שורד השואה שנלחם למען חבריו מבריה"מ: "אנחנו מתביישים, כי את העזרה אנחנו מקבלים בעיקר מארגונים נוצריים"

• האגודה הירושלמית לניצולי שואה מונה אלף ניצולים שגילם הממוצע הוא 88, וחצי מהם גילם נע בין 90 ל־106

• העמותה מעוניינת לקבל תרומות ויש גם תורמים פוטנציאליים, אולם היא אינה מוכרת כמוסד ציבורי ונתקלת ב"סעיף 46" בפקודת מס הכנסה, לכן התורמים לה אינם זכאים להחזר מס של 35% מהתרומה

• סיפור חייו של יעקב ליברמן שהקים את העמותה ועומד בראשה הוא סיפור מטלטל, שמספיק לסדרה בהמשכים. הוא ושורדים אחרים יוצאי בריה"מ אינם זכאים לקצבאות

דיון הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי שואה התקיים בכנסת ב־27 בפברואר. לקראת סופו, יו"ר הוועדה, ח"כ מירב כהן ממפלגת יש עתיד, ביקשה לסכמו: לחדר שבו התכנסו היה ביקוש, אך רשימת הדוברים התארכה.

בין המוזמנים היו גם אנשים מבוגרים מאוד. למשל, יעקב ליברמן בן ה־87, ניצול שואה שעלה מרוסיה באמצע שנות ה־90 ולא רצה להפסיד את המעמד המכובד. ליברמן התכונן זמן רב לאירוע והגיע לדיון עם בטן מלאה ומסמכים שאסף. אבל הוא היה רק אחד מ־20 דוברים. והוא, שאינו דובר עברית, נזקק לעזרת מתורגמן, שגזל עוד כמה דקות מזמנו.

"אני יעקב ליברמן, ראש האגודה הירושלמית לניצולי שואה", פתח ליברמן את דבריו כשסוף־סוף ניתנה לו הרשות. "הארגון שלנו די צעיר, רק שלוש שנים וחצי. הקמנו אותו כדי שנוכל לעמוד על זכויות אנשינו, ניצולי השואה. הקמנו את העמותה בכוחות עצמנו, בלי עזרה, והיום הארגון מונה אלף ניצולים שגילם הממוצע הוא 88, וחצי מהם גילם נע בין 90 ל־106. זו קבוצה פעילה וגדולה, חלק מההיסטוריה של העם, אבל אנחנו מתביישים, כי את העזרה העיקרית אנחנו מקבלים מארגונים נוצריים. כל מה שאנחנו מבקשים מהמדינה נעלם איפשהו באמצע הדרך".

ליברמן המשיך: "הבאתי מכתב ששלחנו לוועדת הכספים של הכנסת, ואף אחד לא ענה ולא עזר. אנחנו מחכים כבר זמן רב, ואנחנו בגיל שבו לחכות ארבע שנים זה קצת בעייתי. אנחנו רוצים לזרז עניינים. גם בשנה שעברה העברנו למשרד הקליטה בקשה לעזרה הנמצאת כעת במשרד האוצר, באגף ניצולי שואה. הגשנו יותר מ־1,000 טפסים, ועד היום לא זכינו למענה. אנחנו לא יכולים לארגן הכל לבד, אנחנו צריכים עזרה".

ח"כ כהן ניסתה לברר בין החברים שישבו מסביב לשולחן מה בדיוק ליברמן רוצה. "כדי שנהיה מעשיים", אמרה, "באיזו קטגוריה של תמיכה נמצא השירות - הפגת בדידות? מיצוי זכויות? באיזו קטגוריה של תמיכה? מישהו הבין?".

יהודה דוידוב, המשמש יו"ר ארגון פליטי השואה מבריה"מ וממזרח אירופה, ניסה לסייע. "הוא כנראה התבלבל", אמר, "משרד הקליטה - יש גוף אחד, אבל יש את המשרד לשוויון חברתי. אפשר להגיש (בקשה) בנושא הנצחה. אני לא יודע אם הם הגישו". יו"ר הוועדה כהן חתכה עניינים, בגלל קוצר הזמן: "הבנתי. אני מבקשת מהצוות שלי, או מצוות הוועדה - תבינו מה בדיוק העמותה הזו מספקת ובאיזה מסלול תמיכה הוא אמור להיות, כי לדעתי הוא הגיש (בקשה) למסלולי התמיכה הלא רלוונטיים. תודה רבה, יעקב. אני עוברת הלאה, נשמע עוד שורד או שורדת אחת ונעבור למשרדי ממשלה".

