אחרי קום המדינה התחוללה בבאר שבע תנופת בנייה והתיישבות גדולה. באמצע מאי 1953 מסר דובר העירייה ש"שכונה חדשה הוקמה בן לילה בקצה הדרומי של העיר, והיא מיועדת לכלול בשלב הראשון 180 יחידות שיכון לעולים".
השכונה כונתה בפי התושבים "משק עזר", שכן לכל אחד מהבתים החדשים, שנבנו מאבן מקומית, סופח דונם אחד של אדמה, במגמה לאפשר למתיישבים העולים להפוך לחקלאים ולגדל בעצמם ירקות ועצי פרי לתצרוכת פרטית, או למוכרם לאחרים לצורכי פרנסה.
המוסדות המתכננים ציינו את "הערך הרוחני־נפשי הגדול" שיציעו חלקות הקרקע הפרטיות לעולים, "שכידוע נעקרו ממקומותיהם לפני שעלו לארץ, וכעת יוכלו לשבת על אדמתם בבטחה, ואיש לא יוכל לגרשם".
בשכונת "משק עזר" לא חסרה קרקע, אך לא היו כספים מספיקים לבניית השיכונים, וכך המתינו העולים זמן ממושך במחנה מעבר, עד שבפברואר 1952 התקבלה תרומה נדיבה מפרידה שיף־ורבורג מניו יורק, אלמנתו של פליקס ורבורג. האלמנה מסרה ל"חברה הכלכלית הארצישראלית" חצי מיליון דולר לזכר בעלה, ובכספי התרומה נבנו 180 יחידות הדיור הראשונות בשכונה.
תחילת עבודות הבנייה, באביב 1952, גררה סערה עולמית והפכה את השכונה המיועדת לאחד המקומות המפורסמים בעולם, שכן בעת הנחת היסודות לבתים החדשים חשפו החופרים במקום כפר מלפני 6,000 שנה, ובו עתיקות בעלות חשיבות גדולה למחקר הארכיאולוגי. העובדה שכפר עתיק בן אלפי שנה נמצא במקום שבו מוקמת שכונה של עולים חדשים הסעירה את דמיון ההמונים בעולם, ועיתונאים, צלמים וארכיאולוגים מכל קצות תבל הגיע למקום. המוזיאון המטרופוליטני לאמנות בניו יורק ביקש שיושאלו לו, לתקופה של חצי שנה, כמה מהממצאים המעניינים שנחשפו.
במהלך השנים שונה שמה של השכונה ל"נווה נוי".
מבצע המו"לים: קנה ספר - קבל פריט בהנחה
בחודש שעבר דיווחנו כאן על משבר בתעשיית הספרים העבריים, שבמסגרתו כונו המוציאים לאור בשמות גנאי במחאה על כך שהם מעלימים עין מהעובדה שישראל שרויה במשבר כלכלי קשה, ולמרות זאת מסרבים המו"לים להוזיל את מחירי ספריהם.
ההוצאות, בעיקר הגדולות, המשיכו להתעלם מתחנוני הקוראים "לבוא לקראתם במחיר", וגם כשיזמים זריזים החלו לייבא מאמריקה קלאסיקות ספרותיות ידועות באנגלית, שנמכרו בחנויות בעשירית ממחיר אותו הספר בשפה העברית, עשו עצמם המו"לים כאילו הדבר לא נוגע להם כלל.
במפגש שערכו המו"לים בתל אביב ב־12 במאי 1953, ובו נכחו עשרות מהם, האשימו המו"לים הגדולים והעשירים את כל העולם במשבר, ורק על חלקם בו לא דיברו. כל הצעה שעלתה לדיון, ושממנה נרמז כי יש להכניס יד לכיס ולהשתתף בפתרון המשבר, הורדה על ידם במהירות מהפרק.
המו"לים הגדולים התקבצו ליד שולחן גדול וניהלו שיחה ערה, ונראו אדישים להלך רוח האסיפה כולה, שהתפוצצה לבסוף. מו"לים אחרים, שעזבו את האולם במחאה, הפטירו בצאתם לעבר חבורת העשירים מדושני העונג: "אתם תפילו עלינו את הפיקוח והאכיפה".
