפר שבו גדלתי, ולקחתי גם את ילדיי לשם. בביקורים שלי אני ישן אצל חברים על הרצפה, בדיוק כמו אז, כשהיינו ילדים"

אחרי עשרה חודשים בטבריה עבר ללמוד סיעוד באוניברסיטה העברית, והיה פעיל בקליטת בני העדה האתיופית בישראל. בסוף 1984, כשנה אחרי עלייתו, יצא לדרך "מבצע משה", שבמסגרתו העלתה המדינה כ־6,500 מיהודי אתיופיה ששהו במחנות הפליטים בסודאן, במטוסים דרך אירופה.
ישראל המתין בציפייה לפגוש בין עולי המבצע גם את אשתו ובתו. "בכל פעם ששמענו שמגיעה עוד טיסה, הייתי הולך לחפש אותן. חיפשתי בכל מרכז קליטה ובית חולים, עד שאמרו לי שאשתי נמצאת באשקלון.

"לקחתי מייד אוטובוס והגעתי לאשקלון בלילה. הפליטים במרכז הקליטה היו ממש עור ועצמות. רזים, כאובים, עצובים. כשמצאתי את אשתי, באחד הקרוואנים, חיבקתי אותה בהתרגשות גדולה.
"שאלתי אותה איפה יעלמוורק, והיא ענתה לי 'אני עייפה, תיכנס לחדר שבו ישנים ילדים ותחפש אותה'. נכנסתי וראיתי שלושה ילדים ישנים עם השמיכות על הפנים. ככה תמיד היינו ישנים באתיופיה, להסתתר מזבובים ומיתושים. הרמתי שמיכה אחת, וזו לא היתה הבת שלי. עוד שמיכה, וזו לא היא. גם השלישית לא.

"חזרתי לברכה, ואז היא התחילה לבכות וסיפרה שיעלמוורק לא שרדה את המסע. חיבקתי אותה חזק. אמרתי שטוב שלפחות היא, אשתי, הגיעה לישראל, ושאני שמח שהיא פה. רציתי להרגיע אותה, אבל כשיצאתי מהקרוואן התפרקתי".

למרות התלאות שעבר, ניכר שהשיחה על בתו המנוחה פותחת פצעים בנפשו. "אשתי סיפרה שבזמן המסע היא חלתה בעצמה והיתה מאוד חלשה. יעלמוורק דאגה לה, הביאה לה מים וליטפה אותה. כשיעלמוורק חלתה בעצמה, היא קדחה מחום כמה ימים. כולם סבלו אז מטיפוס, מקדחת או ממלריה, ונפטרו ממחלות חום. עד היום אשתי בוכה כשהיא אומרת שיעלמוורק דאגה לה כשהיתה חולה, אבל היא, כאמא, לא הצליחה לעשות למענה אותו הדבר".

במשך שנים לא דיברו על בתם שאיננה. הגעגוע, ששרף את הלב, לא אפשר להם להתמודד עם הכאב. את האזכרה למותה הם עורכים פעם בשנה, ביום הזיכרון לעולי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ. "אבל היא תמיד איתנו בלב", הוא חוזר ונאנח.

ברכה וישראל החלו את דרכם החדשה בישראל. הוא חזר למעונות הסטודנטים בירושלים, ואילו היא ובני משפחתה עברו למרכז הקליטה בבירה. עם הזמן השלים ישראל תואר ראשון בניהול מערכות בריאות משולב עם התמחות בטיפול נמרץ, והתקדם בתפקידיו כאח. בתחילת שנות ה־90 עבד במשרד הבריאות כרכז מחלות זיהומיות ארצי, וניהל קורסים המיועדים לבני העדה האתיופית על מודעות לבריאות ושמירה על היגיינה. מאז 1986, כאמור, הוא בבילינסון.

לו ולברכה נולדו בארץ שלושה ילדים: רחלי (37), עובדת כיום בחברת אבטחה, שרון (בן 33), מתקין מזגנים, ושרית (32), עובדת בהייטק. "אם אתה רוצה להיות ישראלי, יש לך רק שלושה ילדים, באתיופיה לכל הורה יש הרבה יותר", הוא צוחק.

