הסופרת זוכת הפוליצר ג'ניפר איגן: "כל קריאה עמוקה היא צורה של מחאה"

בספרים שלה, הסופרת האמריקנית ג'ניפר איגן מגלה יחס מאוד פתוח ואפילו משועשע כלפי העולם הדיגיטלי. ספרה הידוע ביותר, "מפגש עם חוליית הבריונים", שזכה בפוליצר ובפרס הספר הלאומי בארה"ב (ראה אור בעברית בתרגום יואב כ"ץ, עם עובד, 2013), כולל בין השאר פרק שלם שכתוב כמצגת פאוורפוינט.

ספרה החדש "The Candy House", שעוד לא תורגם לעברית (מילולית: "בית הממתקים", כמו באגדה על הנזל וגרטל), כולל פרק שנכתב כשרשרת "ציוצים" שפורסמו בחשבון הטוויטר של ה"ניו יורקר". הספר עוסק בטכנולוגיה חדשה בשם Own Your Unconscious, שמאפשרת לאנשים לחלוק את תודעתם עם אחרים ולהציץ אל תודעותיהם כמו שצופים בסרט וידאו. אבל בשיחה איתה מספרת איגן שלמרות הרושם המתקבל מתוך ספריה, היחס שלה לחיים הדיגיטליים הוא למעשה הפוך.

"יש נתק של ממש בין הרגשתי כלפי הטכנולוגיה כאדם לבין היחס לטכנולוגיה בספרים שלי. כאדם - אני מבועתת מטכנולוגיה. אני מרגישה ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. עכשיו, למשל, אני עובדת על כתבה, וחיפשתי אפליקציה שתעזור לי לעבור על הראיונות שערכתי ולתמלל אותם, אבל האפליקציה שמצאתי החזירה אותי בכל פעם לתחילת ההקלטה, מה שגרם לי לצרוח. אני נוראית בהתמודדות עם מכשירים חדשים. אני במגננה בלתי פוסקת, במובן הכי אישי ויומיומי, וכשאני מסתכלת על התמונה הגדולה ורואה עד כמה אנשים הם מוסחי דעת ושטחיים - אני עוד יותר מבועתת.

"עם זאת, אני גם מאוד חשדנית כלפי התגובות שלי. אני בת 60, ואם מביאים בחשבון שגדלתי בעולם לא טכנולוגי - זה טבעי שזאת העמדה שלי. לכן הדעה שלי על העולם הדיגיטלי לא מעניינת. ואולי בגלל זה אין לכך השפעה על היחס שלי לטכנולוגיה בספרות שאני כותבת. בספרות, היחס שלי לטכנולוגיה הוא סקרני ומתעניין".

כלומר, בכתיבה שלך את לא ממציאה רק את העלילה, אלא את כל הגישה כלפי הטכנולוגיה.

"בספרים שלי אני מנסה להתעלות מעל למגבלות שלי כאדם. העמדה שלי משעממת, אני מכירה אותה. כל עמדה יחידה היא מוגבלת. ככותבת בדיון, אני מתעניינת בעמדות ההפוכות לעמדות שלי כאדם. המטרה שלי ככותבת היא להיות צינור עבור מורכבות חיי האנשים ברגע ההיסטורי הזה".

"כשאני כותבת, אני לא רוצה לדעת מה הסיפור שאני כותבת. אם אני אחשוב מה הסיפור לפני הכתיבה, התוצאה תהיה קרובה מדי לסיפור שמישהו אחר חשב עליו, והוא יהיה חסר ערך. זה יהיה סיפור של ChatGPT, שלקוח ממה שכבר אמרנו וחשבנו, וזה בדיוק מה שאני מנסה להימנע ממנו בכתיבה שלי"

את אומרת שאת צינור - וזה מאוד דומה לטכנולוגיה המומצאת שמופיעה בספר, שמאפשרת לאנשים להתחבר לתודעה של אחרים. האם זה לא בדיוק מה שסופרים עושים - להתחבר לתודעות אחרות ולכתוב מתוכן?

"לגמרי. אני חושבת על האמנות כגילום פיזי של חיי החלום הקולקטיביים של התרבות שיצרה אותה, והתפקיד שלי הוא להעביר דרכה מידע תרבותי רב ככל האפשר. אבל בניגוד לטכנולוגיה של Own Your Unconscious, הביטוי עצמו ביצירה - הסיפור - חייב להיות מקורי לחלוטין".