כעבור שלושה ימים יצאו המו"לים הקטנים והבינוניים במבצע שארגנו בחשאיות, והכריזו על "ספר עברי בחינם". השיטה עבדה כך: קורא שרכש ספר במחסני אחת ההוצאות שהתארגנו שילם עבורו - וקיבל לידיו שובר חתום ועליו ציון גובה התשלום ששילם בעד הספר. לשובר צורפה גם רשימה של חנויות שונות בעיר (הלבשה, הנעלה, צעצועים, מכשירי חשמל, כלי בית), וכשהקורא ניגש לבצע רכישה באחת מהן - קוזז מסכום קנייתו הסכום שהיה רשום על השובר בגין רכישת הספר.
קוראים רבים קנו ספרים, קיבלו את שובר ההנחה, ושיבחו את השיטה שבמסגרתה נהנו פעמיים - גם בקניית הספר וגם ברכישת הפריט המוזל בחנויות השונות.
באותה שנה, 1953, ערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סקר בנושא העדפות הבילוי בשעות הפנאי של האזרח, וממנו התברר שקריאת ספרים נמצאת במקום הראשון - ואחריה צפייה בקולנוע. הסוגה הספרותית שכבשה את המקום הראשון במדד הפופולריות בקרב הקוראים היתה "רומנים וקלאסיקות ספרותיות מתורגמות".
הכנות לפתיחת מלון "דן" בת"א
"מה אתה יודע לעשות?" שאל מומחה המלונות השווייצרי דאלטר רינגוואלד את אחד המועמדים הרבים שהתייצבו לבקש עבודה במלון הפאר החדש "דן" בתל אביב. "אני יודע לעשות הכל", ענה המרואיין, ובתגובה פנה המומחה משווייץ לעיתונאי שישב גם הוא בחדר ואמר בתימהון: "ב־25 שנותיי בתחום המלונאות באתי במגע עם אלפי עובדי מלונות. מעולם לא פגשתי כל כך הרבה עובדים הטוענים שהם יודעים לעשות 'הכל', כמו בישראל".
הראיונות היו השלב האחרון בתהליך ההכנות לקראת פתיחתו של מלון "דן". תחילת דרכו של המלון נרשמה למעשה שנים רבות קודם לכן, ב־1890, כשמלונאית צעירה בשם קטה דניאלביץ' (ומכאן השם דן) עלתה לארץ מברלין והקימה מלון קטן בצפת - שהתחבב על אנשי הממשל המנדטורי, כמו גם על הנהגת היישוב היהודי. ראש העיר תל אביב, מאיר דיזנגוף, שהיה בין אורחי המלון בצפון, שכנע את קטה לפתוח מלון גם בתל אביב - וכך היה, ב־1933.
כעבור 14 שנים, ב־1947, קנו האחים יקותיאל ושמואל פדרמן את "קטה דן", ובצמוד אליו החלו להקים ב־1950 את מלון "דן", שנפתח ב־1953, על חוף ימה של תל אביב. מאוחר יותר נהרסו שני המבנים, ובמקומם הוקם ב־1964 מבנה המלון הקיים עד ימינו.
פתיחת מלון "דן" העניקה תנופה גדולה לענף המלונאות בארץ, כשהאחים פדרמן הכניסו סטנדרטים אירופיים והוכיחו למשקיעים ש"אפשר לעשות ביזנס בישראל גם בענף האירוח".
"לכל" בוטל - הכל מתייקר
המושג "לכל" התייחס לקיצוב במוצרים שהונהג בתקופת הצנע בארץ (1959-1949), שבמהלכה קבוצה רחבה של מוצרים ופריטים יוצרו בפיקוח המדינה, שגם פיקחה על מחירם אצל הקמעונאים ("חנויות רחוב"). זאת במטרה שכל אזרח יהיה מסוגל לרכוש את המינימום הבסיסי שנדרש לקיום ולמחיה.
באמצע מאי 1953 נמסר שמדיניות "לכל", בנוגע לכל מוצרי הטקסטיל, מתבטלת, כלומר הממשלה מסירה את אחריותה הן מהייצור והן מהפיקוח על המחיר של גופיות, תחתונים, גרביים, מגבות ופריטי לבוש והנעלה, ומשחררת את השוק לידיהם הפרטיות של היצרנים, המשווקים ובעלי החנויות.