לאורך השנים חש ישראל רצון לסייע לעולים החדשים מבני הקהילה. במסגרת תפקידו כאח, היה עובר במרכזי קליטה ומלמד את בני העדה על היגיינה ועל שימוש נכון בתרופות. "באתיופיה יש מנטליות אחרת. שם, גם אם הרופא נותן אנטיביוטיקה - אף אחד לא לוקח אותה, כי אנשים פחות אוהבים להשתמש בתרופות. הבנתי שצריך לעבוד על העניין הזה באופן רחב יותר ולהסביר לרופאים בארץ איך לגשת לבני העדה, כדי שלא יפספסו את הטיפול. במקביל, הייתי מעביר הרצאות לבני העדה ועוזר להם להבין איך לטפל בעצמם ולשמור על הבריאות.

"הגעתי עם מזרק לחדר של מטופל מבוגר, והוא הסתכל עלי בהלם ושאל: 'אתה יודע להזריק?' עניתי בציניות 'אני חושב שכן', ואז הוא ביקש אחות. אמרתי לו: 'סלח לי, אני חייב לשאול - למה אתה מבקש שאחות תזריק לך, כשאני האח האחראי שנמצא כאן?'"

"כשראיתי את הרפואה המתקדמת בישראל, הבנתי שאנחנו יכולים לתרום המון גם לאוכלוסייה הכללית באתיופיה. בתחילת שנות האלפיים התחלתי לטוס לשם באופן עצמאי, כדי לקדם תודעת בריאות אצל המקומיים. יצרתי קשר עם רופאים מבהר דר שבצפון מערב אתיופיה, שאותם הכרתי מעברי, ולימדתי אותם על שיטות טיפול מתקדמות של הרפואה המערבית".

באחד הימים, כשארגן אירוע יום הולדת בבילינסון וסיפר על חייו ועל מסעותיו באתיופיה, החליטו בהנהלת בית החולים להרים את הכפפה. מ־2014, בתדירות של אחת לכמה חודשים, יצאו משלחות של רופאים מבית החולים לטפל בחולים באתיופיה וללמד את הרופאים המקומיים שימוש בניתוחים לפרוסקופיים (ניתוח זעיר־פולשני; ב"א). בד בבד, משלחות של רופאים מאתיופיה הגיעו לבית החולים בישראל כדי ללמוד את טכניקת הניתוח המתקדמת. את המשלחות לאורך השנים הוביל פרופ' חנוך קשתן, לשעבר מנהל המערך הכירורגי בבילינסון.

בזכות פועלו של ישראל, ב־2018 נחתם הסכם בין בילינסון לבין בית החולים האזורי בבהר דר, במעמד נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין. במסגרת ההסכם יגיעו כירורגים מבילינסון לאתיופיה כדי להדריך את הרופאים המקומיים, ואילו אחיות מאתיופיה יגיעו להשתלמויות בבית החולים בישראל.
"המטרה היא גם לתת להם את הכלים, וגם להביא משם רופאים לישראל, שילמדו את הטכניקה. הרי אני מכיר מעברי את רמת הציוד הרפואי באתיופיה. שם, כאח, הייתי מקבל לשימוש רק מחט אחת, ואם יש 50 חולים שצריכים לקבל זריקה, הייתי צריך להרתיח את המזרק במים מעל מדורה 20 דקות בין טיפול לטיפול, כדי לחטא. בישראל אפשר לחטא בשניות, ואם אני יכול לאפשר גם לאחרים ליהנות מהגישה ומהקדמה שלנו - אני מאושר.

"אני אוהב ללוות את המשלחות האלה לאתיופיה. גם בפן הטיפולי וגם בפן הרגשי. אני אוהב את הקשר עם המקומיים. עם כל הקושי שהיה לי כשגדלתי באתיופיה, המדינה הזו היא חלק מהזהות שלי. בזכות המשלחות גם ביקרתי בכפר שבו גדלתי, ובאחת הפעמים לקחתי את ילדיי לשם. בביקורים שלי שם אני ישן אצל חברים נוצרים, על הרצפה, בדיוק כמו כשהיינו ילדים".

"בפנים זה עדיין מרתיח"

הוא מרגיש, לדבריו, חלק בלתי נפרד מישראל, המדינה שאליה הוא קשור ושאותה הוא אוהב בכל נפשו - וזאת למרות שלא פעם הוא נתקל גם בגילויי גזענות. בעבר היה נעלב ומתרגז, אבל כיום הוא משתדל להשלים עם העובדה שלא כולם מקבלים את כולם.