בשל היכולת שלה לנקז אליה תודעות קולקטיביות, לספרות יכול להיות גם ערך היסטורי, כמקור מידע על התקופה, אומרת איגן. "הספר שפרסמתי לפני 'בית הממתקים' הוא 'חוף מנהטן', סוג של מותחן מלחמתי שמתרחש לפני שנולדתי, כך שלא היה לי ידע מוקדם על התקופה. ערכתי תחקיר ארוך, ונדהמתי לגלות כמה מידע אני יכולה לשאוב מתוך רומנים בני התקופה. זה לא תמיד משנה אם אלה רומנים טובים או לא. הרומנים הטובים מכילים יותר חומר תרבותי, אבל גם הגרועים מכילים המון מידע עקיף.

"לפעמים, בטקסטים היסטוריים או בעיתונות מנסים לתאר רגע בזמן דרך שלל עובדות, בעוד בספרות הידע הזה נחשף מבלי להתכוון בכלל, דרך כל הדברים שהסופרים מניחים שהקוראים יודעים - דברים שאנשים נוסטלגיים לגביהם, דברים שמעצבנים אנשים וכו' - וכשחופרים לתוך הרומנים האלה מתגלה תודעה קולקטיבית בעלת ערך היסטורי בל יתואר, שהטקסטים ההיסטוריים עצמם לא יכלו לתת לי".

אז מהבחינה הזאת הספרות היא מקור טוב יותר להיכרות עם תקופה כלשהי מאשר ההיסטוריה?

"צריך גם את זו וגם את זו, אבל עבורי, כחוקרת מזדמנת, הספרות דוחסת לתוכה הרבה יותר מידע מאשר ההיסטוריה. לאמנות יש גם יתרון - שהיא שורדת. בעוד מאה שנה, אם יהיה לנו מזל ונשרוד על פני כדור הארץ, לא יזכרו מי היה איש הפיננסים העשיר ביותר בניו יורק. אפילו אני לא יודעת מיהו. אבל יתבוננו בבניינים, בציורים, בספרות שתישאר.

"לגבי סרטים וטלוויזיה - זו שאלה של אם החומרים האלה יהיו נגישים טכנולוגית. בשנות ה־80, כשרק הגעתי לניו יורק, עבדתי בין השאר בארגון מידע במשרד עורכי דין בעיר, אבל כל מה שעשינו היה במחשבי Wang, שמעת על המחשבים האלה? הכל הלך. היו שם מאות אלפי מסמכים, אבל הם בפורמט שלא קיים יותר. אנשים חושבים שמכתבים ויומנים נשמרים לעד כשאנחנו שומרים אותם וירטואלית - שישכחו מזה. חייבים להדפיס, רק ככה זה יישמר".

"הפרק הראשון של 'בית הממתקים' כתוב מנקודת המבט של אדם שחור. כתבתי אותו במקור ב־2012, ועד שפרסמתי אותו כבר התרחש רצח ג'ורג' פלויד. היססתי לגבי היומרה שלי לדמיין את נקודת המבט של אדם שחור, אז חבריי השחורים קראו והעירו הערות, ושיניתי אותו"

לנטרל את הסנטימנטליות

הניסיון לדלות מתוך התודעה הקולקטיבית סיפור מקורי מכתיב את שיטת הכתיבה של איגן. את הטיוטות הראשונות שלה היא כותבת בכתב יד, מבלי לקרוא לאחור, בלי לבקר, לסנן או לתכנן קדימה. "כשאני כותבת, אני לא רוצה לדעת מה הסיפור שאני כותבת. אם אשב ואחשוב מה הסיפור לפני הכתיבה - התוצאה תהיה קרובה מדי לסיפור שמישהו אחר חשב עליו, והוא יהיה חסר ערך. זה יהיה סיפור של ChatGPT, שלקוח ממה שכבר אמרנו וחשבנו, וזה בדיוק מה שאני מנסה להימנע ממנו בכתיבה שלי.