כמעט שלושה חודשים עברו מאז אותו דיון, ואיש לא חזר לליברמן עם תשובות או סיוע. הוא שלח מיילים, ניסה להתקשר, אבל לא זכה למענה. ניצול שואה בן 87 שמארגן ומפעיל בירושלים 1,009 ניצולי שואה כמוהו, יוצאי מדינות חבר העמים. ביום השואה האחרון אפילו ארגן עבורם טקס, תרומת ארגון נוצרי כמובן.

"לא אותי צריך לשאול אם אני עצוב מהמצב", אמר כשנפגשנו, "אתה צריך לשאול את ראשי המדינה: 'לא עצוב לכם שניצולי שואה מתים מדי יום ואתם נזכרים בהם רק פעם בשנה, ולמחרת ממשיכים בחייכם ושיסתדרו לבד?'. אני באמת זה שצריך לדאוג לכל אותם אנשים?".

ניצל בנס מיריות הנאצים

סיפור חיים מטורף עבר על ליברמן עד שהגיע לירושלים, עם טלטלות שמספיקות לסדרה בהמשכים. בשל קוצר היריעה נסתפק בתקציר: הוא נולד ברוסטוב, עיר נמל בדרום־מערב רוסיה, לא רחוק מרכס הרי הקווקז. הוא מספר שבאותן שנים יהודי העיר נדחקו לפרברים או לכפרים הסמוכים. אבל מאחר שסבו היה מתקן שעונים, בעל עסק מכובד, המשפחה זכתה להתגורר במרכז הכרך.
כשמלחמת העולם השנייה פרצה, נתן, אבי המשפחה, נשלח לחזית כדי להצטרף ללוחמי הצבא האדום והשאיר מאחור את ליה, האם, ואת שני ילדיהם - יעקב ואחיו הבכור אהרון, המבוגר ממנו בשנתיים.

ב־22 ביוני 1941 פלשו חיילי מדינות הציר, ובראשן גרמניה, לבריה"מ ללא התרעה מוקדמת, במה שנודע יותר מאוחר כמבצע ברברוסה. ב־26 בספטמבר הכריעו הגרמנים את קייב שבאוקראינה. ואף שרוסטוב נמצאת במרחק של כ־1,000 ק"מ, שררה שם שאננות שהגרמנים לא יעשו את המרחק הזה, בוודאי לא בזמן הקרוב.

בתוך פחות מחודשיים הצבא הגרמני נכנס בשערי רוסטוב כמנצח בקרב. "אני זוכר שכילד יצאתי להסתכל על שיירות החיילים שהגיעו", מספר יעקב. "זה היה בליווי מוזיקה רועשת ומצעד. אפילו אני זוכר את תושבי העיר עומדים בצידי הכביש ונותנים לחיילים לחם כקבלת פנים, ברוכים הבאים".

הגרמנים לא נשארו ברוסטוב זמן רב. לקח להם כשבועיים עד שהעיר שוחררה, אבל לא לתמיד. ב־23 ביולי 1942 הגרמנים חזרו והעיר נכבשה פעם נוספת, אחרי קרבות קשים ואבידות. בראש הכוח הכובש עמד הפעם איש האס־אס הבכיר שטנדרטפיהרר היינריך סיטזן.

"הגרמנים הודיעו מייד אחרי כניסתם שכל היהודים חייבים להסתובב עם טלאי צהוב על הבגד, וביקשו שיתכנסו למחרת בכיכר המרכזית", מספר יעקב. "אמא שלי החליטה לא לשתף פעולה. במשך שנים לא רציתי לספר על מה שעברנו. רק כשהתחלתי להתעמק בנושא הבנתי איזה דבר חכם היא עשתה. היא למעשה הצילה אותנו. במהלך הזמן גם קלטתי למה זה נקרא יום השואה והגבורה".

אלה לא היו ימים קלים לתושבי העיר, שנאלצו לחוות הפגזות קשות וקרבות עקובים מדם ברחובות. השכנים מהקומות העליונות בבניין הגיעו לא פעם לדירת משפחת ליברמן בקומת הקרקע כדי להסתתר מהמטחים הכבדים. מתברר שאחד מהם כנראה הלשין לגרמנים שיש יהודים במקום.