היו כמה סיבות להחלטת הממשלה לבטל את מדיניות "לכל" באותו זמן, ועיקרן היה קשור בהסכם השילומים (פיצויים) שחתמה ישראל עם גרמניה חודשים ספורים קודם לכן ואשר נכנס לתוקפו ויצר תחושת הקלה כלכלית במשק הישראלי, אחרי שנה וחצי קשות במיוחד.
"מעכשיו נחזור לחיות כמתוקנות שבמדינות העולם", אמר אחד מחברי ועדת השרים לכלכלה. "כולנו תקווה שבקרוב, כשירווח, נבטל את משטר 'לכל' בכל ענפי המשק והייצור". בפועל לקח עוד שש שנים עד שמשטר הצנע בוטל סופית, ב־1959.
הסרת ידי הממשלה מהפיקוח על שוק הטקסטיל גררה, כבר למחרת, עלייה של עד 40% במחירי המוצרים, וזאת על אף שבצו ששחרר מפיקוח צוין במפורש כי "כל הסחורות שהיו בחנויות ובמחסני החברות המייצרות יימכרו עדיין במחירים שהיו בתקופת הפיקוח".
הכאוס התאפשר אחרי שהממשלה מיהרה לפטר, שבוע לפני פרסום צו הביטול, את מאות הפקידים, הפקחים והעובדים של מחלקת האכיפה בתחום הטקסטיל, ההלבשה וההנעלה, כך שלא היה מי שיבקר בשווקים ויפקח שם, ואצל היצרנים - שאין מי שמנצלים את המצב ומקפיצים מחירים בניגוד להוראות צו הביטול.
הנעלמים / פריטים שהיו ואינם
"מנשקה"
כלי נשיאה מהודו שהגיע לארץ ישראל בשנות ה־20 של המאה הקודמת, יחד עם חיילי הצבא הבריטי. בעברית קראו לזה "מנשקה" (מי שיודע מה הסיבה - נשמח שיספר לנו), והוא הכיל 4-3 מכלים עגולים זה על גבי זה, שנתפסו יחדיו על ידי שני פסי מתכת שהתחברו לידית נשיאה. בקיבוצים העבירו בו בתחילה מזון לחולים במיטותיהם, ואחר כך, כשכבר אפשר היה לשנורר בחדר האוכל, הסתובבו כולם עם מנשקה משלהם.
הצרכנייה / מאכלים נוסטלגיים
אורז בן־גוריון
ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון - כך מספרת האגדה - ביקש בתחילת שנות ה־50 מאויגן פרופר, ממייסדי חברת אסם, לייצר מחיטה תחליף לאורז, שהיה אז במחסור. פרופר נענה לאתגר וייצר פתיתים על פי מאפה מזרח אירופי שנקרא "פערפאלאך", ופיתח מוצר תעשייתי שדמה לאורז. מאז זכה המוצר לכינוי "אורז בן־גוריון". כיום, אחרי שבעה עשורים, המוצר עדיין פופולרי, והוא נמכר גם בצורת טבעות, כוכבים, צדפים, לבבות, ועוד.
נשבר שיא מהירות ברכבת ישראל
באמצע מאי 1953 פרסמו העיתונים ידיעה על "שיא מהירות שנשבר בנסיעה ברכבת ישראל - מתל אביב לחיפה ב־93 דקות בלבד". היה זה שלב נוסף בהתפתחותה של הרכבת, והשיא הושג בזכות השלמת מסילת החוף מתל אביב לחיפה וכניסת קטרי הדיזל המשוכללים לפעילות (בתמונה). עד אז נמשכה הנסיעה בין שתי הערים כשעתיים וחצי, עם עצירה והחלפת רכבת בלוד. רק ב־1959, עם החלפת מערכת האיתות המיושנת למערכת חשמלית, הפכה הנסיעה ל"אקספרס" וארכה 65 דקות - במהירות של 100 קמ"ש (ותודה לחן מלניק ולאהרון גזית על הסיוע).
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו