בגד כפת בראש שלכם: הגיע הזמן לספר לבגדים את האמת העירומה

אין לי כוח. אני עומדת מול ארון הבגדים שלי, ואין לי כוח להתמודד. בשנים האחרונות הארון שלי סובל מפיצול אישיות: בצד של התלייה אפשר למצוא שמלות יקרות להופעות, ממשי, מקטיפה ומתחרה. בצד השני אפשר למצוא את הבגדים שאני לובשת כל יתר הזמן, ואפשר לתאר אותם במקרה הטוב כ"חתיכות של בד". אין לי אמצע. אם אני צריכה להיראות מכובד אבל לא מושך תשומת לב, אלגנטי אבל לא מוגזם, רשמי אבל לא "מתאים לטקס הכתרה", אם אני צריכה להיראות כמו 85 אחוז מהאנשים בעולם שיוצאים בבוקר מהבית - אני לגמרי אובדת עצות.

התרגלתי שנוח לי. מה לעשות, אני לא מצליחה להתרכז אחרת. ג'ינס זה דבר שלא מקובל עלי בעיקרון, אלא אם כן הוא גדול בשתי מידות, וגם זה רק בחורף. חולצות מכופתרות לא באות בחשבון, או למעשה כל פריט עם רוכסנים, כפתורים, צמוד מדי, קצר מדי, ארוך מדי, רחב מדי, קשיח מדי, עבה מדי או דק מדי. אמא שלי טוענת שאני נראית כאילו זחלתי החוצה מפח אשפה. בן הזוג הציע לי להשיק ליין אופנה בשם "ויתרתי".

• • •

היי, היי, אל תראו אותי ככה. אני עדיין עושה ספורט שלוש פעמים בשבוע, עדיין מורחת את כל הקרמים, עדיין צובעת את השיער, וזאת למרות שמדובר במטלה הכי מטומטמת אי־פעם: צריך ללכת עד למספרה המטומטמת, לחכות לתורך המטומטם, לשבת כמו מטומטמת כשמורחים לך צבע על הראש, לנקות את הצבע בכיור המטומטם הזה, ואז לתת להם לחרוך לך את האוזניים עם הפן המטומטם. אבל מה לעשות, מתישהו הבנתי שחיוורת + רזה + עיניים בהירות + שיער ארוך ולבן = אחת מההלכים הלבנים מ"משחקי הכס".

בגדול, אני משתפת פעולה. אי אפשר להאשים אותי בשריפת חזיות, למרות שמדובר בפריט לבוש שבבירור מיוצר ברובו על ידי סדיסטים. או גברים (אני מסתכלת עליך, מר ג'ק קובה). יש לי תיק איפור מעורר קנאה ושני זוגות של נעלי עקב שאפילו אני מוכנה לנעול, אבל משום מה, ספציפית כל עניין הבגדים הפך למטלה בלתי נסבלת. להזמין אותם, להחזיר אותם, למדוד אותם, לקנות אותם, ללבוש אותם - אפשר פשוט לסיים עם כל זה? לכסות את החלקים האינטימיים שלנו איכשהו ולהמשיך בחיינו?

• • •

האם נהניתי פעם להתלבש? יכול להיות, אבל אם כן, זה היה כל כך מזמן. מכיוון שיש תמונות שלי רק עד גיל 12 (אחר כך כבר לא הסכמתי להצטלם), אפשר להתרשם בעיקר מהבחירות האופנתיות של אמא שלי, שכללו הרבה מאוד וסטים. כל כך הרבה וסטים! ומבחר גדול מאוד של עגילים ארוכים ויצירתיים מדי בצורת כף, מזלג, מצקת וקומקום. אחר כך היו כל מיני ניסיונות אישיותיים ואופנתיים שלא תועדו, תודה לאל, ואז, כשסוף־סוף היתה לי התחלה של אישיות, בום - הוצאתי את האלבום הראשון שלי.