"יום אחד הגיעו שני חיילים גרמנים כדי לקחת אותנו", מספר ליברמן, "הם דפקו בדלת וגילו הרבה אנשים מסתתרים בדירה. היתה שם משפחה שאחד מילדיה ידע גרמנית. הילד ניגש לחיילים וניהל איתם שיחה. בזמן שדיברו, אמי ואחותה, שהתגוררה איתנו עם בנה, מילטו אותנו דרך הדלת האחורית של המטבח אל המחסנים שבקומת המרתף".

המחסן של הליברמנים היה עמוס באותו זמן בחפצים, ובמיוחד תפס שם מקום שלט פרסום ענק, שהיה תלוי בזמנו בחזית עסק השעונים המשפחתי. בתקופת המהפכה הבולשביקית, ב־1917, ביקשו השלטונות להסיר אותו והסב אחסן את השלט, בתקווה שיום אחד יוכל לתלותו שוב בגאווה.

זה היה שלט כבד מעץ, שבחזיתו היה דף מתכת צבוע בצבעים עזים. בגלל גודלו הוא ניצב במחסן באלכסון. ליה האם ואחותה ריאה ביקשו מהילדים לשמור על דממה כדי שהגרמנים לא יידעו שהם מסתתרים שם. בלילות יעקב היה חומק החוצה כדי לחפש מזון בפחי הזבל, בתקווה שאיש לא ישים לב לילד הקטן שמסתובב בחוץ בשעות החשיכה.

אבל מישהו מהשכנים בכל זאת קלט שהמשפחה היהודית עדיין בסביבה. הוא הזמין את הגרמנים שוב, לסיים את המלאכה. "החיילים לא ידעו היכן אנחנו נמצאים אז הם עברו מחסן־מחסן", מספר יעקב. "הסתתרנו מאחורי שלט הברזל הגדול, בשקט מוחלט. הם הגיעו למחסן שלנו ושברו את דלת הכניסה, אבל מאחר שהמקום היה מלא עד גדותיו הם עמדו בכניסה וירו צרורות פנימה. חלק מהכדורים פגעו בשלט שמאחוריו הסתתרנו. הם צעקו והלכו. זה היה מאוד מפחיד. אני זוכר שאחי היה משותק מפחד ואני התחלתי לגמגם. זה גמגום שנשאר איתי עד גיל 30".

ליה היתה חייבת לחלץ את משפחתה מהתופת. היא ידעה שאם לא תפעל במהירות הגרמנים יחסלו אותה ואת ילדיה. היא צדקה. מחוץ לרוסטוב נמצא "זמייבסקיה באלקה" ("גיא הנחשים"), יער שבו נרצחו 13 אלף יהודים.

בריחה מהעיר באישון לילה

משפחת ליברמן הצליחה לחמוק מהגורל האכזר כשליה, יחד עם כמה משפחות יהודיות, שכנעו נהג מקומי, בעל משאית קטנה, למלט אותם אל מחוץ לעיר. "הם שילמו לו מחיר ששווה למחירן של שלוש מכוניות חדשות", מספר יעקב. המשאית היתה קטנה, וכל משפחה שנדחסה בארגז האחורי התבקשה להביא איתה מספר חפצים מינימלי. הנהג גם דרש מהם להכין בד ועליו ציור של צלב אדום, שאותו תלה על גג הרכב. הוא קיווה שאם המטוסים בכל זאת יבחינו בו, הם לא יפציצו. הוא גם ביקש מהנוסעים שלא יוציאו מילה במהלך הנסיעה.

הלילה היה אפל, והרכב נסע לאיטו בכבישים השוממים. משפחת ליברמן נרדמה והתעוררה לפנות בוקר מצעקותיו של הנהג, שביקש מהם לקפוץ במהירות החוצה מאחר שמטוס קרב דלק אחריהם. הם נמלטו מהרכב באמצע שום מקום והשאירו מאחור מזוודות שכללו מסמכים, כסף וזהב שהאם רצתה לקחת איתם. שתי דקות לאחר מכן הרכב הושמד, אך משפחת ליברמן ניצלה. היא הגיעה לעיר הסמוכה, ואחרי שעות ארוכות ברכבת מצאה עצמה בפרונזה, כיום בישקק, בירת קירגיזסטן, הנמצאת במרחק 3,670 ק"מ מרוסטוב, והכי חשוב - מחוץ להישג ידם של הגרמנים.