"זה מאוד שונה מהכתיבה העיתונאית שלי. כעיתונאית אני עובדת על המחשב מהרגע הראשון, והשכתוב הוא חלק בלתי נפרד מהכתיבה, כי אני מנסה לדייק מציאות שקיימת בעולם. לעומת זאת, בכתיבה הספרותית אני מנסה ליצור עולם, ללכת אחרי הדחף שלי לתוך עולם שלא ידוע לי מראש, ולכן השכתוב לא יועיל לי".

האם את יודעת מה יהיה המבנה של הסיפור לפני תחילת הכתיבה, או שזה משהו שצץ עם הכתיבה?

"נקודת ההתחלה שלי היא הזמן והמקום, מעין אטמוספרה. הספרים שלי מלאים באטמוספרה, בסביבה פיזית. בספרים כמו 'מפגש עם חוליית הבריונים' ו'בית הממתקים', ידעתי מההתחלה שהם יהיו סיפורים תזמורתיים, עם הרבה דמויות, ושיהיה בהם אפקט קלידוסקופי, אבל עד לשלב מאוחר בכתיבה לא ידעתי מי הדמויות שייכנסו לספר ומי לא, וגם לא מה יהיה סדר הפרקים, בין השאר משום שיש הרבה כישלון בכתיבה שלי. אני כותבת הרבה חומרים איומים ונוראים.

"שיטת הכתיבה שלי כרוכה בניסיון של כל מיני אסטרטגיות מבניות וסגנוניות שהרבה מהן לא עובדות, אז הטיוטה הראשונה כוללת ערימה עצומה של דפים בלתי ניתנים לשימוש, שמתוכם אני מנפה את החומרים שנראים לי רלוונטיים ותוך כדי משכתבת ומשכתבת, כך שהמבנה והסיפור מגיעים בשלב די מאוחר".

ב"מפגש עם חוליית הבריונים" יש ניסיון לכתוב בשפה דיגיטלית של מצגות פאוורפוינט ושל מדיה חברתית. אפשר היה לחשוב שיהיו בספרות יותר ניסיונות כאלה, בהתחשב בעידן הדיגיטלי שאנחנו חיים בו, אבל זה לא קורה. זה משום שספרות היא מדיום שמרני?

"ההיסטוריה של הרומן מראה שהרומן נולד כמדיום גמיש, שיוכל לספר סיפורים באופן ששירה אפית לא יכלה. אחד מהדברים שהרומן עשה היה לקלוט צורות שיח בנות־הזמן, ולהטמיע אותן בסיפורים שיהיה גם כיף לקרוא אותם. 'דון קיחוטה', 'טריסטרם שנדי' ורומנים אחרים מכילים כל מיני סוגים של שיח - מכתבים, מסמכים משפטיים. 'טריסטרם שנדי' מכיל אפילו דף שחור - כך שבעיניי לא היה שום דבר חלוצי ב'מפגש עם חוליית הבריונים', והעובדה שהוא נתפס ככה מלמדת כמה שמרנית הפרוזה הפכה להיות. אני מרגישה ששכחנו שהספרות יכולה להיות כל דבר.

"האם כשכתבתי פרק בפאוורפוינט חשבתי שכולם יתחילו לכתוב ספרים בפאוורפוינט? מה פתאום. את יודעת למה? כי זה ממש קשה, וזה לא ממש עובד. פאוורפוינט הוא לא מכשיר טוב לכתוב פרוזה. היה לי נורא קשה לכתוב את הפרק הזה, והשלמתי אותו רק אחרי שמכרתי את הספר. בפאוורפוינט אין באמת תנועה, אין זרם. יש שקופית. נורא קשה לייצג פעולה ככה.

"בעיה נוספת היא שזה מרגיש תאגידי וקר, בעוד כדי להפיח חיים בפרוזה נדרש קודם כל רגש. אז זה פרק שמעט מאוד קורה בו, והוא מאוד סנטימנטלי. את לא תמצאי פרק כזה בפרוזה שלי בדרך כלל, אבל כאן המצגת הקרה נטרלה את הסנטימנטליות, ובזכות הסטטיות של הפאוורפוינט יכולתי לכתוב פרק שבו מעט מאוד דברים קורים.

"הספרות מיועדת למציאת צורות לספר דברים שאי אפשר לספר בשום דרך אחרת, וזה מה שניסיתי לעשות כאן. זה הדבר שמלהיב אותי, לנסות למתוח את עצמי לצורות חדשות".