אנשים פתאום התעניינו בבגדים שלי, בשיער שלי, במשקל שלי. הייתי צריכה להיראות במיטבי, ולא היה אף אחד שהסביר לי איך לעזאזל אמורים לעשות את זה. שילמתי לנשים זרות שיעשו לי טיפול פנים, מניקור, פדיקור, גבות, שפם, שחי, אינפרא, לייזר, חיטוב, מיצוק, דיקור, תזונה נטורופתית, קריאה במטוטלת, אבחון לפי גלגל העין. הלוואי שהייתי צוחקת.

• • •

בפעם הראשונה שהופעתי על במה עם השירים שלי, דורין אטיאס אמרה בשידור שהיא אוהבת את השמלה, אבל הסנדלים אסון טבע. עד אז לא ידעתי שפריט לבוש יכול להיות כל כך פוגעני. בפעם הראשונה שהופעתי בטלוויזיה לבשתי שמלה ארוכה עם פאייטים, כי היחצנית חשבה שזה מחמיא לי להיראות כמו האמא של החתן. אחר כך התעקשתי ללבוש פריטים מהארון שלי, ולראיון הבא לבשתי דגמ"ח ירוק וסוודר כתום שאמא שלי קנתה לי, עם איפור מלא, כולל ריסים. אני לא זוכרת אילו נעליים נעלתי, אבל אולי עדיף ככה.

זה היה הקש ששבר את גב הגמל, ואז שכרו לי סטייליסט למשך חצי שנה בערך. המשימה המרכזית שהטלתי עליו היתה לגרום לכל העולם להפסיק לכנות אותי "חמודה". הוא לקח אותה מאוד ברצינות והלביש אותי בכל מיני ז'קטים וגורמטים, וחבל, כי האמת היא שהייתי מה זה חמודה.

מאז עברו הרבה מים בירקון, ואני רכשתי הרבה מאוד בגדים, מספיק בשביל למלא חמישה ארונות, ועדיין לא השתכנעתי מי אני אמורה להיות: הרוקרית שלובשת רק שחור? זאת שלא עושה מעצמה עניין אז היא לובשת גופייה ב־600 שקלים? האישיות הצבעונית עם עגילי הפלסטיק? המתוחכמת עם המכנסיים המשונים והתיק המינימליסטי? הטרנדית עם הסניקרס שאין לאף אחד? א־לוהים שיעזור, נהיה לי כאב ראש.

• • •

במרוצת השנים למדתי מה כן, אבל בעיקר מה לא. ואת המה לא למדתי בעיקר על סמך תמונות שלי. למדתי שרוב הבגדים יפים רק בצילום ורק על דוגמניות, ובכלל - לא לבלבל בין "סטייל" ל"רזון".
למדתי לא לקבל עצות בענייני אופנה מאנשים שבילו במחיצתי פחות מ־40 דקות, וגם שאני עושה את הבגד ולא הבגד עושה אותי.

וזה בדיוק מה שאמרתי לעצמי היום, כשעמדתי במעלית ונכנסה השכנה הכוסית, לבושה בטייטס ובגוזייה של אלו יוגה, בעלות כוללת של 970 שקלים. אני לבשתי טרנינג שקניתי בהיריון הראשון וטי־שירט עם כתמי אקונומיקה ועם וייב כללי של הוביט מהפלך. תהיתי אם היא חושבת שירדתי לזרוק את הזבל, למרות שלא היתה לי שקית זבל ביד. טוב, אמרתי לעצמי, אי אפשר הכל - אני אשת רוח! אני אמנית! (למיצג הזה אני קוראת "ערימה ענקית של כלים בכיור"), אני אינטלקטואלית! (הספר האחרון שקראתי הגיע עם ארוחת ילדים של מקדונלד'ס), אני אישה של תוכן! (ספציפית כרגע תוכן של חבילת עוגיות).

חברים, הבגדים עשו את האדם, הבגדים יכולים ללכת.