ליברמן: "הנאצים לא ידעו היכן אנחנו נמצאים. הם עמדו בכניסה וירו צרורות פנימה. חלק מהכדורים פגעו בשלט שמאחוריו הסתתרנו. זה היה מפחיד. אני זוכר שאחי היה משותק מפחד. אני התחלתי לגמגם. הגמגום נשאר איתי עד גיל 30"

בלי כסף ומסמכים, משפחת ליברמן התגוררה בדיר עיזים וישנה על מצע קש. כדי להתפרנס הילדים היו יוצאים עם דליים לאסוף גללי סוסים ופרות והיו מכינים מהם תערובת עם קש, כחומר בעירה ששימש את המקומיים להסקה בחורף. יעקב זוכר בעיקר את הרעב הקשה. יש לו תמונה מאותן שנים שבהן היה ילד רזה עם בטן גדולה. עד היום הוא סובל מבעיות במערכת העיכול כתוצאה מאותה תקופה.

אחרי ששוחררה בפברואר 1943, ליה וילדיה חזרו לרוסטוב. שם התברר שנתן, האב, מצא את מותו בחזית הרוסית. זו היתה עיר הרוסה. יעקב זוכר איך הם נאלצו לפלס דרך בכביש שהוחרב, אבל דווקא הבית שלהם נשאר עומד על תילו. הם ביקשו לשוב לדירתם, אבל מצאו שנתפסה על ידי פולשים שהיו משוכנעים כי היהודים לא יחזרו. רק צו של בית משפט השיב להם את מקום המגורים, לא לפני שהמפונים הזועמים עקרו את חלונות הדירה כנקמה.

משפחת ליברמן החלה לשקם את עצמה. יעקב למד הנדסה והתחתן ב־1962 עם לידיה, שהיתה מהנדסת בעצמה. נולדה להם בת, מירי. יעקב הצליח להגיע למשרה חשובה: סמנכ"ל בחברת הנדסה שהעסיקה 700 עובדים. עד היום יש שבעה פטנטים הרשומים על שמו בתחום הנדסת מכונות והנדסה אווירית.

"תמיד הרגשנו אנטישמיות ברוסטוב. אפילו אני, ששייכת לדור לגמרי אחר", מספרת הבת מירי. "בבית הספר שבו למדתי, ביומן הכיתה היה כתוב בדף האחרון לאום התלמידים: רוסי, אוקראיני, ועלי כתבו 'יהודייה'. כשהילדים גדלו הם התחילו לקרוא לי 'יהודייה מסריחה'. הרגשנו שאנחנו סוג ב'. זה הגיע עד כדי פוגרומים. אני מדברת על סוף שנות ה־80. אני זוכרת שאבא הכין לי ולאמא קרש שבקצהו היה חוט חשמל, כדי שאם ינסו לפרוץ אלינו הביתה, נוכל להגן על עצמנו".

בתחילת שנות ה־90, כששערי העלייה מבריה"מ נפתחו, מירי, שהיתה אז נשואה ואם לשניים, שאפה לעלות לישראל כי לא רצתה לגדל את ילדיה באווירה הקשה שחוותה. הוריה אמרו שתצא ראשונה ותבדוק את השטח. אם ימצא חן בעיניה הם יגיעו בעקבותיה, ואם לא - תמיד יש לה לאן לחזור. בדיונים המשפחתיים לא היתה אופציה אחרת חוץ מירושלים. ב־1993 מירי נחתה בארץ. שנה אחריה עלו גם הוריה.

חיים קשים בארץ החדשה

אלה לא היו שנים קלות לעולי מדינות חבר העמים. אף אחד כאן לא התרשם מהרקורד של יעקב ליברמן בתחום ההנדסה. הוא כבר היה לקראת גיל 60 ולא ידע עברית. לכן החליט שיוותר על המשך הקריירה המקצועית ויקדיש את חייו למשפחת בתו, ציירת ומורה לאמנות, ובזמן שהיא תשתלב במדינה החדשה ההורים ישגיחו על ילדיה.

"אבא ניסה להיכנס לעניינים וחיפש עבודה, אבל בכל פעם הראו לו את הדלת", מספרת מירי. "למזלנו, הוא בן אדם שלא נותן לעצמו לשקוע באכזבה, הוא תמיד מתגבר. אז לא היתה לי אפשרות לשלם למטפלת או לגן ילדים יקר, והוריי ממש גידלו את הילדים".

יעקב מצא לעצמו מסגרת חברתית של אנשים בגילו, יוצאי מדינות חבר העמים. הם נפגשו מדי שבוע במרכז קהילתי לעולים. חלק מהם הגיע עם סיפור חיים דומה לשלו. היום חיים בישראל 54 אלף שורדי שואה עולי מדינות חבר העמים. הוא איש חזק, נראה מצוין לגילו, אך ראה פעם אחר פעם מישהו מחבריו נופל בצידי הדרך: מעוני, מייאוש, מבדידות, או מקשיי התאקלמות במדינה החדשה. רבים מאותם ניצולים נפלו בין הכיסאות מבחינת המערכת.