"עד היום אני זוכר מקרה שקרה לי בימיי כסטודנט. עמדתי בתל אביב בתחנת אוטובוס, עם עוד המון אנשים, וראיתי מרחוק אישה מבוגרת מנסה ללכת מהר לכיוון האוטובוס שהגיע באותו רגע. ביקשתי מהנהג שיחכה, כי הגברת הולכת לאט, אבל הוא כנראה מיהר ונסע. כשהיא הגיעה לתחנה היא התחילה לצעוק עלי, כי חשבה בטעות שאמרתי לו לנסוע. היא דיברה במילים מאוד קשות, כמו 'צריכים להחזיר אותך למקום שממנו הביאו אותך', או 'מה הביאו אותך לכאן בכלל'.

"זה שיגע אותי. כל חיי באתיופיה הייתי היהודי, ופה, במדינת היהודים, אומרים לי שאני לא שייך. עברו 30 שנה מאז המקרה ההוא, ואני עדיין לא שוכח אותו.

"גם בבית החולים יש לפעמים מקרים לא נעימים. למרות שאני אח אחראי, ואני מקפיד להציג את עצמי ככזה כשאני מגיע, אנשים חושבים שאני כוח עזר ומבקשים לקרוא לאחיות. עם השנים כבר פיתחתי סבלנות, אז אני עונה בטון רגוע. אבל בפנים זה עדיין מרתיח.

"היתה פעם שאחד המטופלים המבוגרים סבל מכאבים, והיינו צריכים לתת לו מורפיום בזריקה. כשנותנים מורפיום צריך לעשות זאת בהסכמה ובחתימה של כמה אנשי צוות, כי מדובר בתרופת הרגעה חזקה. קיבלתי את כל האישורים, הגעתי עם המזרק לחדר של המטופל, ואז הוא מסתכל עלי בהלם ושואל: 'אתה יודע להזריק?'

"עניתי לו בציניות: 'וואו, אני חושב שכן', ואז הוא ביקש שאחות תבוא להזריק לו. אני מחזיק את המזרק ואומר לו: 'סלח לי, אני חייב לשאול, למה אתה מבקש שאחות תזריק לך, כשמי שבא להזריק הוא האח האחראי כאן?' הוא אמר שהוא כבר לא צריך את התרופה. בלב שלי צחקתי שהנה, כוחות העל שלי ריפאו את הכאב שלו גם בלי שלקח תרופה. אחרי שהשמדנו את התרופה הוא הבין והצטער על כל מה שקרה, והפך להיות חבר שלי".

לאורך השנים, ישראלים יוצאי אתיופיה נלחמו על ההכרה בהם ומחו לא אחת על גילויי אפליה ממסדית נגדם. בקיץ 2019, בעקבות מותו של סלומון טקה ז"ל, צעיר בן העדה שנהרג מנתז קליע שירה לעברו קצין משטרה, יצאו בני העדה בהפגנות ענק זועמות, בטענה שיד המשטרה קלה על ההדק כאשר מדובר בבני העדה האתיופית. ישראל הבין את כאבם של הצעירים בני העדה, אך בחר שלא להשתתף בהפגנות עצמן.

"אני רואה את ילדיי עובדים בהייטק, לומדים, מתפתחים, מה שלא היה מובן מאליו באתיופיה. הצעירים מבני העדה אולי עדיין מרגישים שקשה להם כאן, ואנחנו עושים הכל כדי שירגישו חלק מהמדינה - אבל בסוף גם הם מסכימים שאין כמו לחיות בארץ"

"המחאה היתה בעיקר של צעירים שנולדו בישראל, שמרגישים שלא מעניקים להם אותו יחס כמו לשאר, בגלל המוצא שלהם. אני, שגדלתי באתיופיה והרגשתי באמת מהי גזענות ואיך זה לחיות כשאתה צריך להסתיר את הזהות שלך, יודע שהצעירים כאן גדלו חופשיים. כאן כולנו יהודים".

אתה מרגיש שהיחס כלפי בני העדה השתפר בעקבות המחאה?

"אני חושב שכן. שינויים לא מתרחשים ברגע, ועדיין יש כאלה שמדי פעם מסתכלים עלינו אחרת. אבל אני רואה את ילדיי עובדים בהייטק ובמשרדים, לומדים, מתפתחים, מה שלא היה מובן מאליו באתיופיה. הצעירים אולי עדיין מרגישים שקשה להם כאן, אבל בסוף גם הם מסכימים שאין כמו מדינת ישראל. אנחנו יכולים לשמור על המנהגים ועל התרבות שלנו - ועדיין להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה. לפחות על זה כולנו מסכימים".

batchene@gmail.com