"כנשיאת 'פן', ראיתי שבמדינות עם דמוקרטיה חזקה מרבים לדאוג שהאזרחים לא קוראים מספיק ספרות. לעומת זאת, במדינות לא דמוקרטיות כנראה מניחים שלספרות יש כוח, כי כולאים ומצנזרים סופרים בגלל מה שהם כותבים. אולי אנחנו לוקחים את החופש לפרסם ולצרוך ספרות כמובן מאליו"

כמה מהסיפורים שלך מעובדים בימים אלה לטלוויזיה ולקולנוע בידי השחקנית אוליביה וויילד. מה קורה לסיפורים שלך, עם המבנה הצורני הייחודי שלהם, במעבר למסך?

"אני לגמרי בעד עיבודים לטלוויזיה. אני אוהבת שיוצרים מרגישים שהם מקבלים השראה מדברים שכתבתי ורוצים להעביר אותם למדיות אחרות, אבל אין לי שום עניין להיות מעורבת בזה. זאת צורת אמנות שונה לחלוטין. אני לא חושבת שהחוויה של צפייה בטלוויזיה היא דומה לספרות. כשאת קוראת את מדמיינת את ההתרחשות בראש שלך, וכשאת צופה בטלוויזיה את בוהה. את יכולה להזדהות עם דמות, אבל את לא נמצאת בתוך הראש שלה. ההיעדר של דימויים חזותיים הוא שהופך את הספרות לבעלת עוצמה כזאת. לכן זה גם הרבה יותר קשה לחזור לקרוא ספרים אחרי שלא קראנו הרבה זמן - זה שריר. החוויה של צפייה בטלוויזיה היא די הפוכה בהקשר הזה".

"לצאת מאזור הנוחות"

בספרים הקודמים עסקת הרבה בזמן שאובד ובקפיצות בין הווה ועבר, אבל העתיד משוחרר מהכובד הזה. האם יותר קל לכתוב על העתיד, כמו ב"בית הממתקים", מאשר על העבר?

"העתיד יותר קל לי, כי אני יכולה לכתוב מה שאני רוצה. העבר הוא לא סלחני. כשהסיפור ממוקם בעבר אין חירות כתיבה: דברים מסוימים קרו ודברים אחרים לא קרו. לכן הכתיבה על העבר, במיוחד על תקופה כל כך ממוסמכת כמו מלחמת העולם השנייה, דרשה הרבה מאוד לימוד - הייתי צריכה לדעת המון כדי לכתוב משהו בעל משמעות. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתמודד עם ממדי העבודה הזאת אלמלא הניסיון העיתונאי שלי, לא הייתי יודעת איך להתחיל.

"כעיתונאים, אנחנו רגילים להתחיל מהנקודה שבה אנחנו לא יודעים כלום על נושא מסוים, ובסופו של דבר להשיג מידה של מומחיות, והתהליך הזה מהיר יותר ממה שאפשר לחשוב בהתחלה. אני לא חושבת שזה מקרי שרוב הסופרים האמריקנים היו גם עיתונאים. כדי להצליח לכתוב מחוץ לעצמי, במיוחד אם כותבים על העבר, זה לא מספיק לשבת במשרד ולדמיין דברים - צריך לצאת מאזור הנוחות".

"נשלטים בידי מכשירים"

איגן נולדה בשיקגו ב־1962 וגדלה בסן פרנסיסקו. היא למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת פנסילבניה ועשתה תואר שני בקיימברידג'. עובדה אירונית למדי בהתחשב בחשדנות שלה כלפי העולם הדיגיטלי, היא שבזמן לימודיה בפילדלפיה היא יצאה עם מייסד אפל סטיב ג'ובס לתקופה קצרה.

מ־1987 היא מתגוררת בניו יורק - כיום בברוקלין, עם בעלה ושני בניה הבוגרים, בני 20 ו־22. סיפוריה ומאמריה התפרסמו ב"ניו יורקר", המגזין "ניו יורק", "הארפר'ס בזאר" ועוד. מ־2018 עד 2020 היא כיהנה כנשיאת איגוד הסופרים "פן אמריקה" (PEN). היא תבקר בארץ בימים הקרובים לכמה ימים כדי להשתתף בפסטיבל הסופרים.ות, שייערך במשכנות שאננים בירושלים (11-7 במאי). מטרה נוספת של ביקורה, כנשיאה לשעבר של "פן", היא לסייע לסניף הישראלי של "פן" לחדש את פעילותו.

