ימי הביניים: מהשפה של מאי גולן עד זיהום האוויר מהדלק - הגיע הזמן שנתקדם

מאי

ברכות חמות לשרה החדשה לקידום מעמד האישה, מאי גולן, לרגל אישור מינויה. אמנם הטקס בכנסת היה מחזה דוחה במיוחד, אבל אף פעם לא מאוחר מכדי לתקן רושם רע מצטבר.

כבוד השרה, איני יודע מדוע לא שירתת בצה"ל. באת מרקע מסובך, בת יחידה לאם יחידנית חולה, ואני מניח שהיו סיבות טובות לזה שלא התגייסת. האם הן היו מספיק טובות? אני לא שופט. האם תהליך החזרה בתשובה שלך היה אמיתי מספיק כדי לנפק לך פטור? איני בוחן כליות ולב, ובכל מקרה אני לא חושב שאמונה דתית היא סיבה לאי־שירות. אבל כל זה מים תחת הגשר, וחבל שחברת הכנסת בן ארי בחרה להטיח בך את עברך הלא מחמיא ביום חגך.

אבל, מאי - אין שום הצדקה לדיבור האלים שיוצא לך מהפה, כמו למשל לקרוא לבן ארי באותו הדיון "אישה עלובה, צבועה, מנוולת ושקרנית", או כפי שהטחת בה לפני כחודשיים במליאה "את קוקוריקו שמקרקרת. הפה המטונף שלך הוא הפה המזוהם ביותר שיש במליאה". גברתי, קני מראה.

אני מבין שיש לך פתיל ממש קצר, שאפילו במיקרוסקופ המשוכלל במכון ויצמן מתקשים לראותו, ואני מבין שגדלת כחתולת רחוב והשחזת את לשונך בעימותים בשכונה - אבל כל זה נגמר עכשיו. קיבלת את הזדמנות חייך להיחלץ מהגורל שצפוי בדרך כלל למי שגדלה בשכונה דלה, למשפחה ענייה ובתנאים קשים. הנה, הגעת. עכשיו את צריכה לקבל החלטה אם את משתדרגת לשרה - או נשארת שורדת.

בדמיוני, מאי, את בוחרת לך מנטור/ית שכמו ב"גברתי הנאווה" לוקח אותך ומלמד אותך להיות ליידי. מנקה את התוקפנות ואת תגובתיות־היתר, ומלמד אותך להכיל ביקורת, להגיב בנימוס, לא להיגרר לפרובוקציות, להיות מעל לרפש ולא מתחתיו.

את מבינה, השרה גולן - את השרה לקידום מעמד האישה. בינתיים את מחריבה את מעמד הנשים, כי את מהווה דוגמה מחרידה לאיך מחזירים אותן עידנים לאחור על ידי אימוץ דפוסי התנהגות גבריים ירודים. נהיית הסמן הקיצוני לדיבור נגוע, לאלימות מילולית, לחוסר תרבות במובן העמוק שלה. ככה לא מקדמים את מעמד הנשים.

קחי דוגמה מנשים מהמחנה הימני שעשו משהו בחיים שלהן תוך שימוש ביכולות נשיות של תחכום, ראייה מערכתית ודיבור מפייס, והפסיקי להיות הגורם הראשי לאיבוד האמון הציבורי בליכוד ובנבחרותיו. קבעי לך פגישה עם עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר מארגון שורת הדין, היצמדי אליה לחודש - ותחזרי אחרת. כי ככה, ימייך בפוליטיקה ספורים. כבר עלית לביבי על העצבים.

אמת

התזכרו ימים, רעיי, שבהם אמירת האמת היתה ערך נשגב? זה קרה עוד בימי חיינו, בחיי. פעם, לאמירת דבר שקר היה מחיר כבד מאוד. קריירות נגמרו, מוניטין חוסלו על שקר אחד קטן. בעבר, האופציה היחידה לפוליטיקאי ביפן שנתפס משקר היתה שיסוף עצמי. מנהג חביב שנעלם, לצערי.

ואז - יום אחד הכל נגמר. באו הרשתות החברתיות ויצרו עולם שבו האמת והשקר הם שווי זכויות. העולם החדש, שנולד מתוך הרחם של מארק צוקרברג, הוא עולם שבו אין סנקציה על שקר, כי אין בכלל הסכמה על מהי האמת ומהו השקר.

אם בעבר היתה הסכמה על כיצד יודעים מה נכון ומהי בדיה - על ידי הבאת הוכחות ונתונים - היום מי שקובעים מה אמת ומה לא הם הגולשים, שדעתם נוחה להיות מושפעת כי הם לא באמת בודקים עד הסוף, אלא יותר נסחפים בזרם של הגוש שאליו הם שייכים. וכך, שקרים מוחלטים, רעים, אכזריים, מנוולים, זורמים אל השיח הציבורי, מקבלים את הכרת העדר הדיגיטלי והופכים לאמת, או לפחות לנרטיב.