יעקב ולא מעט ניצולים אינם משתייכים לקטגוריות הזכאים לקצבה (ר' מסגרת). הוסיפו למצבם ולגילם המתקדם את מגבלת השפה - ותמצאו קשישים שקופים, שנותרו מאחור. "ראיתי שלא עוזרים לניצולים כמוני, לא מתייחסים אליהם או מתעניינים בשלומם", מספר יעקב. "לא נתנו לנו כלום, אפילו בחגים, לעומת עמותות שמוציאות ניצולים דרך קבע לקפה ועוגה, למשל, או לפעילויות אחרות. אמרתי שחייבים לעשות משהו בנידון".

בקיץ 2019 ניגש יעקב לחבריו במרכז העולים ואמר שהוא מעוניין להקים גוף שיעזור לניצולי שואה ירושלמים יוצאי בריה"מ. הוא שאל מי מהם מעוניין להצטרף. חבריו הקשישים אמרו שישכח מזה, אין להם כוח בגילם המבוגר להרים מנגנון, בטח כזה שאמור להתמודד עם הביורוקרטיה המסורבלת.
יעקב לא התייאש וביקש ממירי, בתו, שתעמוד לצידו. "אמרתי לו: 'אבא, בשביל מה אתה צריך את זה? אתה מבוגר'", היא נזכרת. "הוא ענה, 'אני מסוגל ורוצה לעזור לאנשים, שתהיה להם לפחות כתובת'. היה לו קשה לשמוע דיבורים ולא לראות מעשים, וכשהוא פתח את העמותה היו לצידו 11 ניצולי שואה בלבד".

השמועות על העמותה החדשה עברו מפה לאוזן בקהילת העולים בירושלים, והיום חברים בה כאמור למעלה מ־1,000 שורדי שואה, כולם ממדינות חבר העמים. בגלל המספר הגדול 17 ניצולים מונו כאחראים לשכונות או להוסטלים ברחבי העיר, והם מעבירים דיווח בפגישות שבועיות במטה שנתרם על ידי העירייה.

יעקב ביקש ממירי, בתו, שתעמוד לצידו. "אמרתי לו: 'אבא, בשביל מה אתה צריך את זה? אתה מבוגר'. הוא ענה לי: 'אני מסוגל ורוצה לעזור לאנשים, שתהיה להם לפחות כתובת'. היה לו קשה לשמוע דיבורים ולא לראות מעשים. בהתחלה היו לצידו רק 11 שורדים. היום יש יותר מ־1,000"

קשישים המגיעים לגיל 90 ומעלה מקבלים בימי ההולדת מדליה מיוחדת מהעמותה, תעודת ברכה ושי צנוע. בפסח האחרון כל ניצול קיבל חבילת מזון שנתרמה על ידי הארגון "גשרים למען השלום", הנתמך על ידי נוצרים אוהבי ישראל. ביום השואה האחרון 450 ניצולים הגיעו לאולם במרכז העיר לטקס שכלל הופעת מחול במימון "יד לעזרה ישראל", ארגון שהקימו ומנהלים הפילנתרופ ואיש העסקים אנדרי גשיורובסקי ובנו לוק.

"תבוא לאירועים שלנו ותראה אישה בת 100. לא תחשוב שהיא בגיל הזה, היא כולה אנרגיות", מספרת מירי. "יש אנשים שעברו את השואה והם חזקים, ממש בלתי ניתנים להכנעה, רק מה חבל? שצועקים אצלנו כל הזמן 'ניצולי שואה, ניצולי שואה', וכשצריך עזרה מי מסייע לנו? ארגונים נוצריים, כי המדינה היהודית לא נתנה לנו דבר".

היו חברות ישראליות שביקשו לתרום לעמותה, אבל אז נתקלו בביורוקרטיה המעיקה - סעיף 46 בפקודת מס הכנסה מדווח שאדם שתרם בשנת מס סכום העולה על 180 שקלים לקרן לאומית או למוסד ציבורי יזוכה מהמס שהוא חייב בו באותה שנה בשיעור של 35% מסכום התרומה. במילים אחרות, אם העמותה רוצה לקבל תרומות, היא צריכה להיות מוכרת כמוסד ציבורי ולקבל אישור לסעיף הנ"ל.

באוגוסט אשתקד הגישה העמותה בקשה לרשות המסים להכרה בה כמוסד ציבורי. בדצמבר הם קיבלו מייל תשובה ובו בקשה להשלמות מידע. למשל: האם היו לעמותה מתחילת 2022 הכנסות במזומן בסך 30 אלף שקלים לפחות. מירי שלחה תשובה שלעמותה לא היו הכנסות במזומן בסך יותר מ־10,000 שקלים, וצירפה את פירוט התרומות. מאז לא הגיעה שום תגובה.

במארס כתב יעקב ליברמן לרשות המסים: "בחודש דצמבר 2022 נתבקשנו להשלים פרטים, וכך עשינו. כידוע לך, האגודה הירושלמית לניצולי שואה היא עמותה הפועלת לרווחתם של ניצולי השואה, רובם ככולם מבוגרים מאוד. אנו מעניקים להם עזרה נפשית וכלכלית, מארגנים להם אירועים בחגי ישראל ומסייעים ככל הניתן להיטיב עימם בשנות חייהם האחרונות. אודה לך מאוד אם תוכל לזרז את הטיפול בבקשתנו".

"לפני חודש חברה גדולה לאופטיקה ביקשה לתרום לניצולים משקפיים ושאלה אם יש לנו אישור לסעיף 46. ענינו שאו־טו־טו נקבל. הם ירדו מזה", מספרת מירי. "לפני כן היתה נציגה מחברת הייטק גדולה שהתקשרה ואמרה שהיא מבקשת לתרום אביזרים לבית ובגדים. רק שאלה בסוף 'יש לכם סעיף 46?'. אמרתי לה שאנחנו בשלבים מתקדמים. היא אמרה 'סליחה, אבל אנחנו לא יכולים להתקדם'".

באותו דיון בכנסת, בפברואר האחרון, ממש לפני שנפרדו, אמרה יו"ר הוועדה ח"כ מירב כהן: "אני אשמח שמנהלת הוועדה אריאלה, שלקחה את המקרה הזה, תעדכן איפה זה עומד". המנהלת אריאלה אהרון אמרה מייד: "אני בקשר עם מירי. היא שלחה לי את המסמכים ואני בקשר עם נציג משרד הרווחה, לבדוק את העניין".

מירי מספרת: "יש אנשים שעברו את השואה והם חזקים, ממש בלתי ניתנים להכנעה, רק מה חבל - שצועקים אצלנו כל הזמן 'ניצולי שואה, ניצולי שואה' וכשצריך עזרה מי באמת מסייע לנו? המדינה היהודית לא נתנה לנו דבר"

יותר מחודשיים עברו מאז אותה בדיקה, והקשר בין אנשי הוועדה לעמותה נותק, עד להתערבות "שישבת" השבוע. "אנחנו אפילו לא יודעים באיזה מצב המסמכים שהגשנו", אומר יעקב, "איפה הם נמצאים, אולי הם כבר שוכבים באיזה פח או תקועים באיזה חור. שמונה חודשים עברו מאז שהגשנו בקשה - וכלום".

אז הטיפול בסעיף 46 תקוע. בקשה לתמיכה כספית מהרשות לזכויות ניצולי שואה שהוגשה ב־14 בדצמבר 2022 היתה תחת סטטוס "בוטל לפני דיון", ומאז שודרגה ל"ממתין לטיפול", אבל כל יום שעובר קריטי מאחר שמדי שנה 15 אלף שורדי שואה הולכים לעולמם. בקצב הזה, עד שיגיעו האישורים כבר לא יהיה למי לסייע.

יעקב ומירי ליברמן הם אנשים ללא גב. מירי היא היחידה בעמותה שמדברת עברית, וגם היא טובעת בעולם הביורוקרטיה הישראלי. יעקב היה מהנדס ברוסטוב, אבל כאן, בלי כישורי שפה וללא קשרים, הוא נותר הרחק מאחור.

"נתקלים שוב ושוב בקיר"

מי שהפנה אותי למקרה המדכדך היה קיריל גייבורונסקי, סטודנט בן 25 לתואר שני ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

קיריל נתקל בעמותה כשאחד מחבריו אירח בביתו את "זיכרון בסלון" לפני יום השואה, ומאז הם מקפידים להתנדב. בקרוב הם מתכננים להעביר לקשישים השתלמויות קצרות לשימוש במכשיר הנייד ולהכרת אפליקציות חשובות.