נשיאות איגוד הסופרים לא היתה טבעית לאיגן, והיא אומרת שהאינסטינקט הראשוני שלה היה לסרב לתפקיד. "המחשבה הראשונה שלי היתה 'בשום פנים ואופן'. אני בדרך כלל לא מדברת הרבה בפגישות הוועד המנהל של 'פן', אני חברת ועד די שקטה, והופתעתי מאוד שהציעו לי את התפקיד. אני לא אדם ציבורי, ולא היה לי שום ניסיון בניהול, לכן הרעיון להוביל ארגון ארצי היה די מבהיל. אבל דווקא משום שכל כך פחדתי החלטתי שאקח את זה על עצמי.

"קבעתי לעצמי כלל שאם מה שעוצר אותי מלעשות משהו הוא פחד - אני אעשה אותו. אם לא הייתי עושה דברים שמפחידים אותי - לא הייתי טסה במטוס, לא הייתי מביאה ילדים. אני עדיין לא ממש טובה בנאומים, אבל אני מאוד שמחה שלקחתי על עצמי את התפקיד. חוץ מהניסיון החדש בניהול, פגשתי אנשים נהדרים והכרתי את עולם הספרות הגלובלי. נדמה לי שכאמריקנים אנחנו תופסים את עצמנו כחזקים וחשובים מאוד בעולם, ונובעים מזה הרבה עיוותים".

כסופרת וכנשיאת "פן אמריקה", את מרגישה שינוי במעמד הספרות בשנים האחרונות?

"השינוי במעמד הספרות הוא לא משהו שקרה לאחרונה. מהרגע שבו התחלתי לכתוב ולפרסם, במחצית שנות ה־90, ניבאו את מות הספרות. וזה היה עוד לפני הפריצה הגדולה של האינטרנט לחיינו. אבל ברור שלפני האינטרנט היה לספרות הרבה יותר כוח תרבותי מאשר כיום. בנקודה הזאת בזמן אני מרגישה שכל קריאה עמוקה, מכל סוג - עיתון, מאמר, ממוארים או פרוזה - היא צורה של מחאה. אנחנו נשלטים בצורה מוחלטת בידי המכשירים שלנו, והשליטה הזאת היא לא מקרית - היא קורית כי האנשים החכמים ביותר בעולם מפעילים אותה, משתמשים באסטרטגיות הכי מחוכמות שהם יכולים לחשוב עליהן ושוכרים את בוגרי הקולג' החכמים ביותר כדי לעזור להם להמשיך בה.

"כנשיאת 'פן', ראיתי שבמדינות עם דמוקרטיה חזקה מרבים לדאוג שהאזרחים לא קוראים מספיק ספרות. לעומת זאת, במדינות לא־דמוקרטיות כנראה מניחים שלספרות יש כוח, כי כולאים, מצנזרים ורוצחים סופרים בגלל מה שהם כותבים. זה עניין משונה. נראה לי שבדמוקרטיות יש את הפריבילגיה לדאוג שאנשים קוראים מספיק. אולי אנחנו לוקחים את החופש לפרסם ולצרוך ספרות כמובן מאליו".

ניכוס מסוכן

בתקופה שבה איגן כיהנה כנשיאה, "פן אמריקה" תבעה את ממשל טראמפ על הצרת צעדי העיתונות ופגיעה בחופש הביטוי, תביעה שיושבה בסופו של דבר לאחר שטראמפ הפסיד בבחירות לנשיאות. כיום הבעיה המרכזית שמעסיקה את "פן אמריקה" היא החרמת ספרים בספריות ובבתי ספר בארה"ב: מדי שנה מוחרמים בארה"ב מאות ספרים בבתי ספר ובספריות, שבראשם ספרים בנושאים להט"ביים כמו "ג'נדר־קוויר: ממואר" של מאיה קובבה, וגם קלאסיקות כמו "העין הכי כחולה" של זוכת הנובל טוני מוריסון ו"סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד. במקביל למאבק בחרמות מצד השמרנים, "פן אמריקה" מתמודד גם עם "ביטול" סופרים מצד הפרוגרסיבים, שמוחים נגד הניכוס התרבותי שסופרים עושים כשהם מתארים חוויות של מיעוטים.