"נרטיב" הם סיפורים שקריים שמספרת כל קבוצה לעצמה. מספרת ודורשת הכרה ציבורית במופרך כאמיתי. עובדת את השקר כאמת, עגל הזהב גרסת הדור שלא יודע רשע מצדיק, זכר מנקבה, אמת משקר, טוב מרע. הכל נזיל. מה שאתה מדמיין - זאת המציאות. וזה מאיים עלי, וגם עליכם, כי זה מערער את היסוד היחיד לקיום חברה אנושית. לא פחות. אם אין הסכמה שיש אמת אחת - לא בענייני רוח ודעה חלילה, רק בענייני עובדות בשטח - אין אפשרות להמשיך. צריך להחזיר את המפתחות לבורא. לא הצליח הפעם.

אני מבין שאני מעין דור ביניים כזה. עוד חייתי בעידן האמת, ועכשיו אני מתקשה להסתגל לעידן הפייק. קוראים לזה מהגר. הדור הבא כבר ייוולד לזה. ענייני אמת ושקר לא יטרידוהו, רק העוקבים ברשתות. ברוך משחרר עמו ישראל מטרדות.

בינתיים אני מתאמן בלשקר. זה עדיין קצת קשה לי, אבל אני יודע שאני חייב להתרגל. בעתיד הקרוב יכניסו אנשים לכלא על אמירת האמת. באמת.

דלק

בכל פעם שאני מתדלק, משהו בי מתפלל - הלוואי שתהיה זאת הפעם האחרונה שבה אני שופך את הנוזל המסריח הזה, הרעיל הזה, המזהם הזה - גם בהפקתו וגם בשריפתו - לחור במכוניתי. קצתי בזה. אני רואה סביבי מכוניות חשמליות הדורות וחמודות, ואני עודני במכונית זוללת המאובנים שלי. מת להחליף. אבל אין לי מקום לעמדת הטענה. חניין רחוב אני, ועד שאפתח חברה שתהפוך כל עמוד תאורה ברחוב גם לעמדת הטענה ציבורית - אמתין בסבלנות שמישהו אחר יעשה את זה.

פעם, לפני המכונית, היו רחובות הערים מוצפים גללי סוסים. ידוע הסיפור על כנס החירום של ראשי הערים במאה ה־19, שהזהירו שהמערכות עומדות בפני קריסה. הרחובות טובעים, וכולם דורכים.

ואז, שנייה לפני שכלו כל הקיצין, הומצאה המכונית. נעלמה הבעיה. 30 שנה אחר כך בוודאי אמרה איזו אם לבתה - כשאני הייתי ילדה, כל הרחובות היו מלאים חרא של סוסים עד לברכיים. והילדה חשבה - איזה מזל שלא חייתי אז.

אותו הדבר יקרה בקרוב במדינות המפותחות. לא יהיה יותר אוויר מזוהם מתחבורה. בעיות הזיהום והרעש תיעלמנה. הרוב יהיה חשמלי, נקי, שקט. איזה תענוג. ואז הנהג הזה שראיתי השבוע, שישב בתוך פורשה פתוחה נמוכה בפקק כשכל הג'יפונים מרעילים אותו לנחיריים, יוכל באמת ליהנות מהרכישה היוקרתית, ולא רק להעמיד פנים בשביל הפוזה - שאכן הרשימה אותי מאוד.

המנוע החשמלי חייב להחליף את מנועי הדלק בכל הכלים. אופנועים, קטנועים, טרקטורונים, אופנועי ים, מפוחי עלים, מכסחות דשא. לא רחוק היום, כך אני מדמיין לעצמי, שבו רעש מנוע הבעירה הפנימית יחלוף מהעולם, כמו רעש רכבת הקיטור. צ'יף צ'יף צ'ף. ואז כל האזרחים שגרים על צירי תנועה ראשיים, נושמים עשן ופוגעים בבריאותם, יוכלו לפתוח חלון, לנשום עמוק, לתלות כביסה לבנה על החבל ולא לקבל אותה אפורה אחרי שעתיים.

רוב חיינו עברו בתקופת ביניים, בין הסוס לרכב החשמלי. הטרגי הוא שזיהמנו את העולם מאה שנה אף על פי שהמכונית החשמלית הומצאה כבר ב־1891. קראו לה אלקטרובאט. כמה סבל היה נחסך לעולם לולא תעשיית הדלק קברה את ההמצאה לשנים ארוכות. פשע נגד האנושות.

והנה אנחנו זוכים לראות את התקופה הזאת מסתיימת. הנכדים שלנו לא יאמינו שפעם כלי רכב פלטו עשן, בעודם פולטים עשן מהסיגריות האלקטרוניות שלהם.

שבת שלום.

avrigilad@gmail.com