הוא נדהם כשראה את חוסר האונים של משפחת ליברמן. "זה נראה לי ממש הזוי", אומר קיריל. "שמתי לב איך יעקב ומירי מנסים להזיז עניינים ולא יכולים להתמודד מול המערכת, זה כבר לא בשליטתם. הם ניסו הכל. עובדים לפי הספר, אך נתקלים שוב ושוב בקיר".

קיריל וחבריו חשבו לצרף את העמותה ל"עיגול לטובה", המאפשרת לתורם דרך חברות האשראי לעגל כל רכישה כלפי מעלה לשקל הקרוב. הפרש האגורות נתרם אוטומטית לעמותה שבוחרים. אך גם כאן הופיע ברשימת הדרישות הבסיסית סעיף 46.

חברות ישראליות שביקשו לתרום לעמותה נתקלו בסעיף 46 לפקודת מס הכנסה, הקובע שאם העמותה רוצה לקבל תרומות היא צריכה להיות מוכרת כמוסד ציבורי ולקבל אישור. העמותה הגישה בקשה, קיבלה דרישה להשלמת מידע, ענתה על הבקשה - ומאז לא הגיעה שום תגובה

"בגלל חוסר האונים שלנו פנינו אליך, כי אנחנו פונים להיכן שאפשר כדי לקבל עזרה", אומרת מירי בסוג של ייאוש מהמערכת. "אנחנו מקימים צעקה, כי מבינים שבסוף רק אנחנו נוכל לעזור לעצמנו".
ישבנו בדירתה של מירי בירושלים בשעות אחר הצהריים. אביה יעקב הציג לי תמונות של קשישים מחייכים עם מדליות ומתנות שהעניק להם ליום ההולדת, ממעט האמצעים שהעמותה שהקים מצליחה לקושש מדי שנה.

"זו בת 90", אמר על אחת החוגגות, "ולזו נתנו מתנה לכבוד יום הולדת 95". רגעים קטנים של חסד בחיים רצופים סבל וקשיים. "העבודה הזו נותנת לי כוח להמשיך", אמר מי שבשלב זה של חייו היה אמור לנצל את ימי החופשה שלו, "כי בלעדיי אני באמת לא יודע מה יהיה איתם".

ליברמן ושורדים אחרים מחבר העמים אינם זכאים לקצבאות. "ראיתי שלא עוזרים לניצולים כמוני, לא מתייחסים אליהם או מתעניינים בשלומם. לא נתנו לנו כלום, אפילו בחגים, לעומת עמותות שמוציאות ניצולים דרך קבע לקפה ועוגה, למשל, או לפעילויות אחרות. אמרתי שחייבים לעשות משהו"

תגובות:

רשות המסים: "בקשת העמותה להכרה כמוסד ציבורי על פי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה נבחנת. נציגי רשות המסים נמצאים בקשר עם מנהלי העמותה בנושא".

מהוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה בראשות ח"כ מירב כהן נמסר: "הוועדה אחראית לפיקוח עבודת הממשלה בנוגע לשורדי השואה ולהצפת סוגיות של ארגוני החברה האזרחית העוסקים בנושא. לאחר בקשה של האגודה הירושלמית, שעלתה באחד מדיוני הוועדה, צוות הוועדה נרתם לסייע לעמותה אל מול מס הכנסה בנוגע להכרה בעמותה כמוסד ציבורי על פי סעיף 46. אין בסמכות הוועדה לקבוע בנושא זה, אך היא תמשיך לסייע ככל שיידרש".

ואכן, כמה שעות אחרי פניית "שישבת" פנו אנשי הוועדה למירי, בתו של יעקב ליברמן, בשאלות הבהרה בתקווה לקבל תשובות כבר בשבועות הקרובים. גם מרשות המסים התקשרו מייד אחר כך כדי לעדכן במצב הפנייה, ונראה שהפתרון קרוב מתמיד.

העמותה, בהנהגת ליברמן, לא היתה צריכה יותר - רק לדעת שיש אוזן קשבת ומוכנות להושיט לה יד.

• • •

עו"ד מלי גרנות, מנהלת המחלקה המשפטית ב"אביב לניצולי השואה": "נרדפים שהיו במנוסה במלחמה, זכאים למענק שנתי של 6,987 שקלים" 

הסכם השילומים עם גרמניה נחתם בספטמבר 1952 בין שר החוץ דאז, משה שרת, לקונרד אדנאואר, הקנצלר הראשון של מערב גרמניה. במסגרת ההסכם הוחלט לפצות ניצולי שואה שהגיעו לישראל עד אוקטובר 1953.