איגן מתארת מחלוקת סוערת שהתרחשה בתקופת נשיאותה סביב הספר "American Dirt" שנכתב על ידי ג'נין קמינס, העוסק במקסיקנית שנמלטת עם בנה לארה"ב כמהגרת בלתי חוקית לאחר שבעלה העיתונאי חושף ברון סמים. "קמינס נחשבה 'לא מקסיקנית מספיק' כדי לכתוב את הספר הזה כי היתה לה רק סבתא אחת ממקסיקו, והיא נרדפה ברמה כזאת שסיבוב ההופעות שלה בוטל. הרעיון של 'ביטול' הוא ממש מפחיד בעיניי. מה שהיה מתסכל בעיניי כנשיאה, היה שגם בוועד המנהל של 'פן' היה קשה למצוא שפה משותפת שכל החברים יסכימו לעמוד מאחוריה. בסופו של דבר גיבשנו הצהרה שהיתה בעיניי חיוורת מדי, ויש לי חרטות לגבי זה".

את מדברת על כוחו של הדמיון לגרום לך לצאת מעצמך, מהעמדות שלך ביחס לטכנולוגיה, למשל, אבל פוליטיקת הזהויות מטילה צל כבד על יכולת הסופרים לכתוב מחוץ למוצא ולמעמד שלהם.

"הפרק הראשון של 'בית הממתקים' כתוב מנקודת המבט של אדם שחור. כתבתי אותו במקור ב־2012, ועד שפרסמתי אותו כבר התרחש רצח ג'ורג' פלויד, והוא כבר נקרא באופן שונה מאוד. היססתי מאוד לגבי היומרה שלי לדמיין את נקודת המבט של אדם שחור, אז נתתי אותו לחברים שחורים שלי, שהיו להם הרבה הערות, ושיניתי אותו במידה רבה.

"אני פועלת בצורה דומה גם בנושאים אחרים שאני לא מכירה מניסיון אישי. יש בספר קבוצה של אקדמאים שמנהלים שיחה, אבל אני לא אקדמאית, ורציתי לוודא שהשיחה הזאת נשמעת נכון, אז נתתי את הפרק הזה לחברה שלי שהיא פרופסורית לאמנות, ובאמת היו לה הערות. זה חשוב מאוד לא להניח שמה שאת כותבת הוא נכון. תחקיר ומשובים הם עבורי חלק בלתי נפרד מתהליך הכתיבה. הדמיון מאפשר לנו להגיע רחוק מעצמנו ולהתעלות מעל לנסיבות החיים שלנו, אבל אסור להשתמש בו בחוסר אחריות".

את יכולה להבין את הקריאות ל"ביטול" ספרים?

"אנשים מבקרים את זכותם של הסופרים לדמיין חיים שהם לא חוו בעצמם. הם דורשים מהסופרים האלה, שהם פריבילגים לפי קריטריונים מסוימים, לא להניח באופן נמהר מדי שהם יכולים להעתיק את ניסיון חייהם אל חיים שהם לא מכירים מניסיון אישי. אבל לא שמעתי אף אחד מהם טוען שצריך משטרת דמיון".

את לא חושבת שבמציאות כזאת סופרים לוקחים על עצמם מיוזמתם את המגבלות האלה ומצנזרים את עצמם? לא צריך משטרת דמיון בשביל זה.

"זאת דאגה גדולה. דיברנו על כך שהספרות כבר איבדה הרבה מהמעמד התרבותי ומההשפעה שלה, והתוצאה של צנזורה עצמית כזאת תהיה יצירה הרבה פחות מעניינת. לדעתי, דמיון הוא בהגדרה לצאת מחוץ למגבלות הניסיון שלך ולתוך משהו אחר, ואם אנשים לא ירשו לעצמם לעשות זאת - הם לא יכתבו שום דבר מעניין.

"טוני מוריסון האגדית אמרה כל השנים לתלמידיה בכיתות הכתיבה שלה: 'אני לא רוצה לשמוע על החיים שלכם. בספרות, העבודה שלכם היא לדמיין'. אני חושבת שאנחנו צריכים לקחת רגע ולחשוב: איך היצירתיות תיראה אם הספרות הבדיונית תדעך, האם אנחנו רוצים בזה?".