"אחרי התאריך שנקבע היו גלי עלייה גדולים מצפון אפריקה ואחר כך מבריה"מ ומרומניה, עם ניצולים שלא קיבלו קצבאות, כי הן היו מיועדות רק למי שעלה עד לתאריך שנקבע", מסבירה עו"ד מלי גרנות, מנהלת המחלקה המשפטית ב"אביב לניצולי השואה", עמותה שהוקמה לפני 15 שנה כדי להבטיח את מיצוי זכויות הניצולים.

"בשנות ה־90, כשהגוש המזרחי התפרק, ועידת התביעות, שהיא גוף על־מדינתי לזכויות היהודים, החליטה לתת קצבה לכל מי שהיה במחנה, בגטו, במסתור, או התנהל בזהות בדויה. יותר מאוחר שר האוצר יאיר לפיד דאג שיהיה חוק שיקבע שמי שהיה במחנה ובגטו, זאת אומרת מעגל ראשון לניצולי שואה - זכויותיו יהיו שוות, ולא משנה מתי עלה לישראל. במשך השנים נעשו הרחבות לחוק, אבל נותרה מחוצה לו קבוצה גדולה של נרדפים מסוג 'מנוסה', הזכאים למענק שנתי של 6,987 שקלים בלבד, המגיע מתקציב משרד האוצר. במשרדי הממשלה אמרו לנו שלא לפרוטוקול: 'אין באמת הבדל בין האוכלוסייה הזו לאוכלוסייה של קשישים עניים אחרים', אז אנחנו מנסים לעזור להם, לפחות בהיבט הסיעודי".

יש עוד מקורות המסייעים לניצולים שאינם זכאים לקצבאות חודשיות?

"למרבית מקבלי המענק השנתי יש זכאות לקבל מוועידת התביעות מענק של 2,256 יורו, הניתן פעם בחיים. בשנות הקורונה, החל מ־2021, ועידת התביעות נתנה לאותה אוכלוסייה מענק שנתי של 1,200 יורו, כולל השנה. זה לא מענק קבוע".

ניצולים שלא זוכים לקצבה חודשית, ואשר זקוקים לעזרה סיעודית, מקבלים תמיכה כספית או סיוע בהשגת טיפול ותרופות, אבל לשם השוואה, ניצול שואה שכן זוכה לקצבה, ואשר שיעור הנכות שלו מגיע ל־100%, יכול לקבל עד 12,000 שקלים בחודש.

"נכון להיום אין גוף שמשלם למי שעלה אחרי 1953 והיה בתקופת השואה בבריחה", אומרת עו"ד גרנות. "אנחנו מעלים את הנושא במשך שנים ארוכות, מול הרשות לניצולי שואה ומול כל שר שהיה אחראי, אבל לא תהיה פה חקיקה, כי מדובר בעלות שמגיעה למיליארדים. אמרתי שאנחנו יודעים שמדובר בעלות גבוהה, אבל עדיין חושבים שנכון לשים לזה סוף".

היום יש כ־46,000 ניצולים שזכאים לקצבה המדוברת, מתוך 150,000 ניצולים שנותרו בחיים. במשך השנים המדינה הצליחה להכניס לרשימת הזכאים קבוצות שונות, כמו ניצולים שהגיעו ממדינות צפון אפריקה. ב־2016 היה זה שר האוצר משה כחלון שדחף להכרה ביהודי רומניה שעבדו בעבודות כפייה בתקופת מלחמת העולם השנייה, וגם אז הוא אמר שלצערו ממשלות ישראל לדורותיהן לא עשו מספיק למען אוכלוסיית הניצולים.

"חלק מעולי מדינות חבר העמים עלו לישראל בגיל מבוגר, או אחרי גיל פרישה, והגיעו לכאן בלי חסכונות", מסבירה עו"ד גרנות. "ישראל היא מדינה יקרה, אבל כשמדברים על ניצולים עניים - זה הם, כי בין מקבלי הקצבה לא אמור להיות עוני. כעמותה אנחנו לא עוסקים במאבקים ציבוריים אלא מטפלים בפרטים. אבל גם בסיפורי הבריחה מצאנו כאלה שהיו באותה תקופה לוחמים, או תומכי לחימה או סייעו לצבא האדום. הצלחנו להשיג להם קצבה דרך חוק נכי המלחמה, שמקבל כל מי שהשתתף בכוחות הלוחמים בפשיזם ובנאציזם".